חיים על הקצה – פרק 21

פרק 21- נקמה

•אריאל•
״במלחמה שבין הראש ללב צריך לדעת לקבל את שני הצדדים , הראש אולי יותר חכם , אבל הלב אף פעם לא טועה.״

״אני מפריע?״ שאלתי בעודי עומד בפתח חדרה של אביה כאשר גבי שעון על המשקוף וחיוך משועשע פרוס על שפתיי.
״אריאל…״ אביה מלמלה את שמי בעוד על פנייה התלבש לו הלם כבד ויחד איתו גם מעט בלבול.
העברתי את מבטי מאביה לבחור ההוא שהיה איתה. נראה שהוא לא היה מרוצה במיוחד לראות אותי ואף כי נראה שהפרעתי להם לפי הקרבה שהייתה ביניהם. הבעת פניו של הבחור ההוא התרככה מיד והוא הושיט לי את ידו ללחיצת יד. ״ראם, נעים מאוד.״ הוא חייך חיוך רחב חושף שיניים. כאשר שמו הדהד בראשי במשך כמה רגעים קפאתי במקומי.
זה הוא! אני בטוח!
חושב שאני לא יודע מי הוא. חתיכת בוגד צבוע.
אין בעיה, רוצה לשחק את המשחק? גם אני יודע לשחק אותו ואפילו טוב יותר.
״אריאל,״ השבתי לאחר שהתעשטתי על עצמי וחייכתי לעברו חיוך מזויף וצבוע ולחצתי את ידו. הייתי קרוב כל כך לחנוק אותו.
הסתכלתי לו עמוק בלבן של העיניים. נראה שגם הוא יודע מי אני לפי הבעת פניו הרצינית.
״מה אתה עושה פה, אריאל?״ שאלה אביה.
הסטתי את מבטי מראם לאביה. ״אני צריך לדבר איתך.״ עניתי.
״לא מעוניינת.״ מלמלה חלושות ועמדה בפתח הדלת ומצביעה על היציאה.
״נו אל תהי ילדה קטנה.״ אמרתי בעצבים.
״את כל מה שהיה לך לומר לי אתה כבר אמרת במועדון.״
״יודעת מה?״ שאלתי בעצבים.
״מה?״ שאלה בחצי צעקה.
הופה… מישהי קיבלה בטחון פתאום. היא מרימה עליי את הקול?
״אפילו להתנצל כמו שצריך אי אפשר פה, לכי כוסאמק!״ צעקתי ויצאתי מחדרה כשבדרכי החוצה כתפי התנגשה בכתפו של ראם.

לא רוצה, לא צריך. חתיכת כלבה. חושבת שאני אעמוד שם ואשפיל את עצמי בשבילה. שתשאר עם הראם הזה ושתאכל את הדייסה שהיא בישלה לעצמה. מטומטמת.
הוצאתי את הפלאפון מתוך הכיס וחייגתי את מספרו המוכר של אבא. זה לא הולך להיות קל לספר לו על הכשלון במשימה.
כבר הכנתי את עצמי למילים הקשות שאני הולך לספוג מאבא, כל העלבונות על כמה לא מוצלח אני. אבל הפעם, אם לומר את האמת, זה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו.
הצמדתי את הפלאפון אל אוזניי. ״נו,״ נשמע קולו של אבא על הקו. ״עשית את זה?״ שאל בציפייה. ״היא איתנו?״
שתקתי את ובלעתי את רוקי. ״אריאל?״ אבא קרא בשמי.
לפתע הבחנתי בראם יוצא מביתה של אביה. אני חייב להשיג אותו!
כל כך הרבה זמן חיכיתי לסגור איתו חשבון. כל כך הרבה שנים חיכיתי לרגע הזה.
אני לא הולך לתת לו לחמוק לי בין הידיים!
מיהרתי לנתק את השיחה והתנעתי את המכונית ונסעתי אחרי ראם.
אסור לי לאבד אותו!
לא עכשיו!
לי ולבחור הזה יש עניין לא קטן לסגור.

״שדה הקרב הינו סצינה של כאוס מתמשך. המנצח יהיה זה שישלוט על הכאוס הזה, גם בצד שלו וגם בצד של אויביו."
חניתי את המכונית ברחבת החולות, רחוק ממכוניתו של ראם. נשארתי כמה דקות בתוך המכונית, רק לאחר שהבחנתי בראם מתרחק מעט אז הרשיתי לעצמי לצאת מהמכונית. התחלתי להתהלך בצעדים זעירים ושקטים בעקבותיו של ראם.

***
״לילי?״ צעקתי אל תוך חלל הבית הריק. ״ליה, את פה?״
לפתע שמעתי צחקוקים בוקעים מחדר השינה. תיארתי לעצמי שליה בטח מדברת בפלאפון עם חברות או צופה בעוד קומדיה רומנטית כמו שהיא אוהבת.
התהלכתי בצעדים מרושלים בדרכי לחדר השינה המשותף שלנו. פתחתי את הדלת בפרעות ובהתרגשות. כל כך חיכיתי לחזור מהבסיס לדירה המשותפת שלנו ולבלות איתה את כל סוף השבוע, לרגע שבו נעשה אהבה כל הלילה. אך מסתבר שלליה היו תוכניות אחרות משלי.
כאשר פתחתי את דלת חדרי לעיניי נגלה הדבר הגרוע מכל. החיוך אשר היה פרוס על שפתיי נמחק. את אותו החיוך החליפה הבעת פנים המומה ומבולבלת מאוד.
ליה. ליה שלי!
עם מישהו אחר!
במיטה שלנו!
איתו. עם… עם מי שאמור להיות החבר הכי טוב שלי! הפאקינג שותף שלי!
״מה… למה הפסקת?״ ליה המשיכה לצחקק. היא עדיין לא הבחינה בי.
הוא הביט בי במבט מלא חרטה וברחמים. לא עבר הרבה זמן וגם ליה הבחינה בי. עיניה התמלאו דמעות. ״א-אריאל…״ היא מלמלה בקול חנוק.
״אריאל, תקשיב שנייה…״ ראם התערב.
״אתה תשתוק!״ צעקתי. ״אני לא רוצה לשמוע אף אחד מכם!״
״אריאל,״ ליה התקרבה אליי אך הדפתי אותה ממני בחוזקה ברגע האחרון ומרוב העוצמה ליה נפלה על הרצפה.
״מה לא היה ברור במה שאמרתי?״ שאלתי בצעקה.
״אחי, תקשיב… זו הייתה טעות.״ אמר ראם.
״טעות?״ חזרתי על דבריו בנימה מזלזלת.
״כ-כן.״ אמרה ליה כאשר התקשתה להתרומם מהרצפה.
שתי ידיי אחזו בצידי ראשי והתחלתי להתהלך בחדר הלוך ושוב. ״אריאל, תגיד משהו.״ התחנן ראם. ״תצעק, תדבר, תכעס. רק תגיד משהו!״
הסטתי את מבטי מן הקרקע והבטתי בליה. שכבות של דמעות מלוחות כיסו את פנייה היפות והלבנות. היא כל כך יפה אפילו כשהיא בוכה.
הסטתי את מבטי מליה אל ראם. ״אתה רוצה באמת לשמוע את מה שיש לי להגיד?״ שאלתי אותו. ״אז הנה, בבקשה.״ ירקתי בארסיות.
״זה מדהים איך דווקא הבנאדם שסמכת עליו הכי הרבה, הוא זה שתקע לך את הסכין הכי חדה בגב.״ אמרתי. ״את הכל נתתי לך, בית, אוכל. הכל!״ צעקתי. ״מסתבר שגם להיות חבר טוב, זה בעצם לא טוב.״
״אתה היית בסדר גמור, זה אני הדפוק פה.״ הוא אמר.
צקצקתי בלשוני ונענעתי בראשי. ״אתה לא דפוק, ראם.״ אמרתי. ״אני הדפוק כאן, שהייתי עיוור כזה.״ הבטתי בו ובליה בגועל.
״אבל אתה יודע מה הכי יפה בטעויות?״ שאלתי. ״שתמיד אפשר לתקן אותן.״ עניתי. ״וזה בדיוק מה שהולך לקרות עכשיו.״
״אני לא מבין.״ אמר ראם. ״אתה…״ לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט ידי פגשה את פניו והדביקה מתחת לעיניו השמאלית פנס מושלם.
״אריאל!״ צעקה ליה בהיסטריה.
כמובן שלאחר הפנס שהדבקתי בפניו ראם לא נשאר חייב ותוך שניות ספורות התפתח לו קרב בין החברים הכי טובים שעד לפני כמה רגעים ספורים היו כמו אחים.
״די, תפסיקו בבקשה!״ ליה החלה לפרוץ בבכי היסטרי.
ירקתי בצידי החדר ויצאתי מהחדר השינה מותיר את זוג הבוגדים מאחוריי.
***

ראם החל להתהלך בחורשת העצים השוממה. הוא עצר עצירה פתאומית ליד עץ אורן גדול וגבוה. ליד העץ ממוקם בור אשר היה מכוסה ומסביבו היו פרוסים להם ורדים אדומים נבולים. על הבור הונח פתק לבן עליו היה כתוב את שמה.
׳ליה שושני- 20.6.93-5.10.2013׳
אז פה הוא ״החביא״ אותה הבן של זונה הזה.
הוא עמד מול ״הקבר״ שלה והניח עליו עוד ורד אדום.
גופי התמלא בעצבים ובכאב, איגרפתי את ידיי. כבר הייתי מוכן לפרק לנבלה הזה את הפרצוף.

***
״אריאל,״ ליה ניצבה מולי כשידה אוחזת בתיק צד וידה השנייה מחזיקה מזוודה.
״מה זה, ליה?״ שאלתי המום. ״את… את עוזבת?״
״אני מצטערת.״ אמרה בעצב והרכינה את ראשה.
כיביתי את הטלויזיה וקמתי ממקומי. התקרבתי אליה, העברתי את ידי על פנייה הרכות והיפות כל כך. ממש כמו בובת חרסינה. ״א-אני לא מבין.״
״אני… אני…״ היא החלה לפרוץ בבכי.
התקרבתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק חם ואוהב. ניסיתי להרגיע אותה אך היא נרתעה ממני. ״לא, אריאל.״
״את מוכנה להסביר לי מה קורה ולאן את הולכת לעזאזל?״ דרשתי.
״אני מצטערת, אריאל.״ היא מיהרה להשפיל מבט. ״אני אוהבת אותו.״
״את אוהבת אותו.״ הנהנתי בראשי להבנה.
״אני מצטערת.״
״לא, את לא צריכה להצטער.״ מחיתי. ״היחיד שצריך להצטער זה אני, שהייתי מטומטם ולא שמתי לב למה שהולך סביבי.״
היא התקרבה אליי ונשקה ללחיי. ״מצטערת.״ היא מלמלה חלושות. פסעה לכיוון הדלת ויצאה מבלי להסתכל לאחור.
***

צלצול הפלאפון שלי העיר אותי ממחשבותיי. על הצג התנוסס שמה של אביה. מה היא רוצה עכשיו?
עניתי מיד. לא רציתי להרעיש יותר מידי ולמשוך את תשומת ליבו של ראם.
הצמדתי את הפלאפון אל אוזניי. ״אריאל, זאת אני.״ נשמע קולה של אביה על הקו.
״אני יודע.״ לחשתי אל תוך הפלאפון.
״למה אתה לוחש?״ שאלה בחדשנות.
״את בבית?״ שאלתי מתעלם משאלתה.
״אממ… כן. אבל…״
״עוד רבע שעה אני אצלך.״ אמרתי ומיהרתי לנתק את השיחה.
תחבתי את הפלאפון אל תוך הכיס והחזרתי את מבטי לראם, אך להפתעתי הוא כבר לא היה שם.
לאן הוא נעלם לעזאזל?
ואיך ומתי הוא הספיק לברוח?
לפתע הרגשתי נגיעה על הכתפי. הסתובבתי אחורנית בחדות. ראיתי דמות מעורפלת מאחוריי. לפני שהספקתי להבין מה קורה הרגשתי בחפץ כבד מוטח על ראשי אשר גורם לי להיחלש ולאבד את שיווי המשקל ולקרוס על הקרקע.