חיים על הקצה – פרק 22

פרק 22- זיכרונות

•אריאל•
אתם יודעים, פעם אמרו לי שהכי כואב זה להתגעגע לבנאדם כאשר אין אפשרות לעשות שום דבר בקשר לזה. היום, היום אני מבין את זה מספיק טוב. כי לגעגוע אין תרופה, לתחושה הריקה בבטן, ללהתגעגע . גרוע מזה, יש את הזכרונות, הם נמצאים שם במיוחד כדי להזכיר לך למי אתה מתגעגע.
״יש זכרונות שאי אפשר לשכוח, אבל יש חיים שצריך להמשיך.״

***
״מה את עושה פה?״ שאלתי את ליה אשר הופיעה באופן מפתיע בפתח ביתי באמצע הלילה. כל כך התגעגעתי אליה.
״אני…״ היא מחתה את הדמעות מעיניה. ״אפשר להיכנס?״ היא שאלה.
״ליה, אני… אני באמת לא מבין מה את עושה פה.״ אמרתי מבולבל.
״אין לי לאן ללכת, אריאל.״ היא החלה לפרוץ בבכי. לראות אותה בוכה ככה מולי, כל כך שבירה זה עשה לי משהו בלב. למרות כל מה שקרה אהבתי אותה. עדיין.
״בואי,״ אחזתי בידה ומשכתי אותה פנימה בעקבותיי. ״אחרי הכל זה בכל זאת עוד הבית שלך.״ מלמלתי חלושות.

״הוא עשה מה?״ שאלתי המום וכתוצאה מההלם צעקה חזקה נפלטה מפי וגרמה לליה לבהלה. התרומממתי ממקומי בפתאומיות.
״אריאל,״ ליה אחזה בזרועי וניסיתה להרגיע אותי. אך ללא הצלחה.
באותו רגע לא ראיתי בעיניים, הייתי עצבני כמו שלא הייתי בחיים.
תפסתי בראשי בשתי ידיי והתחלתי להתהלך ברחבי הבית הלוך ושוב. ״אריאל!״ ליה קראה בשמי.
״אני לא מאמין שהוא עשה את זה, הבן של זונה הזה!״ צעקתי ובעטתי בכסאות המטבח אשר נפלו על הרצפה.
״ידעתי שאסור היה לי לבוא הנה.״ אמרה ליה ומיהרה לקחת את רגליה ולהסתלק מהבית אך ברגע האחרון התעשטתי על עצמי ושכנעתי אותה להישאר.
״אני בסדר,״ אמרתי ברוגע וחייכתי לעברה חיוך מזויף.
״עזוב, מצטערת שסיפרתי לך את זה בכלל.״ ליה צנחה על הספה והניחה את רגליה על השולחן. ״שנראה סרט?״ הציעה והגניבה לעברי מבט חטוף. ״כמו בימים הטובים.״ היא חייכה חיוך מתוק שהרטיט לי את הלב.
העפתי בליה מבט חטוף ומשכתי בכתפי באדישות. ״סרט.״ אישרתי וחייכתי חיוך קטן.
***

פקחתי את עיניי. עיניי הסתנוורו במעט מהשמש אשר הכתה בעיניי. ראיתי במעורפל. אך לאט לאט ראייתי התבהרה ויכולתי לראות בבירור. הדבר הראשון שעיניי ראו זה אותו. את האדם השנוא עליי ביותר. ״בוקר טוב לך, יפיוף.״ הוא רכן לעברי וחייך חיוך מרושע. הדבר הראשון שניסיתי הוא לעמוד על רגליי, אך הרגשתי חלש מידי בשביל להתנתק מהקרקע עליה הייתי שרוע. ראשי כאב כל כך וחשתי בסחרחורת קלה. ״מה קרה? מישהו פה בלע את הלשון שלו?״

***
התעוררתי מהאור אשר הגיף לחדר. הבטתי סביבי מבולבל. מה לעזאזל קרה אתמול בלילה?
״בוקר טוב.״ ליה חייכה לעברי את חיוכה המתוק והכובש. ״איך ישנת?״ שאלה בהתעניינות. ״כי אני ישנתי מעולה.״ אמרה בזמן שהייתה עסוקה בלהתמתח על המיטה.
וואו… אני עדיין לא קולט מה קורה פה.
״מה קרה? מישהו פה בלע את הלשון שלו?״ שאלה בגיחוך.
״ליה… אני… אני לא מבין,״
״מה, מה קורה?״ שאלה בתמימות.
״איך הגעת לכאן? סיכמנו שאת ישנה בסלון ואני בחדר השינה.״
״הספה בחוץ לא נוחה.״ היא שפשפה את גבה. ״וואו, עד עכשיו לא ידעתי שהספה שלנו כל כך לא נוחה.״ היא התלוננה בפניי.
״תקשיבי אני… אני לא מתכוון להפוך להיות בוגד.״ אמרתי בכנות.
״בוגד?״ היא החלה לפרוץ בצחוק. ״אתה?״ היא הצביעה עליי.
״אני לא מתכוון להיות עם חברה של חבר.״ השבתי.
היא נענעה בראשה וחיוך ממזרי התפרס על שפתיה. היא התקרבה עם פניה לפניי. באותו רגע כל כך רציתי לאחוז בפנייה בשתי ידיי ולטרוף את שפתיה הורדרדות, הרכות והבשרניות כל כך. ״אתה לא הבוגד פה, אחרי הכל הייתי שלך לפני שהייתי שלו.״ אמרה בקול מתוק ונשקה לצווארי. היא ידעה שזו היא החולשה שלי!
ברגע האחרון התעשטתי על עצמי והרחקתי אותה ממני. היא הביטה בי המומה. ״מצטער, אבל את כבר לא שייכת לי יותר.״ אמרתי ומיהרתי להרכין את ראשי.
היא הנידה בראשה והביטה בי המומה. ״כשראם בגד בך איתי מאחורי הגב שלך, תאמין לי שהוא לא חשב עליך.״ היא זרקה לאוויר.
קמתי מהמיטה בפתאומיות. ליה המשיכה לעקוב אחריי במבט בוחן דרך עיניה החומות כשקד. ״אני זה לא הוא.״ השבתי. ״אותי לימדו לתת לבחורה את הכבוד שמגיע לה ולא להשתמש בה כי זה מתאים לי באותו רגע.״
״א-אריאל…״ היא ניסתה להשתלט על הדמעות אשר הצטברו בעיניה. כאב לי לראות אותה בוכה, כאבה לי הידיעה שהיא בוכה בגללי, אבל כבוד זה מעל הכל.
״את כבר עשית את הבחירות שלך, עכשיו תורי לעשות את שלי.״
״אריאל, אני טעיתי.״ היא אחזה בזרועי והכריחה אותי להסתכל לה עמוק עמוק אל תוך עיניה החומות כשקד.
הנדתי בראשי. ״אני מצטער ליה. אני לא יכול להיות איתך אחרי כל מה שקרה.״ הודיתי.
״בבקשה אל תגיד את זה, אריאל.״ אמרה בבכי.
״כשגיליתי על הבגידה אני הייתי מוכן שנחזור, שנתקן את הכל. ואת יודעת למה?״ שאלתי אותה. ״אני אגיד לך למה, כי אהבתי אותך, כל כך אהבתי אותך שהייתי מוכן לעשות הכל בשבילך!״ הרמתי את קולי. ״והבוקר ההוא,״ בלעתי את רוקי. ״בפאקינג בוקר שקמת, ארזת מזוודה והחלטת שאת עוזבת אותי בשביל להיות איתו, אני נדרתי נדר באותו בוקר כשהלכת, אני אלייך לא חוזר!״
״א-אני… אני טעיתי, אני מצטערת.״ היא התנפלה עליי בחיבוק בפתאומיות. ״אני הייתי טיפשה כל כך, תסלח לי בבקשה.״ התחננה בעודה בוכה על כתפי.
כל כך התגעגעתי אליה, אל ריח הוניל הממכר, אל ריח שמפו הצמחים שלה. אך מהר דאגתי להתעשת על עצמי.
״אני מצטער, ליה.״ הרחקתי אותה ממני. ״אני… אני רוצה שתלכי עכשיו.״ אמרתי בכאב ומיהרתי להשפיל מבט. לא היה לי את האומץ להביט בעיניה.
היא הנהנה בראשה להבנה וניגבה את דמעותיה מעיניה. ״מסתבר שרק כשמאבדים משהו, רק אז מבינים כמה חשוב הוא היה.״ היא נשקה על לחיי נשיקת פרידה יבשה ואחרונה ומיהרה לעזוב את הבית.
***

״בלעת את הלשון, או מה?״ ראם חזר על שאלתו אך הפעם את נימת הזלזול החליפה נימת כעס וחוסר סבלנות.
הבטתי בו בשנאה ובגועל. תמיד היה בי את ההרגשה, את הידיעה הזו שבגללו היא מתה, שהוא הרג אותה. אבל העדפתי להרחיק כל מחשבה כזאת מראשי. ״אז מה, מי היה מאמין שניפגש שוב.״ אמר בגיחוך.
״מה אתה רוצה ממנה?״ סוף סוף העזתי לפצות את פי לאחר שתיקה ארוכה.
״ממי?״ שאל בחיוך משועשע. ״מליה?״ שאל בהתגרות.
לפתע התחלתי לחוש בזעם מטורף בגופי. הרגשתי שאני להט בגוף כאשר הוא הזכיר את שמה של ליה ״תסתום את הפה שלך!״ צעקתי והתרוממתי מן הקרקע.
״הופה!״ הוא החל למחוא כפיים. ״מישהו פה קיבל אומץ!״
עמדתי מולו מתנשף ותשוש עוד ממקודם. ״זה לא נגמר!״ קבעתי. ״אני עוד אוכיח לכולם שזה אתה.״
״שזה אני מה?״ שאל בצעקה והתקרב אליי.
״שאתה זה שרצח אותה.״ השבתי ותפסתי בצווארון חולצתו בחוזקה. ״היא אהבה אותך ואתה הרגת אותה.״ צעקתי בכאב. ״בדם קר!״ כל הכאב, הכעס והזעם אשר היה חבוי בי במשך שנים, הכל יצא החוצה. ״זה… זה לא נגמר, ראם.״ הודעתי. ״אתה עוד תקבל את העונש שלך, אני אדאג לזה באופן אישי.״ קבעתי.
״ומי יעניש אותי?״ שאל בזלזול. ״אתה?״
״כן.״ עניתי בבטחון.
״נחיה ונראה.״ הוא צחק. ״או שבעצם לא תחיה, כי אולי אני אהרוג גם אותך.״ אמר בציניות.
חייכתי לעברו חיוך מזויף ועשיתי לו אצבע שלישית והפניתי אליו את גבי.
״אתה יודע,״ הוא התחיל לומר. הסתובבתי אליו בחדות. ״דווקא חמודה, הידידה שלך.״ הסתכלתי עליו במבט מבולבל. ״אביה היא אחלה, דווקא מתאימה לי חברה כמוה.״ אמר בהתגרות. ״ועוד עצם העובדה שאני הראשון שלה, זה בכלל מדליק אותי.״
העצבים החלו לחלחל בכל איבר ואיבר בגופי. ״תשכח מזה.״ מחיתי. אחזתי בצווארון חולצתו בחוזקה וקרבתי את פניי לפניו. הבטתי לו עמוק בתוך העיניים. ״אין שום סיכוי שאני אתן לאביה ליפול לתוך הידיים שלך, אין סיכוי!״ צעקתי. הפניתי אליו את גבי, נכנסתי למכונית ומיהרתי לברוח משם.

•אביה•
״כשאתה מאיר פנים לאחרים ומשמח אחרים באופן טבעי, בלי לשים לב, אתה גם פותח לך עוד דלתות בנשמה ואתה בעצם גם משמח את עצמך, כשאתה עוזר לאחרים להשכיח את הצרות שלהם, אתה בעצם עוזר לעצמך להשכיח את הצרות שלך.״

״בבקשה,״ אמרתי בחיוך והנחתי על השולחן שתי כוסות של בירה לבנה. שני הבחורים אשר ישבו בשולחן חייכו לעברי חיוך רחב אשר מאשר לי ללכת. חזרתי למקומי על הבר וייבשתי במגבת כמה כוסות זכוכית אשר היו מונחות לאורך הבר. לרגע הרשיתי לעצמי לעצום את עיניי להינות מהמוסיקה הרועשת אשר התנגנה במועדון. אותה מוסיקה שעד לא מזמן שנאתי כל כך עד לרמה שהייתי מכסה את אוזניי עם כפות ידיי ועושה הכל מכדי להסתתר מפניה.
ניצלתי את זמן המנוחה ומחשבותיי נדדו אל אריאל. מה הוא רצה כאשר נעמד בפתח חדרי באופן מפתיע כמה ימים לאחר הריב הקטלני שלנו?
והשיחת טלפון… הוא הבטיח שתוך רבע שעה הוא יבוא אליי ונדבר, אבל מאז הספיקו לחלוף כמה שעות טובות והוא לא הגיע.
אני אמורה להתחיל לדאוג? בעצם… למה זה בכלל מעסיק אותי כל כך?
וראם… לא שמעתי ממנו דבר מאז הבוקר. אני מקווה שלא קרה לו שום דבר.
״אביה,״ לפתע הרגשתי נגיעה עדינה על כתפי. הסתובבתי אחורנית בחדות. ״אני… יש מצב לדבר איתך לרגע?״ שאלה סול. גירדתי בעורפי וחשבתי עם עצמי לכמה רגעים אך בסופם רק הנהנתי בראשי לחיוב.
סול אחזה בידי ומשכה אותי אל מחוץ למועדון. ״את… את בטוחה שזה בסדר, לעזוב ככה?״ שאלתי אותה.
״זה לא ייקח יותר משתי דקות.״ ענתה. ״חוץ מזה, אני בטוחה שדנה, משי ועדן יכולות להסתדר בלעדינו כמה דקות.״ אמרה כאשר היא מתבוננת מהצד בעבודתן של הבנות.

סול ואני יצאנו אל מחוץ למועדון. רוח חזקה הכתה בפנינו והשיער של שתינו התנפנף לו ברוח וכיסה את פנינו. ״קר, מה?״ סול חיבקה את עצמה וחייכה לעברי חיוך קטן.
״מה העניין סול?״ שאלתי בישירות. ״כפי שזכור לי את לא מדברת איתי.״ הזכרתי.
״אני…״ סול בלעה את רוקה. ״אני הייתי טיפשה ואני מצטערת.״
״אני לא מבינה. סול, מה את רוצה?״
״אני רוצה את חברה הכי טובה שלי בחזרה.״ השיבה. ״אם זה אפשרי.״
אם לומר את האמת, סול ואני היינו חברות עוד מהיותנו ילדות קטנות. הלכנו יחד לחטיבה, סיימנו יחד את היסודי. היא תמיד הייתה שם בשבילי. אני מודה שבתקופה האחרונה אפילו דיי התגעגעתי אליה. לשטויות שלה.
״מה את אומרת, אביונת?״ היא קראה לי בכינוי החיבה שהייתה נוהגת להשתמש בו בתקופה שהיינו בחטיבה.
״וואו…״ התחלתי לפרוץ בצחוק. ״כמה זמן לא שמעתי את השם הזה.״ לרגע נתקפתי התקף נוסטלגיה קל.
״אז זה אומר שסלחת לי?״ שאלה בציפייה.
״סלילי,״ קראת לה בשם החיבה שנהגתי להדביק לה כשהיינו ילדות קטנות. ״אני רק רוצה שתבטיחי לי שלא נריב יותר, בייחוד לא על שטויות כאלה.״
היא צחקקה קלות וחיוך רחב התמתח על שפתיה. ״מבטיחה, שבועת זרת.״ היא הושיטה אליי את הזרת שלה ואני את שלי ולאחר מכן התחבקנו חיבוק מפייס אשר מלווה בגעגוע.