חיים על הקצה – פרק 3

פרק 3- מלחמה

•אביה•
נכנסתי למטבח וחיפשתי תפוזים. הזקנה הזאת בחרה להתעסק עם הילדה הלא נכונה. זהו! נגמרו הימים בהם אביה בן הרוש הייתה פריירית שעושה כל מה שאומרים לה.
היא רוצה מלחמה? היא תקבל מלחמה.
פתחתי את המקרר והוצאתי ממנו שישה תפוזים. אני חושבת שזה אמור להספיק. התחלתי לסחוט את התפוזים להנאתי.
"אוהו, איך שגלגל מסתובב לו…" זמזמתי לי להנאתי בזמן שסחטתי את התפוזים.
היא כל כך הולכת לשלם על הסבל שהיא העבירה אותי במשך שנתיים האחרונות.
"אביה…" לפתע הרגשתי נגיעה חמה על כתפי. ליאור. "באתי לבדוק אם את בסדר." אמר ברכות.
"אני בסדר גמור." חייכתי חיוך מאולץ והמשכתי בסחיטת התפוזים.
"זה היה ממש…"
"ממש משפיל?" שאלתי ברטוריות. "כן זה כן." עניתי במקומו. "אבל אל תדאג, ליאורי. אחותך כבר לא כל כך פריירית כמו שהיא הייתה."
"אביה, אני לא מבין…" הבעת פניו הפכה למבולבלת. "מה קורה פה?"
"תכף תראה בעצמך." מלמלתי וחייכתי חיוך ממזרי. אחזתי בקנקן מיץ התפוזים ויצאתי מהמטבח. "טוב… אתה בא או מה?" שאלתי ברטוריות. "אני לא רוצה שתפסיד את כל הכיף שם בחוץ."

"את מוכנה להסביר לי מה את מתכננת לעזאזל?" שאל ליאור בזמן שפסענו אל שולחן האורחים. אני בתגובה שלחתי לעברו חיוך והרגעתי אותו שהכל יהיה בסדר.
"הו, יופי באמת. עוד שנייה התייבשתי פה למוות." התלוננה בלה וחטפה את קנקן מיץ התפוזים מידי.
"תיהני." מלמלתי בחיוך והבטתי בה בציפייה. ממש עוד רגע זה קורה.
ליאור ואני התיישבנו במקומנו. "את לא אוכלת?" שאל ליאור כאשר שם לב שלא נגעתי בצלחת שלי.
"עוד לא." מלמלתי והמשכתי להביט בבלה.
בלה החזיקה בכוס מיץ התפוזים בידה. אני רק חיכיתי לרגע שבו היא תיקח לגימה מהמיץ. אבל ברגע האחרון, היא בחרה להניח אותו על השולחן. "לעזאזל." מלמלתי ואגרפתי את ידיי.
טוב נו, אומרים שדברים טובים באים לאט. הרי בסופו של דבר היא תהיה חייבת ללגום מהמיץ.
"אביה…" ליאור הניח את כליו על השולחן ואחז בידי. הבטתי בו בעיניים שואלות. "בואי." הוא סימן לי לצאת איתו החוצה.

"איי! זה כואב לי!" קיטרתי כאשר ליאור אחז בידי בחוזקה והוביל אותי אל החצר.
"את מוכנה להסביר מה את עושה?" דרש.
"זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך." השבתי באותה נימה.
"למה יש לי הרגשה שעשית משהו מסוכן?" שאל בחשדנות.
"תירגע, לא עשיתי שום דבר!" התגוננתי ושחררתי את אחיזתו של ליאור בידי.
"אז למה קודם אמרת שאת לא רוצה שאני אפסיד את כל הכיף?" שאל בחשדנות. "על איזה כיף בדיוק דיברת?"
בלעתי את רוקי והידקתי את לסתי. שתיקה.
"אביה?"
"זה שום דבר, ליאור." ניסיתי להתחמק.
"אביה," הוא הרים את קולו.
"סתם. זה… זה כיף לשבת כל המשפחה ביחד." עניתי וחייכתי חיוך מאולץ.
"אז?" שאל מבולבל.
"אז לא רציתי שתחמיץ את זה בגללי." הסברתי.
הוא כיווץ את גבותיו והביט בי במבט חשדן. נראה לא ממש מסופק מההסבר שלי. "משום מה אני לא מאמין לך." אמר.
"זו כבר בעיה שלך." השבתי ומיהרתי להיכנס פנימה אך אחיזתו של ליאור בידי עצרה אותי. "ליאור די!" צעקתי.
"רוצה להיכנס פנימה?" שאל.
"מאוד!" עניתי והנהנתי בראשי.
"אז קודם תספרי לי מה את מתכננת." דרש.
"שום דבר." השבתי בעצבים. ליאור בתגובה חיזק את אחיזתו בידי.
"נו, ליאור, אתה מכאיב לי." אמרתי נאנקת מכאב כתוצאה מאחיזתו החזקה בידי.
"אני יכול להכאיב לך יותר אם לא תספרי לי את האמת." אמר באיום.
"אתה מאיים עליי?" התחכמתי.
הוא נענע בראשו ופלט גיחוך קטן מפיו. "אפשר להגיד."
"אני שונאת אותך." נחרתי בבוז.
"קדימה, אביה. מה את מתכננת?" שאל שוב.
"אתה לא תעזוב, מה?" מלמלתי בייאוש.
"לא." הוא הניד בראשו.
נאנחתי. כבר הבנתי שלא נותרה לי ברירה ואני אהיה חייבת לשתף את ליאור במעשה הקונדס שעשיתי לבלה אם אני רוצה להיכנס הביתה בזמן הקרוב.
"אם אני אספר לך, אתה מבטיח לא להתעצבן?" שאלתי בחשש.
"מבטיח." ענה לאחר שחשב על זה מעט.
לקחתי כמה נשימות עמוקות. "שמתי… שמתי פלפל חריף במיץ תפוזים של בלה." אמרתי במהירות. "יופי. מרוצה?" שאלתי ברטוריות. "עכשיו בוא ניכנס הביתה." שחררתי את אחיזתו של ליאור מידי ומיהרתי להיכנס הביתה.
""רגע, מה?" הוא תפס בידי שוב ומנע ממני ללכת.
"מה?" שאלתי בתמימות.
את עשית מה?" שאל המום.
"מה ששמעת." השבתי מצחקקת. "אני רוצה שהמכשפה הזאת תסבול." קבעתי.
"אביה, את… אני… את מבינה מה עשית בכלל?" שאל בחצי צעקה.
"כן, טוב… אני מודה שאני…"
"את מחפשת צרות בכוח?" שאל בצעקה.
"יואו ליאור, תירגע!" צעקת גם אני. "כולה פלפל." התגוננתי.
הוא הניח את שתי ידיו על ראשי והחל להתהלך סביבי.
"אתה מוכן להפסיק?" התחננתי. "עשית לי סחרחורת עם כל הסיבובים האלה שלך." אמרתי בגיחוך.
"ומה אם אימא תגלה על מה שעשית?" שאל.
"מצדי שכולם יגלו, ליאור." השבתי צעקה. "נמאס לי, את מבין נמאס לי!" צעקתי מתוסכלת. "נמאס כבר להיות כל הזמן ילדה טובה ולשתוק לה על כמה שהיא עושה לי."
ליאור פצה את פיו לומר משהו אך לפתע שמענו צעקות מתוך הבית אשר קטעו את הוויכוח של ליאור ושלי. "מה אתה חושב שקרה שם?" ניסיתי להעביר נושא.
הוא הניד בראשו. "לא יודע." אמר במשיכת כתף.
"את לא חושב שכדאי שניכנס פנימה בשביל לבדוק?" שאלתי.
"את לא זזה לשום מקום." אמר בנוקשות ואחז בידי.
"סליחה?!" שאלתי בפליאה.
"את קודם מקשיבה למה שיש לי להגיד." קבע.
"אתה באמת חושב שזה הזמן לנזוף בי?" שאלתי בעצבים.
ליאור פצה את פיו בכדי לענות אך לפתע שוב נשמעו צעקות מאזור הבית. הצעקות רק הלכו והתחזקו יותר.
ליאור ואני הסטנו את מבטנו לכיוון הבית."בואי!" ליאור אחז בידי בפתאומיות ומשך אותי פנימה.

ליאור ואני נכנסנו אל תוך הבית. הצעקות התמשכו ואיתן גם ההיסטריה. חיפשתי את אימא מבין כל האנשים ההיסטריים, רק היא תוכל לספק לנו מידע על מה המתרחש. אבל איפה היא בכלל?
לפתע הבחנתי בהתקהלות של ההמון סביב נקודה מסוימת בבית. "ליאור!" קראתי לליאור וסימנתי לו בידי לבוא איתי.
שנינו ניסינו להשתלב בתוך ההתקהלות העצומה בבית. אט אט נדחסנו בתוך כל האנשים ההיסטריים.
ואז ראיתי אותה, שוכבת שם על הרצפה. לבנה כסיד, מחוסרת הכרה ולידה כוס מיץ התפוזים שאני הכנתי! ליאור ואני הסתכלנו אחד על השנייה המומים לנגלה מול עינינו.