חיים על הקצה – פרק 4

פרק 4- לילה ארוך

•אביה•
הדמעות מיד התחילו להופיע בעיניי. "זה… זה לא יכול להיות." ייבבתי בבכי.
דחפתי את כל האנשים ורצתי לשם. "אביה!" ליאור קרא בשמי החל לרוץ בעקבותיי.
זאת ששוכבת שם על הרצפה זאת אימא. אימא שלי!
אוח אביה, את כזאת טיפשה! מה חשבת לעצמך?!
מה עשיתי? אני הרגתי אותה.
"אימא…." יבבתי בבכי וליטפתי את פנייה החיוורות. האנשים הביטו בי ברחמים. "מה אתם עומדים פה ככה סתם? תזמינו אמבולנס!" צעקתי חסרת אונים.
"אביה…" ליאור הניח את ידו על כתפי וניסה להרגיע אותי.
"אימא!" צעקתי בכאב. ניסיתי להעיר אותה מהתרדמת.
"אביה…" ליאור חיבק אותי מאחורנית. "היא תהיה בסדר."
"אימא!" המשכתי לצעוק ותעתעתי את גופה. "אימא…" ייבבתי בבכי.
"אביה," ליאור ניסה להרגיע אותי ומשך אותי אליו לחיבוק. "תעזוב אותי ליאור!" צעקתי בבכי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו ללא הצלחה.
בסופו של דבר נכנעתי וקרסתי אל תוך ידיו.
רבע שעה לאחר מכאן צוות מגן דוד אדום הגיע ופינה את אימא לבית החולים. ליאור, אני, מרון וגם בלה שהחליטה להצטרף ברגע האחרון, כולנו נסענו יחד עם אימא באמבולנס.
הנסיעה הייתה דיי מתוחה. הצוות החל לטפל באימא כבר בדרך לבית החולים. הם ניסו לבצע פעולת החייאה בכדי להחזיר אותה להכרה, ואני כל הדרך רק התפללתי בליבי שזה לא הסוף.

הגענו לבית החולים. הצוות הוביל את אימא דרך האלונקה אל בית החולים ואנחנו בעקבותיהם. כל הדרך ליאור לא עזב את ידי אפילו לשנייה. כאילו שהוא פחד לאבד אותי.

הגענו אל חדר הטיפולים. "מצטערת, אבל לכאן אתם לא תוכלו להיכנס." אמרה האחות בהתנצלות ומיהרה לסגור את הדלת.
"תפתחו!" צעקתי ודפקתי על הדלת בחוזקה. "אני רוצה להיות עם אימא שלי!"
"אביה…" ליאור הניח את ידיו על כתפי. "תני לרופאים לעשות העבודה שלהם. אני בטוח שאימא תהיה בסדר." אמר בעידוד.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי קורסת על הרצפה וממשיכה לדפוק על הדלת.
"קטנה שלי, אימא שלנו חזקה. היא תצא מזה." אמר ליאור.
נענעתי בראשי. "אני… אני הרגתי אותה, ליאור." ייבבתי.
"תפסיקי." אמר בביטול. "אף אחד כאן עדיין לא מת."
"אני כזאת טיפשה," מלמלתי בבכי. "מה חשבתי לעצמי?"
"אנחנו עוד לא יודעים בוודאות שזה קשור למיץ תפוזים שהכנת." ליאור ניסה להרגיע אותי.
"היה שם פלפל, ליאור." השבתי. "פלפל חריף!" הדגשתי. "אימא… יש לאימא בעיה במערכת העיכול, זוכר?" הזכרתי.
"זה לא אומר כלום, אביה."
"אני מקווה שאתה צודק." מלמלתי והשענתי את ראשי על חזהו.

"זה הלילה הכי ארוך שהיה לי בחיים." מלמלתי. "אוף, למה לא אומרים לנו שום דבר?" צעקתי מתוסכלת בזמן שהתהלכתי במסדרון בית החולים הלוך ושוב.
"למה שלא תנסי לישון קצת?" הציע ליאור.
"לישון?" חזרתי על דבריו.
"כן, עבר עלייך יום ארוך." השיב. "חוץ מזה שאני כאן, במידה והדלת נפתחת ואומרים לנו משהו אני מעיר אותך."
"מבטיח?" שאלתי אותו.
"מבטיח." השיב. הנהנתי בראשי והנחתי את ראשי על כתפו ועצמתי את עיניי.

"וואו." אמרה הפסיכולוגית פעורת פה. "בהחלט זה היה לילה לא קל." הפסיכולוגית הביאה הזדהות.
"זה היה היום הכי שחור בחיים שלי." הצהרתי. "זאת אומרת… היום הכי שחור שלי אחרי ה…"
"כן." היא הנהנה בראשה להבנה והשפילה את מבטה אל מחברתה וכתבה בה עוד כמה דברים. "תראי, אני יודעת שאמנם הסוף כבר ידוע לנו לשתינו," אמרה וחייכה חיוך מעודד.
"כן…" מלמלתי בשקט וחייכתי חיוך עצוב.
"אבל בכל זאת, אני הייתי רוצה לשמוע את הסוף, אם לא קשה לך כמובן, הייתי רוצה לשמוע את הסוף ממך." ביקשה.
פלטתי אנחה מפי ונשענתי אחורנית על הכסא. תפסתי בראשי עם שתי ידיי והרמתי את מבטי אל התקרה.
הזדקפתי חזרה במקומי ולגמתי בשנית מכוס המים השקופה אשר הונחה על השולחן. "הסוף…" מלמלתי בעודי מנסה לשחזר את אותו יום שחור בראשי. הנחתי את הכוס על השולחן ולקחתי כמה נשימות עמוקות. "אם לומר את האמת, אני מודה שדיי הופתעתי מאיך שהכל נגמר." השבתי בחיוך.

פקחתי את עיניי באיטיות. הדבר הראשון שראיתי הוא אנשים בחלוקים לבנים הולכים ומתרוצצים מול עיניי. אני בבית החולים. הזכרתי לעצמי.
על לחיי נותרו שאריות של דמעות לחות ומלוחות.
הבחנתי בליאור שישב לצידי. הוא נרדם. מולי הבחנתי בבלה ומרון שישנו גם כן.
השתחררתי בעדינות מאחיזתו של ליאור סביב גופי והתמתחתי על הכסא. העפתי מבט בפלאפון שלי, השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. אף פעם לא יצא לי להיות ערה בשעות כאלה. חשבתי לעצמי.
ניגבתי את שאריות הדמעות שנותרו על לחיי וקמתי ממקומי וערכתי טיול קטן בבית החולים.

יצאתי לחצר של בית החולים, רוח קרה ומעצבנת הכתה את פניי ופרעה את שיערי.
התיישבתי על אחד הספסלים שבחצר בית החולים כאשר מרפקיי מונחות על ברכיי וראשי קבור בין ידיי.
נשארתי באותו מצב במשך כמה דקות ארוכות. לאט לאט החלו לצוץ בראשי המחשבות.
כמו… מה הולך לקרות עכשיו?
מה יהיה עם אימא?
מה יהיה איתי?
"אז מה, אני מבין שאני לא היחידי שער בשעות כאלה, מה?" קול גברי קטע את מחשבותיי.
?"מה… מה?" מלמלתי בבלבול והרמתי אליו את מבטי.
הוא היה גבוה וחסון בעל שיער שטני פרוע ועיניים ירוקות גדולות, לבוש בג'ינס בהיר משופשף וחולצת טריקו אפורה ופשוטה.
"אפשר לשבת?" שאל בחיוך והצביע על הספסל עליו ישבתי. גומה קטנה בצבצה מצידו השמאלי של לחיו. אוח, גומות… החולשה שלי. לפתע מצאתי את עצמי מחייכת סתם ככה בלי סיבה. העברתי את מבטי אל גופו. אל כתפיו השריריות ואל גופו החסון והחטוב. וואו.
"אממ… הכל בסדר?" שאל ונופף עם ידו מול עיניי. כנראה שבהיתי בו קצת יותר מידי. פדיחה.
"כן, בטח." מיהרתי להתעשת על עצמי. "מה שאלת?"
"שאלתי אם המקום לידך פנוי." השיב מצחקק.
"אה… כן ברור." השבתי סמוקה.
"סבבה." הוא חייך בשנית והתיישב לידי על הספסל. החיוך שלו כזה מושלם.
הוא הוציא קופסת סיגריות מכיס המכנס שלו. "רוצה?" הוא שאל אותי וקירב לעברי את הסיגריה. התבוננתי בסיגריה במשך כמה רגעים. התלבטתי אם לקחת אותה או לא. כי אם לומר את האמת כבר לא עישנתי כמה חודשים, אבל לאור המצב אני חושבת שאני אחרוג מהרגליי.
"תביא." השבתי ולקחתי את הסיגריה מידו.
"היי!" הוא חטף את הסיגריה מידי.
"מה אתה עושה?" שאלתי מבולבלת.
"אממ… תשמעי קטע, זו פשוט הסיגריה האחרונה שלי ואני ממש זקוק לה אז…" אמר בהתנצלות.
"איזה קטע, גם אני." השבתי וחטפתי את הסיגריה מידיו בגסות.
"סליחה?!" הוא הביט בי המום. "מה את חושבת שאת עושה?" שאל.
"טכנית… זו הסיגריה שלי עכשיו." השבתי. "זאת אומרת, אתה נתת לי אותה, מתנות לא לוקחים חזרה."
"וואו." הוא תפס בראשו בשתי ידיו. "את חצופה."
"אתה מציע לי סיגריה ואחרי שתי דקות חוטף לי אותה מהיד בגסות ועוד אני החצופה?" שאלתי בפליאה.
הוא לחץ עם כפות ידיו על עיניו ונשען אחורנית. "יש לי רעיון." הוא אמר לפתע.
"שהוא?" שאלתי בסקרנות.
"בואי נתחלק בה שנינו." הציע.
"להתחלק בסיגריה?" שאלתי בגיחוך. "שנינו?"
"כן. למה לא?" שאל ברטוריות. "הרי שנינו טוענים שאנחנו זקוקים לה באותה המידה אז בואי נתחלק בה שווה בשווה."
פלטתי אנחה מפי וחיוך קטן התפרס על שפתיי למראית מבטו המתחנן. "אוקיי." השבתי בכניעה. "אבל חצי חצי."
"חצי חצי." אישר את דבריי. "אז מה את אומרת, יש לנו דיל?" שאל והושיט לי את ידו.
"דיל." השבתי בחיוך ולחצתי את ידו.

"אז מה, את באה לכאן הרבה?" שאל בגיחוך והוציא עשן מפיו והעביר לי את הסיגריה.
"בטח. כל יום, אני חולה במחלה סופנית." עניתי בציניות ושאפתי עשן מן הסיגריה לפי והעברתי לו את הסיגריה.
הוא בלע את רוקו. "את… את רצינית?" שאל בזמן שלקח את הסיגריה מידי.
פלטתי גיחוך מפי. "לא, האמת שאני כאן בגלל אימא שלי."
"וואו, הבהלת אותי לרגע." הוא נאנח בהקלה והניח את ידו על ליבו.
"מצטערת, לא ידעתי שתיקח את זה קשה כל כך." אמרתי בהתנצלות.
"זה בסדר. בקטנה." השיב בחיוך. "מה… מה עם אימא שלך?" שאל בזהירות. "היא בסדר?"
משכתי בכתפיי ופלטתי אנחה מפי. "יש לה בעיה במערכת העיכול, אתמול בארוחת הערב היא אכלה מאכל שאסור היה לה לאכול אז אנחנו כאן." סיפרתי בקצרה. "האמת שעוד אי אפשר לדעת מה המצב שלה."
"אני… אני באמת מאחל לה ולך שהיא תהיה בסדר."
"תודה." הודיתי לו וחייכתי חיוך עצוב.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בסקרנות.
"אני… אתמול אחד החברים הכי טובים שלי עבר תאונה, אז באתי לבקר."
"בארבע לפנות בוקר?" שאלתי בהרמת גבה.
"למעשה, הייתי כאן מאתמול בלילה. לא רציתי לחזור הביתה עד שאני אדע אם הוא בסדר." הסביר.
השפלתי את מבטי אל הקרקע וחייכתי חיוך קטן. "אתה חבר טוב." אמרתי כאשר הבטתי אל תוך עיניו הירוקות והגדולות.
"תודה." אמר וגירד בעורפו במבוכה.
"בבקשה. נראה לי." מלמלתי. הוא צחק. צחקתי גם אני.
"הינה את!" ליאור נעמד מולי מתנשף. נזכרתי שהשארתי את ליאור ישן והלכתי בלי להודיע.
"ליאור, אני…"
את יודעת כמה אני חיפשתי אותך?" שאל בצעקה. "יש לך מושג איך אני דאגתי לך?"
"מצטערת." קטעתי אותו בצעקה.
הוא פלט אנחה מפיו ומשך אותי אליו לחיבוק. "הכל בסדר." הוא מלמל ונשק לראשי. השענתי את ראשי על חזהו.
התנתקתי מאחיזתו של ליאור וחיפשתי בעיניי את אותו בחור שישב איתי, אך הוא כבר לא היה שם. לאן הוא כבר יכול ללכת? ואיך לא שמתי לב? שאלתי את עצמי.
"הכל בסדר קטנה?" ליאור העיר אותי ממחשבות.
נענעתי בראשי. "אממ… כן." עניתי במהירות.
"רוצה ללכת לבדוק מה עם אימא?" שאל. הנהנתי בראשי להסכמה.
כשנכנסנו חזרה לבית החולים המחשבות החלו לחזור אליי שוב. מדהים, אבל כשהייתי עם הבחור ההוא… הוא גרם לכל המחשבות הרעות להסתלק ממוחי וכעת כשהוא הלך, המחשבות חזרו. זה כאילו היה בו איזשהו קסם כזה.

"אוף, ליאור אני לא עומדת במתח הזה יותר." התלוננתי בפניו. כבר מאתמול בלילה אנחנו כאן והמצב נשאר אותו מצב.
"איפה צמד המכשפים?" שאלתי ליאור כאשר הבחנתי שבלה ומרון לא נמצאים במקומותיהם.
ליאור משך בכתפיו. "בטח הלכו להתאוורר." ענה ביובש.
ליאור ואני התיישבנו חזרה במקומותינו. "אני באמת לא יודעת מה אני אעשה אם היא תמות." אמרתי בכנות.
"מספיק עם הפסימיות, הכל יהיה בסדר." אמר בעידוד, ולי רק נותר לקוות שהוא באמת צודק.