חיים על הקצה – פרק 6

פרק 6- מוכרת לי מפעם

•אביה•

נכנסתי אל תוך המועדון כאשר ידי אוחזת בתיק צד שחור וקטן ועליו תלוי מעיל שחור דמוי עור. מוזיקה חזקה התנגנה ברחבי המועדון. העפתי מבט חטוף בלקוחות ונכנסתי אל חדר העובדים. הנחתי את חפציי בצד ואספתי את שיערי לקוקו גבוה.
"אביה!" נשמע קול גברי מאחוריי שגרם לליבי להלום. זה היה יוסי, מנהל המועדון. "שוב איחרת." אמר בקול נוקשה.
"אני… אני מצטערת. אימא שלי… היא…" ניסיתי להסביר.
"להזכירך את עובדת אצלי, אביה." אמר בקשיחות. "וזה אומר שאני לא אסבול עוד איחורים כאלה מצידך."
"אני…" ניסיתי להסביר אך מהר מאוד הבנתי שאחרי הכל טעיתי. איחרתי כבר שלוש פעמים החודש. בלעתי את רוקי. "אני מצטערת." פלטתי מפי.
הוא הנהן בראשו ואנחה נפלטה מפיו. "יש לך מזל שאת מלצרית טובה, אביה." אמר.
"תודה." הודיתי לו והשפלתי את מבטי.

"הינה את!" קפצה סול בהתרגשות כאשר הבחינה בי.
"היה לי איזה עיכוב קטן בדרך." אמרתי ושידלתי חיוך.
"מה עם אימא שלך?" שאלה בזהירות.
"היא… היא בסדר." אמרתי בהקלה.
סול היא החברה הכי טובה שלי. למעשה… אפשר לומר שהיא החברה היחידה שיש לי. את סול אני מכירה מבית הספר. אנחנו לומדות יחד במגמת מוזיקה.
"ממש דאגתי." אמרה והניחה את ידה על ליבה כאות לבהלה. "אני שמחה שאימא שלך בסדר." אמרה בחיוך.
הנהנתי בראשי. "גם אני." מלמלתי חלושות.
מיהרתי לתפוס את מקומי על הבר ליד סול. כשאנחנו יחד, אנחנו שילוב מנצח!
לפתע הבחנתי בחבורת נערים בני גילנו בפתח המועדון. היה קשה שלא להבחין בהם אחרי הרעש שהם עשו.
"אומייגאד!" סול נשכה את שפתה התחתונה. "איזה חתיכים!" אמרה בחיוך חולמני. אני כתגובה גלגלתי את עיניי בחוסר עניין.
חבורת הנערים החלו להתקדם לכיוונינו, כמובן שסול מיהרה לקחת העניינים לידיים לעורר את תשומת ליבם של חבורת הנערים, בזמן שאני דאגתי להזמנות.
אני באמת אוהבת את סול. היא החברה הכי מדהימה שיכולתי לבקש לעצמי, אבל ברגע שיש בנים בסביבה, סול לגמרי מאבדת את הראש.
הבחנתי בסול יושבת ומצחקקת יחד עם חמשת הבנים. "אממ…סול, עזרה בבקשה…" התחננתי כאשר לא הצלחתי לעמוד בלחץ העצום שהיה באותו יום במועדון. אבל כמו שאמרתי, ברגע שיש בנים וסול באותה סביבה, אין עם מי לדבר. "זה הולך להיות ערב ארוך וקשה יום משחשבתי." מלמלתי לעצמי.
לאחר שסיימתי עם כל ההזמנות, הרשיתי לעצמי להניח את ראשי על הדלפק. לפחות עד להזמנה הבאה. "מה… עובדים קשה?" קול חדר לי לתודעה.
"מה?" עניתי בבהלה והרמתי את ראשי במהירות מהדלפק.
מולי הופיעה דמות של נער בן גילי בעל עיניים ירוקות ושיער שטני פרוע וחייך. יכולתי להישבע שהחיוך שלו הוא החיוך הכי יפה שראיתי. גומה קטנטנה בצבה בצידו השמאלי. "את מוכרת לי." הוא זרק לאוויר.
"מה?" שאלתי המומה.
"אני מכיר אותך." אמר.
"אתה מנסה להתחיל איתי?" שאלתי בגיחוך.
הוא צחק ומשך בכתפיו בשובבות. "אני רציני לגמרי." אמר בפנים רציניות והשעין את מרפקיו על הדלפק.
התקרבתי אליו. העיניים שלו… העיניים הירוקות הגדולות והבורקות. עוד שנייה הרגשתי שאני טובעת בתוכן. ומצאתי את עצמי בוהה בו כששנינו קרובים כל כך. "נו, אני מוכר לך?" שאל כשעל פניו נפרס חיוך מתגרה. נשכתי את שפתיי התחתונה.
צקצקתי בלשוני ונענעתי בראשי כשפנינו עדיין קרובות זו לזו. "נראה לי שמישהו פה קצת שתה יותר מידי." עניתי ועל פניי נפרס חיוך מתגרה.
הוא בתגובה צחק והניד בראשו. "עוד לא ראית אותי במצב שבו אני באמת שותה." השיב בהתגרות.
"ואני גם לא מעוניינת." עקצתי אותו ומשכתי בכתפיי בשובבות.
"נעע… לא מאמין לך." השיב בטון מתגרה.
פלטתי אנחה מפי ונענעתי בראשי. "it's your problem baby"
חיוך נמתח על שפתיו. "בחיי, את…"
"מלצרית!" קריאתו של אחד הלקוחות קטעה את שיחתנו המאוד מאוד "מרתקת".
"מצטערת, צריכה ללכת." אמרתי בהתנצלות ונופפתי לו עם ידי.

הגיעה סוף המשמרת. המועדון החל להתרוקן. המועדון היה עמוס מהרגיל הערב. חיפשתי בעיניי מבין הלקוחות הבודדים את אותו נער, אבל לצערי הוא לא היה שם יותר. "מה את מחפשת?" שאלה משי, אחת מהמלצריות במועדון כאשר הבחינה במבטי.
"כ_כלום!" עניתי במהירות. "שום דבר!"
"את חשודה, אביה." אמרה וכיווצה את גבותיה והביטה בי במבט חשדן.
"תראו כמה מספרי טלפון השגתי הערב!" סול קטעה את שיחתנו כשבידה מספר דפים עליהם רשומים מספרי טלפון. אוח… כמה צפוי.
"אחותי!" אמרה משי בהתרגשות וקפצה על סול בחיבוק. "גם לי יש!" היא צווחה והוציאה מכיסה ערימת דפים קטנים.
"נו באמת." מלמלתי בעצבים וגלגלתי את עיניי בזלזול. אני רגילה שמתחילים הרבה עם סול וגם עם שאר המלצריות במועדון. איתי… איתי אף לא התחיל. אף פעם! הרי אני לא… לא יפה כמו סול, אין לי צחוק ממכר כמו של משי. אני… אני רק אביה, בלי יותר מידי דברים מסביבי. אני זאת אני, למדתי לחיות עם זה.

יצאתי מהמועדון בסיום המשמרת יחד עם סול שלא הפסיקה לדבר לרגע. לא הקשבתי למה סול סיפרה, המחשבות שלי נדדו אל אותו בחור מהיום בערב. אני חייבת להודות שהיה בו משהו… משהו מוכר.
שתינו נכנסנו אל הג'יפ הכסוף של סול והתחילה הנסיעה הביתה. "איך היה היום שלך?" שאלה בהתעניינות שלא הייתה אופיינית לה. כאילו… רגע… ממתי מדברים עליי? אני רגילה שבדרך כלל כל השיחות שלנו עוסקות רק בה.
"בסדר." עניתי ביובש. "מעייף בעיקר." סיכמתי.
"דווקא היה נראה שנהנית היום במשמרת." היא שלחה לעברי מבט חטוף ועל שפתיה התפרס חיוך שובב.
"את מתכוונת שאת נהנית, לא אני." תיקנתי.
"לא." היא הנידה בראשה כאשר מבטה הוסט לכיוון הכביש. "אני לגמרי מתכוונת אלייך, אחותי."
פלטתי אנחה מפי וחיוך קטן נמתח על שפתיי. "מה את רוצה לדעת?" שאלתי בכניעה.
"הכל!" סיכמה במילה אחת.
"אין מה לספר." אמרתי בביטול.
"חצי ערב היית עם הבחור הכי חתיך במועדון ואת אומרת שאין מה לספר?" שאלה בפליאה.
"סתם… הוא חשב שהוא… שהוא מכיר אותי." סיפרתי בקצרה.
"מה?" שאלה המומה והסיטה את מבטה אליי.
"סול!" צעקתי. "היזהרי!" הנחתי את ידי על ההגה ויישרתי את המכונית על הכביש לאחר שסול סטתה במעט מן הכביש.
"את לא ציפית שתספרי לי דבר כזה ואני אשאר אדישה, נכון?" שאלה ברטוריות.
"כנראה שלא." מלמלתי לעצמי.
"רגע, אז מאיפה הוא מכיר אותך?" שאלה בסקרנות.
משכתי בכתפיי באדישות. "הוא לא." עניתי.
"אז הוא ניסה להתחיל איתך!" אמרה בהתרגשות.
"הוא לא!" מחיתי.
"הוא כן!" אמרה בהתחכמות. "וכמו שאני מכירה אותך, בטח הברחת אותו, בדיוק כמו את כל הבנים שניסו להתקרב אלייך בעבר."
בלעתי את רוקי וצנחתי על המושב. נענעתי בראש ואנחת ייאוש נפלטה מפי. "את לא מבינה כלום, סול." אמרתי בביטול. "ובחיים לא תביני." אמרתי ולאחר מכן יצאתי ממכוניתה וסגרתי הדלת אחריי בחוזקה.
"לילה טוב, סול." מלמלתי בדרכי אל הבית ונופפתי לה עם ידי לשלום.