חיים על הקצה – פרק 8

פרק 8- שנינו במכונית הכחולה

•אביה•
"וואו…" הפסיכולוגית נענעה בראשה והניחה את משקפיה על השולחן. "אני… אני כבר לא עוקבת." היא פערה את פייה. היא אכן נראתה המומה מהדברים שסיפרתי לה.
צחקקתי קלות והנחתי את ספל הזכוכית על השולחן. "האמת… הפתעתי גם את עצמי." הודיתי ועל שפתיי התפרס חיוך קטן.
"אביה…" הפסיכולוגית הרכיבה חזרה את משקפיה על עיניה. "הייתי רוצה לדעת מה עבר עלייך כשעשית מה שעשית." תבעה.
"הסתכלתי לו בעיניים." עניתי בפשטות ומשכתי בכתפיי באדישות.
"אביה, אני… את בכלל יודעת כמה…"
"אני ממש אבל ממש לא זקוקה להטפות משמעת!" מחיתי. "את הפסיכולוגית שלי, זוכרת?" הזכרתי. "את אמורה להקשיב לי, להבין אותי, לא לנזוף בי כמו שנוזפים בילדה קטנה." אמרתי בכעס ושילבתי את ידיי על חזהי ברוגז.

שנינו ישבנו בתוך המכונית הכחולה. ברקע התנגנו להם שירים במזרחית. השענתי את ראשי על החלון ועצמתי את עיניי והתרכזתי בשירים. אילו סול הייתה רואה אותי עכשיו, בטוח היא הייתה גאה בי. חשבתי לעצמי.
מידי פעם הנער הגניב לעברי מבט חטוף ואני אליו. ככה המשיכה שארית הנסיעה.
"בים שישי בצהריים כל שבוע זה רק בירות מטקות ושמיים…" הנער החל לשיר. צחקקתי לי בשקט למשמע קולו.
"משהו מצחיק, גברת?" הנער פנה אליי. אני כתגובה נענעתי בראשי וגיחוך קטן נפלט מפי.
"טוב.. נו מה?" שאל בייאוש.
"מה?" השבתי באדישות.
"תשאלי." אמר בחיוך.
"מה?" שאלתי מבולבלת.
"נו כבר." השיב באותה נימה.
" אנחת ייאוש נפלטה מפי. "אנחנו נמשיך במשחק המטופש הזה עוד הרבה?" שאלתי לבסוף. הוא כתגובה משך בכתפיו בשובבות ופלט גיחוך מפיו.
"אהמ…" כחכתי בגרוני. הנער לא שם לב אליי והגביר את המוזיקה.
"אמרתי משהו!" הגברתי את כולי וניסיתי לגבור על המוזיקה החזקה שהתנגנה בתוך הרכב. עד שלפתע צץ רעיון בראשי.

"מה… אני מבין שלא אהבת את השיר" אמר באדישות לאחר שכיביתי את הרדיו. ועל פניו הופיע חיוך משועשע. אוח! האדישות שלו יכולה לחרפן אותי!
"לא… האמת שממש לא." השבתי בהתגרות.
"מה… את לא אוהבת את אייל המלך?" שאל בפליאה.
צקצקתי בלשוני. "עם אייל גולן אין לי שום בעיה." השבתי.
"אז?" שאל בציפייה.
"אלא עם הזייפן כאן לידי…" הצבעתי עליו.
"סליחה?!" שאל בתדהמה. "זייפן?" הוא הצביע על עצמו. "אני?"
"אתה רואה כאן עוד מישהו חוץ ממך?" התגריתי בו.
"האמת שכן." השיב באותו הטון. "אותך."
נענעתי בראשי ואנחת ייאוש נפלטה מפי. "תגיד, מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בישירות.
"שואלת זו שמתנחלת לי על האוטו." השיב בנימה מלגלגת.
"אתה… אתה לוקח הרבה בנות שאתה לא מכיר לסיבוב במכונית שלך?" שאלתי.
"את קופצת להמון מכוניות של בנים שאת לא מכירה?" השיב באותו המטבע.
הנהנתי בראשי להבנה. "הבנתי." מלמלתי חלושות. "הנסיעה המשותפת שלנו הגיעה לסיומה." קבעתי. "ואתה הגעתי לי עד כאן!" הצבתי את ידי עד מעל ראשי. הנער עצר את מכוניתו בפתאומיות בצידי בכביש. "נו… למה הדלת המזורגגת הזו לא נפתחת?!" צעקתי בייאוש כאשר ניסיתי לפתוח את הדלת שוב ושוב.
"הייתי פותח לך את הדלת אילו הייתי באמת בטוח שאת באמת רוצה ללכת." אמר בטון מתגרה.
"יש לי חדשות בשבילך מר… מי שלא תהיה. או שאתה פותח לי את הדלת עכשיו ומיד, או ש…"
"או שמה?" הוא קטע אותי.
"או שאני אתקשר למשטרה ואומר שחטפו אותי." אמרתי באיום.
"בבקשה… את מוזמנת לעשות את זה." השיב באדישות. ואני כתגובה בלעתי את רוקי.

"אביה…" הפסיכולוגית פצתה את פיה ושברה את השתיקה. "אני מצטערת." אמרה ברכות. "כנראה שאחרי הכל לחנך אותך זה לא התפקיד שלי." הודתה.
הנהנתי בראשי בהבנה."זה בסדר." השבתי ברוגע. "לא הייתי צריכה להתפרץ עלייך ככה." התנצלתי.
"זה בסדר גמור." אמרה בחיוך.
"שולם?" שאלתי בציניות כשצחקוק קל נפלט מפי והושטתי לעברה את הזרת שלי.
גיחוך קל נפלט מפיה של הפסיכולוגית. "שולם." אישרה בחיוך.
"טוב… אז עכשיו כשחזרנו להיות חברות, את מסכימה לספר לי את המשך הסיפור?" שאלה.
צחקוק קטן נפלט מפי. "בשמחה." השבתי בחיוך.

"נו, הדלת פתוחה." אמר והצביע עם ידו על הדלת. "אני לא מחזיק אותך בכוח." באדישות והניף את ידיו לצדדים כאות לחף מפשע.
ידי אשר אחזה בידית הדלת עזבה את הידית. "אני באמת לא מבינה." פלטתי אנחה מפי. "מה אתה רוצה?" שאלתי בייאוש.
"חשבתי שאת רוצה ללכת." אמר מתעלם לגמרי משאלתי.
חייכתי אליו חיוך מזויף והנהנתי בראשי. "כל כך הייתי כאן." מלמלתי ופתחתי את דלת הרכב.
"חכי." הוא אחז בידי ומנע ממני לצאת מן הרכב.
"נו מה נסגר?" שאלתי חסרת סבלנות.
הוא הביט בעיניי במשך שניות ארוכות. העיניים הירוקות שלו… הרגשתי שעוד שנייה מיותרת שאני מביטה אל תוך עיניו ואני עלולה לטבוע בתוך עיניו הירוקות והגדולות. "טוב, נו מה?" מיהרתי להתעשת על עצמי.
הנער רק המשיך להביט בי כשעל פניו מרוח אותו חיוך טיפשי מאז תחילת הנסיעה. "נמאס לי!" צעקתי וניתקתי את החגורה מגופי ופתחתי את דלת הרכב. "כל היום הזה… הכל טעות אחת גדולה." מלמלתי בעצבים.
"יש לך דרישת שלום חמה משאול בן הרוש." לפתע הוא זרק. באותו שנייה ניתקתי את ידי מידית הדלת וכיסיתי את פי עם כפות ידיי וכל אברי גופי השתתקו להם בין רגע.
השם הזה… הוא… צמרמורות החלו לחלחל בכל גופי וזיכרונות מן הילדות החלו להציף אותי.

***
"עוד פעם אחת את תצאי מהבית הזה לא בשעות שאני אמרתי לך…" אבא אחז בגופי של אימא והצמיד אותה לקיר בחוזקה.
"ד_די… בבקשה…" אימא התחננה בבכי.
לפתע אבא סטר לאימא בחוזקה על הלחי ואימא איבדה שיווי משקל וקרסה על הרצפה.
"אימא!" התפרצתי בבכי ורצתי לכיוונה של אימא אשר הייתה שרועה על הרצפה.
אבא החל להתקרב אליי, גופי נתקף פחד וצמרמורות. הוא משך בשיערי והטיח אותי על הספה בחוזקה.
היה לו מבט של רוצח בעיניים. "אביה, תברחי!" אימא צעקה לעברי.
נקלעתי לדילמה נוראית באותו הרגע, לברוח או להישאר כאן יחד עם אימא.
בסופו של דבר בחרתי בחיים. בחרתי לברוח. אך בשנייה האחרונה הרגשתי משהו כבד מוטח על ראשי ונוזל חם נוזל על גופי ואיתו שובל של זכוכיות.
***

"אני לא יודעת על מי אתה מדבר." ניסיתי להתנהג כרגיל ולהסתיר את ההלם הכבד שתקף אותי באותו הרגע רק מלשמוע את השם שלו שוב אחרי תקופה ארוכה שלא הזכרתי את שמו.
"אוייש…" הוא מחה. "תעשי לי טובה,"
"מה אתה רוצה ממני? הא?" שאלתי בבכי.
"אני יודע שהוא אבא שלך." השיב.
"אין לי אבא, הוא מת!" צעקתי.
"תפסיקי." אמר בביטול.
"תגיד כבר מה אתה רוצה?" צעקתי מיואשת. "תגיד כבר!" לחצתי עליו.
הנער נענע בראשו ולחץ עם כפות ידיו על עיניו. "עזוב, עשיתי טעות. הכל טעות." מלמלתי והתכוננתי לפתוח את הדלת. אך הדלת לא נפתחה. "אתה מוכן לפתוח לי הדלת?" שאלתי בעודי נלחמת עם הדלת הארורה. "תפתחי כבר!" צעקתי מיואשת.
"אני יודע על כל מה שהוא עשה לך, אביה."
הייתי המומה. לא ידעתי אם ההלם נבע בכך שהנער הכיר את הסיפור שלי או דווקא מעצם העובדה שהכיר את שמי.
"מ_מאיפה אתה…" התחלתי לגמגם.
"מגיע לו להיענש בחומרה על מה שהוא עשה לך." הוא אמר.
"הלוואי…" צחקוק נפלט מפי. "הפחדן הזה… שלוש שנים המשטרה ניסתה למצוא אותו והוא חמק להם בין הידיים." סיפרתי. "באמת שאם יש דבר שאני מאחלת לחלאה הזה, זה מות בייסורים." אמרתי.
"מה תגידי אם אני יכול לארגן לך דבר כזה תוך פחות משלושה חודשים?" שאל.
"שאתה מטורף." צחקקתי ומחיתי את דמעותיי מעיניי.
"אז למטורף הזה יש הצעה שאת לא יכולה לסרב לה." אמר ועל פניו התלבש לו חיוך ממזרי.