חיים על הקצה – פרק 9

פרק 9- זכרון אחד

•אביה•
***
הסתגרתי בחדרי מול ארבעת הקירות הלבנים. זה כבר הפך להיות הרגל אצלי בחודשים האחרונים. בזמן שכל הילדים מכייפים בגנים הציבוריים בשעות הצהריים, אני צריכה להיות "כלואה" בבית. השעה כעת היא ארבע, בעוד כחצי שעה אבא אמור לחזור מעבודתו. אימא עדיין לא חזרה הביתה, היא נמצאת בכנס השתלמות בצפון. וליאור… ליאור עוד לא חזר מבית הספר. טריקת דלת נשמעה ברחבי הבית. סברתי שזה הוא בטח אבא. "אביה!" נשמע קולו של אבא אל תוך חלל הבית. בלעתי את רוקי ומיהרתי לנעול את נעלי הבית שלי ויצאתי לקראתו במהירות.
"ה_היי… אבא…" מלמלתי חלושות.
"מה הכנת לאכול?" שאל.
בלעתי את רוקי ושתקתי. "מה הכנת לאכול?" הוא הגביר את קולו.
"א_אני… אני לא הספקתי." עניתי מפוחדת.
אבא הביט בי במבט אטום. "מה זאת אומרת לא הספקת?" שאל בצעקה ומשך בשיערי והצמיד אותי לקיר.
"ח_חזרתי הביתה מאוחר היום. ואז למדתי למבחן ו…" נאנקתי מכאב.
לפתע הוא סטר ללחיי בחוזקה והטיח אותי על הרצפה. "זוכרת מה אמרתי לך?" שאל בעצבים. "קודם אבא…" הוא החל לבעוט בי בחוזקה ואני התפתלתי מכאבים על הרצפה. "אחר כך מבחן."
***

"הגענו." הכריז הנער בחיוך והסיר את הכיסוי השחור מעיניי.
"הגענו?" שאלתי מבולבלת. "מה זה? איפה אנחנו?" שאלתי בחשש.
"אל תדאגי." אמר ברוגע. "את במקום טוב."
"א_אני… אני לא מבינה מה קורה פה." מלמלתי.
"שבי." אמר בחיוך והצביע על הכיסא הקרוב ביותר.
הנהנתי בראשי והתיישבתי על הכיסא. התיישבתי על הכיסא והנער התיישב על כיסא המשרד השחור והמכובד ממולי. "אז… מה זה המקום הזה?" שאלתי.
"את תגלי הכל ממש עוד מעט." אמר ברוגע.
"אני לא מבינה… מה קורה עכשיו?" שאלתי.
"עכשיו את יושבת כאן ומחכה." אמר ויצא מהחדר מותיר אותי מאחור מבולבלת.
"מחכה למה?" צעקתי בייאוש ודפקתי עם ידי על הדלת השחורה, אך לשווא.

***
התהלכתי במסדרון בית הספר כשהקפוצ'ון הבורדו מכסה את ידיי. כולם מסביבי מביטים בי בעיניים שואלות. בכל זאת… איזה בנאדם נורמאלי הולך עם קפוצ'ון באמצע חודש יוני? בתוכי בערתי מחום, אבל איזו ברירה נותרה לי? אני לא יכולה להסתכן בכך שמישהו יגלה את האמת על אבא שלי.

הפעמון אשר חותם את יום הלימודים נשמע ברחבי בית הספר. מיד אספתי את חפציי ועזבתי את הכיתה. "אביה!" לפתע נשמע קריאה לעברי. זאת הייתה אנה. אחת החברות שלי.
"הו, היי אנה." מלמלתי חלושות ושידלתי חיוך.
"היי?" שאלה ברוגז. "זה מה שיש לך להגיד לי אחרי שהתעלמת ממני יום שלם?" שאלה בכעס.
"אני… אני מצטערת זה פשוט לא…" ניסיתי להסביר את התנהגותי.
"זה בסדר." אמרה בחיוך. "אני סולחת." אמרה בקלילות.
"אני… אני לא מבינה." תחושת בלבול הציפה אותי לרגע.
"אני מוכנה לסלוח לך על ההתנהגות המוזרה שלך, בתנאי… בתנאי שתספרי לי מה קורה." אמרה.
בלעתי את רוקי והשפלתי מבט אל הקרקע. פחדתי לספר לאנה את הסוד שלי. פחדתי שאחרי שאנה תגלה את האמת היא תספר אותה לכולם. או גרוע יותר, היא תתחיל לרחם עליי ולשנות את היחס שלה כלפיי. "אביה!" צעקתה של אנה העירה אותי ממחשבות. "אני מבטיחה לך שמה שזה לא יהיה, את יכולה לספר לי הכל." אמרה ברכות.
הנהנתי בראשי. אחזתי בידה ולקחתי אותה למקום מוסתר שאף אחד לא יכול לראות אותנו. "הכל טוב, אביה?" שאלה בגיחוך.
אני בתגובה שתקתי והסרתי את הקפוצ'ון מגופי. "זה העניין, את רוצה אותי, אביה?" שאלה מצחקקת. איך השתתקה למראה הזוועות על גופי. היא כיסתה את פיה עם כפות ידיה והביטה בי במבט מבוהל.
"אבא שלי… הוא מכה אותי ואת ליאור ואפילו את אימא שלי." סיפרתי לפני שהיא תספיק להשחיל מילה נוספת מפיה.
"וואו… אביה… אני…" היא פערה את מפיה המומה.
"אל." מחיתי והנפתי את ידי בביטול. "אני לא צריכה רחמים, אנה." אמרתי בכנות. "לא בשביל זה סיפרתי לך."
***

"הלו!" דפקתי על הדלת בחוזקה. "מישהו?" צעקתי בייאוש. התיישבתי בחזרה על הכיסא וצנחתי במקומי מיואשת. ידעתי שאסור היה לי ללכת אחר העיניים הירוקות והגומה הכובשת. נשפתי מפי בבוז. כנראה שאף אחד לא עומד להיכנס לחדר בדקות הקרובות. הנחתי את ראשי על השולחן ועצמתי את עיניי.

***
התהלכתי בשכונה כשבאוזניי תחובות להן שתי אוזניות לבנות ומוזיקה מתנגנת באוזניי. זמזמתי לי בשקט את מילות השיר ונהניתי משקט ומהרוגע ששורר סביבי. ידעתי שעוד כמה דקות הוא עומד להסתיים כאשר אופיע בפתח הבית ואפגוש שוב בפניו של אבא.

התייצבתי מול דלת הבית והוצאתי מתיקי את מפתח הבית הכסוף. כשפתחתי את הדלת, הופתעתי לשקט אשר שרר בתוך הבית.
נכנסתי אל תוך הבית וסגרתי את הדלת מאחוריי בשקט. עליתי לאט לאט במדרגות ועמדתי בפתח חדרי, אך לפתע נשמעה צעקה שגרמה לי לשנות כיוון ולרוץ אל חדר השינה של ההורים שלי. כשעמדתי בפתח חדר השינה נגלה לעיניי הדבר הגרוע מכל.
***

הרגשתי נגיעה חמה על גבי. "אביה…" קול חדר לי אל תוך התודעה. התקשיתי לראות בבירור את הדמות אשר ניצבה מולי. "אביה?" הקול נשמע בשנית. שפשפתי את עיניי והתמתחתי במקומי. כנראה שנרדמתי. אט אט התחלתי לראות בבירור. מולי ניצבה דמות של אדם בסביבות גיל הארבעים פלוס לחייו. הוא היה בעל עיניים ירוקות ושיער שטני פרוע. דומה באופן מפחיד אל הנער ההוא.
"מי… מי אתה? איפה אני?" שאלתי בפחד.
"שלום אביה." אמר בחיוך. זה מדהים! אפילו החיוך שלהם הוא