חיים פעם אחת- פרק 32

נקודת מבט ניקי:
הוא נכנס כולו בדם, הוא היה חבול בכל גופו ואז הוא התעלף על הריצפה.
"ניקי רוצי להביא את ערכת עזרה ראשונה, תהל תביאי קערת מים דור תביאי את ציפי" אבא צרח.
רצתי כמו משוגעת לחדר של אבא ולקחתי את ערכת העזרה ראשונה וחזרתי לאבא בחזרה.
אבא וארז השכיבו את הבחור על המיטה בחדרי וציפי התחילה לטפל בו.
הוא היה יפה, אפילו יפה מאוד.
הוא היה שזוף לבש חולצה לבנה שהבליטה את שריריו למרות שהוא כולו בדם, היה לו מארינס לצד שיער שחור עגיל בגבה, הוא לבש מכנס טרנינג ארוך של אדידס ונעלי אדידס שחורות.
וככה עברו להן שעתיים שכולם בחוץ ואני ליד ציפי עוזרת לה לטפל בבחור שאפילו את שמו אני לא יודעת. היה מתח ופחד באוויר. החזקתי בידו של הבחור בזמן שציפי חיטאה את פצעיו.
"לא משנה מה אל תעזבי את ידו בסדר ניקי?" ציפי שאלה והנהנתי בראשי.
"א'חחחחחחחחח" הבחור צעק והחזיק בידי חזק עד שהתחילה להחליף צבעים. אבל בדיוק כמו שציפי אמרה לא עזבתי את ידו. הגיוני שאפילו שאני לא מכירה אותו המגע של ידי ביד עושה לי משהו. אבל לא אסור לי להרגיש כלפיו כלום! וגם אין מצב שאני ירגיש נכון?
"זהו זה אמור לעזור לו" ציפי אמרה לאחר שסיימה לחבוש את בטנו השרירית בתחבושת אלסטית.
"ועכשיו נטפל ביד שלך, תביאי" ציפי המשיכה. הושטתי את ידי והיא חבשה אותה בתחבושת נוספת.
"תודה רבה" הודתי לציפי היא חייכה ויצאה.
ואני המשכתי לשבת ליד הבחור וחיכיתי שהוא התעורר.
"את יודעת זה לא מנומס לבהות באנשים ככה." פתאום הוא אמר וגרם ללב שלי לקפוץ
"אתה ער?"
"לא את מדמיינת, את יכולה להביא לי מים?"
"כן שנייה" נעמדתי מזגתי לו מים והושטתי לו
"כן אני לא ממש יכול לשתות לבד"
"סליחה" אמרתי וקירבתי את הכוס לפיו שיוכל לשתות.
"אז איפה אני?" הוא שאל כשסיים לשתות.
"קוראים לי ניקול אמסלם אתה יכול לקרוא לי ניקי ואתה בבית שלי" אמרתי
"את הבת של ברוך אמסלם?" הוא שאל
"כן, ואתה..?" שאלתי
"אני דניאל מועלם" הוא אמר ופתח את עייניו לאט לאט. טבעתי בעיינים הירוקות שלו.
"אז אתה דניאל המפורסם" אמרתי בחיוך
"ואת ניקי המפורסמת והילדה הכי יפה שפגשתי" הוא אמר בחיוך
"אני לא ילדה" אמרתי
"וואה וואה נדלקתי על היסטרית" הוא אמר בגיחוך
"חחחח נדלקת?" שאלתי בחיוך מתגרה
"חחח אל תעופי נסיכה את תבכי מהנפילה." הוא אמר צחקתי
"תגידי." הוא אמר
"ממ..?"
"מה קרה לך ביד?"
"כלום" אמרתי והשפלתי את ראשי
"ניקי" דניאל אמר בקול עבה
"מקודם כשחיטאנו את הפצעים שלך אז החזקתי בידך כדי שלא יכאב לך" אמרתי כשראשי מושפל למטה. לא רציתי להסתכל לו בעיינים.
"היי.. תודה ואני מצטער בגלל זה." הוא אמר והשאיר את ידו על הלחי שלי.
"זה.. ב..ס. בסדר" אמרתי והתחלתי לגמגם.
"חחח אל תפחדי אני לא נושך"
"עדיין" אמרתי בחיוך
"אני אלך לקרוא להורים שלך שלא ידאגו" אמרתי ובאתי לקום מהכסא אבל במקום זה מעדתי על דניאל.
"א'חח" דניאל אמר מהכאב.
"סליחה אני ממש מצטערת לא התכוונתי אתה בסדר?" שאלתי בדאגה.
"אני בסדר, אני אוהב את זה שאת קרובה אליי ויותר מזה אני שמח שאת לא פוחדת מהקרבה אליי"
"אני פוחדת פ'חח למה?"
"רוב הבנות נלחצות כשהן יודעו מי אני"
"מי אתה? דניאל מועלם ערס חתיך וחי בסרט" חייכתי אליו
"אבל כמו שאמרת חתיך" הוא חייך אליי בחזרה
"יש לך חבר?"
"היה בגד בי" השפלתי את ראשי
"דיברנו על זה אסור לך להשפיל את הראש בחייים את מלכה!" הוא אמר והתקרב אליי
"לך יש חברה?"
"לא חיכיתי שהאחת שלי תגיע.. לקח לך זמן" הוא אמר ונישק אותי.
את האמת הרגשתי משהו בנשיקה. משהו מוזר. אהבתי את המגע של שפתיו על שפתיי, את החום גוף שלו אהבתי אותו וזה מוזר כי רק עכשיו הכרתי אותו אבל יש לנו חודשיים לגור יחד אז אולי יקרה בינינו משהו..?
"ניקי ארז וליזה שואלים מה עם…?" אביאל אמר ונעצר כשהוא ראה אותי ואת דניאל מתנשקים. התנתקתי מדניאל והשפלתי א הראש.
"אמרתי לך משהו" דניאל לחש וחיבק אותי
"אני בסדר תגיד להם שאני יורד למטה." דניאל אמר
נעמדתי ועזרתי לדניאל לקום מהמיטה ולרדת את המדרגות.
"אוו הנה הנסיכה והמכוער.. ממש כמו הסיפור הנסיכה והצפרדע" אלירן אמר. אני ודניאל גיחחנו.