חיים (?)

וכך עבר שבוע .. אכזרי, קשה ומאכזב ..
אבל זאת המציאות שאני חיה בה .
לראות אותו כל יום , להסתכל מהצד , להיזכר בכל מה שעברנו ביחד בידיעה שזה לא יחזור לעולם .
אז אני עוברת יום אחרי יום , ורואה איך הוא מתעלם ושם פס .. ובעצם הוא זה שפעם היה הסיבה לחיוך שלי .. פעם ו.. גם היום .
אבל אותה הסיבה לחיוך היא גם הסיבה העיקרית שגורמת לבכי .. לכל הלילות שלא הייתי מצליחה להירדם , בוכה בשקט .. ורק בן אדם אחד , אחד ויחיד אחראי לכל התפעול שלי .
וככה אני נכנסת לבית הספר , מתיישבת בכיתה . אני יודעת שהוא יגיע באיחור , אז אני מחכה בשולחן שלי עם האוזניות באוזניים שלי על פול ווליום , מנתקת את עצמי מכל העולם ..
ואז נזכרתי במה שקרה לפני שבוע , שזה אחד הימים שאני כנראה יזכור ..
זה היה באמצע השבוע ביום רביעי , היום שאני לומדת בו עד מאוחר . ואני זוכרת כמה כעסתי אליו , כי ידע על כל מה שעבר עליי , מה עשיתי לעצמי .. הוא ידע שאמא שלי העיפה אותי מהבית בגלל חבר שלה , הוא ידע שחתכתי את עצמי .. הוא ידע וזה לא עניין אותו אז החלטתי גם אני.. להתעלם .
אז כדי למצוא את צומת הלב שלי , הוא התיישב לפני . לא הסתכלתי , אני לא יפר את ההחלטה שלי !
הוא הסתובב אליי ..
"ירדן תסתכלי עליי … " הוא אמר .
"עידו, המורה נתנה לנו עבודה אני צריכה להתרכז " עניתי לו .
"אני רוצה לדבר .. " הוא ענה .
"אני לא רוצה לדבר איתך ! " דיברתי בקול רם .
שנינו התשתתקנו .. כל כך החזקתי את עצמי , הרגע הזה שאתה רוצה לפרוק את הכל , להסתכל לבן שאתה אוהב בעיניים , לזה שאתה מוכן למות בשבילו , ופשוט לספר הכל .. אבל אתה לא מרשה לעצמך ..
הוא תפס לי את היד ..
התחילו להיות לי דמעות בעיניים .. אבל לא בכיתי .
"ירדן אני מבקש ממך .. תסתכלי עליי " הוא לחש ..
הפסקתי לכתוב , לאט לאט העלתי את המבט שלי אליו .. עד שהגעתי לעיניים שלו .. ושקעתי בהן .
הוא ניגב את הדמעה שזלגה לי על הלחי .. והחזיק לי את היד חזק חזק .
"אני כאן איתך ירדן , אני תמיד פה .. " הוא אמר .
" לא אתה לא . " לחשתי .
הוא השפיל את המבט שלו ליד שלי .. הוא ידע, וכאב לו אני ראיתי ..
הוא קם מהמקום שלו והתיישב ליידי .
ההפסקה התחילה והוא הסתובב אליי לגמרי .
התקרב וחיבק אותי .
ומאותו רגע החלטתי שאולי גם אחרי שנה וחצי של אהבה חסרת תקווה .. אולי התקווה חזרה .