חיי מרגלים = פרק 1

הבטתי באותו נער שהביט בי, המום.
"היי…" אמרתי לו לבסוף.
"שלום.." הוא אמר עדיין בוהה בי.
"יש מצב אתה עוזר לי?" שאלתי אותו.
"כמובן!" הוא לפתע קפץ ממקומו ורץ לתוך הבית שלו.
אך הוא חזר שנייה אח"כ.
"מה להביא?!" הוא שאל בלחץ.
"זה בסדר.. תביא… אה.. מטאטא?! חבל!? משו שיגיע אליי!" צעקתי לעברו כשאני מתבוננת ברשת שהולכת ונקרעת תחת רגליי..(=חחח אמרתי תחת!)
הוא הביא חבל.
"מצוין.. עכשיו תזרוק את זה אליי." הוראתי לו כשאני מוציאה מהתיק שלי את המעצורים בשביל לטפס על החבל.
הוא ציית ותפסתי את החבל.
השחלתי את מעצורי היד לתוך החבל.
"אוקיי.. עכשיו אני צריכה שתקשור את החבל למשהו מאוד חזק…" אמרתי לו.
הוא לקח את קצה החוט שלו ואין לי מושג לאיפה הוא קשר את זה.
"טוב…" נשמתי נשימה אחרונה וראיתי את הנער חוזר לחלון.
הרשת החלה ממש להיקרע ואני נפלתי טיפה למטה אבל החוט החזיק אותי והתחלתי לטפס.
שחררתי מעצור אחד של יד ימין שלי וטיפסתי איתה טיפה וכשהחזרתי את המעצור שלה שחררתי את מעצור יד שמאל וככה הלאה והלאה כשהרגליים שלי תופסות גם את החוט.
לפתע ראיתי שהחוט קצת יורד.
"הי! אתה! לאן קשרת את החבל?!" שאלתי אותו בצעקה כשאני מנסה להגביר את הקצב של הטיפוס כדי לא ליפול.
"למיטה שלי!" הוא צעק חזרה.
"מה?!אמרתי לקשור את זה למשהו חזק! מיטה זה לא חזק!!" צעקתי עליו והבנתי מה הולך לקרות.
הרגל של המיטה הולכת להישבר.
"לא חזק!? טוב, תגידי את זה לזרת המסכנה שלי!" הוא צעק חזרה.
נאנחתי והמשכתי לטפס במרץ.
"תתפוס את החבל!!" צעקתי לו כששמעתי קול התפצחות.
הוא ציית גם הפעם והמשכתי לטפס.
הגעתי כבר לעדן החלון כשהמיטה נשברה.
למזלי כבר עמדתי על החלון עצמו ולא הייתי צריכה ליפול.
אבל בגלל שהנער ההוא עדיין המשיך למשוך אז נפלתי… עליו.
הוא הביט בי בהלם כשנעמדתי על 4 מעליו.
כחכחתי בגרוני ונעמדתי.
"תודה.." אמרתי לו.
"הסברים. עכשיו." הוא אמר לי.
"כן… מגיע לך הסברי מר…" אמרתי מחפשת אחר השם שלו.
"אני אדם.." הוא אמר מתנשף.
"את מתנשף כאילו אתה זה שטיפסת עכשיו!" צעקתי עליו.
"אל תנסי לסטות מהנושא! מי את!? ומה עשית על הרשת של הכביסה שלנו!?" הוא שאל אותי, הוא היה ממש עצבני.
"אוקיי.. שב…" אמרתי לו.
הוא ישב על הכיסא שהיה שם.
ניסיתי להתקדם אליו אבל אז תקף אותי כאב חד ברגל ימין.
"אוף.. שחכתי שנפצעתי מהרשת.." התבאסתי כשראיתי את הדם יורד.
"אה… את צריכה אולי פלסטר?" אדם שאל אותי.
"לא. זה בסדר.." חיפשתי בתוך התיק שלי את ה-חו"מ שלי.
שזה ראשי תיבות של הבקבוקון הקטן שלי.
חיטוי וחבישה מהיר.
מצאתי אותו ושפחתי קצת על השריטות שהיו לי על הרגל.
זה היה סמיך וצהוב.
זה התקשה ולאט לאט חסם את הפצעים.
"עכשיו… אני צריכה להסביר לך הרבה דברים בקצת זמן כי הייתי אמורה להיות בבית לפניי 10 דקות…"
אמרתי לו כשנעמדתי חזרה.
הוא התיישב שוב.
"אז ככה.. אני מרגלת בין לאומית.. בעיקרון עכשיו אני והמשפחה שלי בחופשה של שנה וחצי אז אני אמורה להתחיל ללמוד ועכשיו הייתי באמצע משימה שאמא שלי נתנה לי אז בבקשה אל תגיד לאף אחד כי אם תספר אני וכל המשפחה שלי נצטרך לעזוב ולשנות תדמית.. ואני שונאת את השמות שדוחפים לי בכל פעם שאנחנו משנים תדמית…" אמרתי בנשימה אחת מהירה.
"הבנת?" שאלתי אותו לבסוף.
הוא הנהן באיטיות.
"איך קוראים לך?" הוא שאל אותי.
"אני לולה." חייכתי.
"לולה.. תגידי.. יש מצב שאת מאושפזת בבית משוגעים לבד והמשפחה שלך זה בכלל הרופאים שם?" לפי השאלה הזאת הבנתי כבר שהוא לא מאמין לי.
הוצאתי את התג שלי.
הוא היה בין לאומי ולכן אדם זיהה אותו.
"את באמת מרגלת!" הוא נבהל.
"בחופשה! זה שונה.." חייכתי ופניתי לדלת שלו.
"רגע! חכי!" הוא צעק אבל היה מאוחר מדי.
כשפתחתי את הדלת שלי ראיתי את הסלון של המשפחה של אדם וכנראה אמא שלו ואבא שלו וגם עוד שני אחים שדומים אחד לשני בצורה מדהימה ישבו לאכול שם.
הם הביטו בי בהלם ואני בהם.
סגרתי את הדלת באיטיות וחזרתי לאדם שהכה במצח שלו עם היד שלו.
"אדם! יש מצב שאני עכשיו ראיתי בחורה!!" שמעתי קול נשי מתקרב.
"לא!!" הוא צעק חזרה וקפץ ממקומו לעבר הדלת.
"תנעלי!!" הוא לחש לי.
צייתי ונעלתי את הדלת במהירות.
"אדם ג'יימסון, תפתח את הדלת מיד.." שמעתי את הקול הגברי נכנס לתמונה ומנסה לפתוח את הדלת.
"מה נעשה!?" הוא שאל אותי בלחץ.
"אתה חושב שהם ישימו לב שאני לפתע הופעתי?" שאלתי אותו.
"זאת לא הבעיה… הם לא היו שמים לב גם אם את היית נכנסת סתם ככה מתוך הדלת הראשית עם תופים וחול בנעליים…" הוא אמר כשנישען על הדלת.
"מה הבעיה שנגיד להם אני חברה שלך או משו?" שאלתי אותו.
"את לא מכירה את אמא שלי בקטע הזה… אם את חברה שלי את אשתי.." הוא הסביר קצרות.
הבנתי למה הוא מתכוון.
כי גם אמא שלי כזאת.
"מה נעשה!?" הוא שאל אותי שוב.
לא היה לי שמץ של מושג.
אבל אז כשהתבוננתי בחלון של אדם ראיתי משהו…