חסרשםעדיין – פרק ראשון ♥

בית.
אחד בלילה.
כולם ישנים.
השטח פנוי…
אני מוציאה בזריזות את האייפון שלי, ומחייגת למספר שכבר למדתי בע"פ. לשמור אותו אני לא יכולה, אמא שלי תקלוט, אז שאין ברירה אין ברירה…
"נו, יש כיון?" שאלתי את גיא, והוא התחיל לצחוק בצרידות. חברה טובה אמרה לי שזה המשפט של כל הסטלנים שמחפשים חומר, אין האהבלה הזאת לא מבינה מהחיים שלה…
"לא מתאים לך כל החרטאה הזה, פשוט תבואי למקום. אני שם עד שתיים וחצי," גיא הודיע, "ויש לך חוב קטן לסגור איתי, אל תשכחי. אם אין אדומים תמשיכי לחלום על ירוק, קאפיש?" הוסיף וניתק. אוי הוא כזה אידיוט.
נאנחתי ולקחתי חמש מאות שקל מהשקית. יש לי שקית שחורה כזאת עם עשרת אלפים שקל שאני מחביאה בתוך המזרון. השקעתי את כל החופש הגדול של כיתה י' בביביסיטר וטיגון צ'יפס בשביל הכסף הזה, ובסוף הוא הולך על שטויות… איזה בזבוז…
לקחתי את הכסף, האייפון, ספר תהילים וגז מדמיע למקרה ש…, ושמתי הכול בתיק צד השחור שלי. מרחתי עיפרון שחור, מסקרה, אודם עם טיפה צבע אדום ולבשתי שמלת-פוזה, בשביל שיחשבו שאני יוצאת לאיזה פאב ושיעזבו אותי בשקט.
לקחתי מפתחות ויצאתי מהבית, לוחצת על המעלית ומחכה שתגיע לקומה שלי. בסוף היא הגיעה, וביחד איתה הגיע גם לירן.
גלגלתי עיניים ונכנסתי למעלית. הוא גיחך ובחן אותי.
"מה אחותי? יוצאת לקרוע תעיר? באמת שמעתי שבית גיל הזהב עושים היום לילה לבן." לירן אמר וצחק מהבדיחה של עצמו. לירן ואני ידידים מינוס, כאילו המשפחות שלנו חברות – שכנים, בכל זאת – אבל במקיף זה רק 'היי ביי' כזה, מה שכן, כל הזמן הוא צוחק עליי שבגיל אני יותר קטנה ממנו אבל בתכלס בתוך תוכי אני בת 62, בשיא פרחתי.
"איך לא תשמע? זקנות זה העם היחיד שנותן לך." עקצתי אותו בחזרה. הוא עשה פרצוף של נעלב וטפח לי פעמיים על הראש.
"יפה גלגול, בסוף עוד תצליחי להוציא מהפה הזה עוד כמה דברים חוץ מבדיחות קרש שלא מזיזות לי תביצה." לירן אמר והמעלית נפתחה.
"טוב מה אני משקיעה עלייך זמן בכלל… ביי." אמרתי ויצאתי מהבלוק, מתקדמת לכיון החושה של גיא.

גיא זה ההוכחה לזה שכל עוד יש לך מזל, אף אחד לא יכול עלייך. הוא אף פעם לא נתפס למרות שהוא אחד הספקים הכי לא זהירים שיש, הוא נשוי באושר למישהי שיפה, עשירה וחכמה ממנו פי שתיים שיודעת בדיוק מה הוא עושה ועדיין אוהבת אותו בכל רמ"ח איבריה, הוא בכלל היה סטלן של טיול אחרי הצבא ובזכות מישהו שהוא הכיר על ריקשה הוא בנה את כל האימפריה שלו והבנוס הוא שהוא רק בן 29. מ-ז-ל.
"קח, יש פה ארבע מאות חמשים," אמרתי לו והוא ספר בזריזות. הוא הנהן והביא לי את הכול. "אני אביא לך את החמישים פעם הבאה, אני פשוט צריכה למונית. בשעות כאלה זין מי יסיע אותי בפחות מחמישים." אמרתי לו בחיוך והוא גיחך.
"עליי נשמה, רוצה טרמפ?" הוא שאל. בטח גל, מצאת לך עם מי לתפוס טרמפ.
"לא תודה כפרה, אני אסתדר." אל תחשבו שאני תמיד ככה עם הדיבור שכונה, פשוט איך אומרים? ברומא תהיה רומאי.
הוא נתן לי נשיקה בלחי ונפרדנו.