חתכים -פרק 19-

״בכל דיכאון פורץ אני נזכרת בקיץ והעובדה שלא אוכל להסתיר חתך חדש בקיץ עוצרת אותי
אבל גם העובדה שאני לא רוצה לאכזב אותך למרות שאיכזבת אותי
אני ממשיכה הלאה, אני עוזבת, למרות שזה קשה ונדמה שכבר עזבת מזמן..
וברור שאני מתגעגעת, אבל אתה לא ,
אז אל תאמר מילה בבקשה, אני ממש מבקשת, כמו בפעם הקודמת, כי אני לא רוצה להרגיש מסכנה, רק רציתי לסגור מעגל ולעזוב.. ביי..״
שלחתי את זה לאיתן.
את האמת, עכשיו אני מצטערת על כך. אבל אני מרגישה שאין לי מה להפסיד ממילא, אם הוא יענה-בסדר.. אם הוא לא יענה-גם בסדר
אז עכשיו שבע בבוקר. רוצים לדעת למה אני כותבת בשבע בבוקר, ביום שבת, בחופש הגדול?
לא ישנתי בלילה בכלל.. ולדעתי, ברגע שבו שתיתי את כוס הקפה הענקית, בערך בארבע בבוקר, כבר מאז גורלי היה לא לישון.
בשעה חמש וחצי פתחתי את התריס, בדקתי את אור השמש, אם הוא בוקע החוצה, ואכן היה קצת אור, וחשבתי לכמה רגעים שאני לבד, כי הרי מי עוד יכול להיות ער ולהסתובב בחוץ בשעה חמש וחצי בבוקר, יום שבת, ועוד חופש גדול? אך מסתבר שכמה וכמה אנשים היו ערים.. חלקם נסעו במכונית, כנראה שחלקם צעדו ב Walk Of Shame, כנראה שחלקם רק רצו לשאוף אוויר צח, ובחלומותיי הפרועים לא חשבתי לרגע שאני אחליט לצאת החוצה עם אוזניות בחמש וחצי בבוקר, יום שבת, בחופש הגדול. אבל, תאמינו או לא, עשיתי זאת. ירדתי למטה עם פיג׳מה והוספתי קפוצ׳ון, כי היה קצת קריר, שמעתי את השיר Torn באוזניות והתהלכתי כמה דקות, עד שהגעתי לפארק ליד ביתי, וכשהגעתי, עמדתי באמצע המגרש, הסתובבתי מסביב לעצמי, והמשכתי ללכת. כמובן שזו לא תהיה חוויה אם לא אפחד קצת, ואכן, כשיצאתי מהמגרש, ראיתי אדם מרחוק, עומד, מסתכל עליי ומנופף בידיו. במידיות הלכתי מהר, למרות שהוא היה די רחוק. הרגשתי כאילו הוא הולך לעשות לי משהו, וכשלא ראיתי אותו יותר, התחלתי לרוץ עד שהגעתי לעבר ביתי. ברגע שנכנסתי הביתה, הרגשתי הקלה עצומה שאי אפשר לתאר במילים, וזה לא שזה היה 3 בלילה, ולא חזרתי מבילוי, ולא היה חושך ואנשים מפחידים, אני פשוט פחדתי, כנראה ללא סיבה.
לאחר מכן, שוב הסתכלתי בחלון, והפעם, לא היה שם אף אחד. והרגשתי מוזר, כאילו אני אדם אחר.. משהו עובר עליי. ממתי אני יוצאת מהבית בחמש וחצי בבוקר? מה קרה לי? למה אני לא נרדמת? אני חייבת לומר שלפני שפתחתי את החלון, שמעתי המון המון שירים, ובכיתי עד שהרגשתי שאין לי יותר דמעות. התייפחתי כמו תנין, ואינני יודעת למה, איך ומה קרה לי. כשקמתי אתמול הייתי מאושרת, אפילו שרתי ׳איזה יום שמח לי היום׳ בזמן שהתקדמתי לכיוון המטבח ונטלתי ידיים. אז מה קרה? למה השינוי היה כל כך דרסטי שמאושר ושמחה הרגשתי עצב ויגון? ולפני שהאזנתי למוזיקה הייתה לי תחושת הארה, והבנתי שאני אוהבת את אדם, ואני חייבת לומר לו, ובכל שיר ששמעתי חשבתי על כך מחדש, וכמו עלי הכותרת של פרח שבו בודקים אם הוא אוהב או לא אוהב אותי, בדקתי בכל שיר אם לספר או לא לספר. ואני עוד לא יודעת מה לעשות, לספר או לא לספר? אז אחרי שנשמתי את האוויר הצח של שש בבוקר, סגרתי את התריס בחזרה, הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי באנטומיה של גריי.
אני מפחדת מעצמי, אני מפחדת מהכול, אני לא מפחדת מכלום.
מה לעזאזל קורה לי?!