טבעת

אתמול בשבע בערב רועי דפק לי בדלת.
שבע בערב שעה של מקלחת, יצאתי עם מגבת קטנה לבנה ורגליים יחפות וראיתי אותו עומד מולי עם שקית קטנה.
הוא ביקש להיכנס, הנהנתי ואמרתי לו שיחכה לי בסלון שאתלבש.
אני ורועי יצאנו שנה במצטבר. נפרדנו פעמיים, וכל מי שהכיר אותנו טען שזה הקשר הקצר והחזק ביותר שראה מימיו.
אהבנו באמת. נהננו אחד מהשנייה עד הסוף. ניצלנו כל יום כאילו הוא האחרון שלנו ביחד.
"אז מה אתה עושה כאן אחרי חצי שנה?" שאלתי, בקול ברור, חזק ולא רועד מבכי.
"אני המשכתי הלאה, ואני יודעת שגם אתה יוצא עם מישהי חדשה."
"זה נכון" הוא אמר.
רועי הניח את השקית על השולחן. שקית קטנה אדומה עם פפיון סגול.
"זה בשבילך."
צחקתי קצת והסיטואציה נראתה לא אמיתית.
איך הוא הגיע לכאן בכלל ובשביל מה הביא איתו שקית?
פתחתי את השקית, ואת הקופסא הקטנה בתוכה.
גיליתי טבעת.
טבעת אירוסין קטנה בדיוק בגודל המתאים, הסתכלתי על רועי ברצינות ובתמימות וחיכיתי שידבר.
"זה נכון, יש לי חברה חדשה. זה בטח גורם לך לחשוב שהתגברתי עלייך מהר ושלא הייתה לך משמעות בחיים שלי. את גרמת לי להיות טוב יותר. בזכותך אני מסתדר איתה וחי איתה באותו בית. את לימדת אותי לא לריב על כוס שנשארה על השולחן בסלון ובזכותך.. בזכותך אני כבר לא צועק בריבים כי תמיד היית בוכה ומבקשת שאדבר ולא אצעק.
הטבעת בשבילך. כי היא הייתה מגיעה לך תמיד. שתשמרי אותה ואותי תמיד במחשבות שלך. הטבעת הזאת היא תודה על זה שאת קיימת, היא תודה על זה ששינית אותי."

העיניים שלי התמלאו דמעות, דרכן ראיתי את הטבעת נוצצת לי על היד.
חייכתי אמרתי לו תודה ושאני שמחה שהוא מאושר.
לכל אחת מגיעה טבעת. גם לי.
גם ממנו וגם מזה שיבוא אחריו – ויתן לי טבעת עם חיבוק נשיקה וחתונה קטנה.