טורי פרק 7
עבר חודש, הגענו כבר לינואר. יורדים המון גשמים. אתמול הייתה הפסקת חשמל לחמש שעות בערך. אלה הרגעים שאתה מבין עד כמה החיים היו שונים לפני החשמל.
היום נגמר לי העונש שאימא נתנה לי לאחר שיצאתי מהבית ללא רשותה. היו כמה אזעקות מאז, אבל משום מה זה עדיין לא מרגיש לי כמו מלחמה. בעוד שבוע, בני הדודים שלי מהדרום באים אלינו, ולפי מה שהם מספרים – המצב אצלם הרבה יותר גרוע.
חיכיתי שיחשיך, כדי שאוכל לצאת החוצה. אחת הסיבות שאני לא אוהבת את החורף היא שמחשיך מוקדם. בערך בשעה חמש יצאתי החוצה. היה חשוך כאילו השעה היא תשע בלילה. הלכתי לגבעה עם אנג'ל, רציתי להראות לה את האגם. לא יצא לי להראות לה אותו עד עכשיו, בגלל שאימא קרקעה אותי לחודש. אם לא הייתי עושה את כל מטלות הבית, בכל יום, במשך חודש שלם, גם לחווה היא לא הייתה נותנת לי ללכת. זאת הייתה מין עסקה בינינו – בכל פעם שאני בעונש, היא הייתה נותנת לי משימות לעשות או דברים לעזור בהם, כדי "להרוויח" בחזרה את אחד הדברים שבגלל העונש היא לא נותנת לי לעשות. אבל היום סוף סוף נגמר העונש, ואני מרגישה שאני חייבת לצאת ולהיזכר איך זה להיות "חופשיה" שוב.
הלכתי עם אנג'ל להראות לה את האגם ולהירגע קצת. יכולתי לראות את השמחה על פניה ברגע שהגענו. היא קישקשה בזנב, גם לה זה הזכיר את הגבעה הישנה.
היינו שם במשך שעתיים. שיחקנו, נהנינו ונרגענו. הלכתי איתה בדרך חזרה, ושמעתי את הרעש ההוא שוב. אני לא יודעת מה הרעש הזה, אבל אני לא יכולה לראות מאיפה הוא מגיע. החלטתי להתעלם ממנו ולחזור הביתה.
אני מרגישה שהטיולים באמת עוזרים לרגל שלי, אחרי המון הליכה הפצע כואב פחות, כאילו אני שוכחת מהכאב.
הגענו הביתה, הורדתי לאנג'ל את הרצועה והלכתי למטבח לשתות ולאכול משהו קטן.
"למדת קצת?" שאלה אימא כשראתה אותי אוכלת. הכל תמיד חייב להיות סביב הלימודים. לא עניתי על השאלה, תמיד ניסיתי להתחמק משאלות כאלה.
"את מוכנה לענות לי על השאלה?" שאלה אימא. המשכתי להתעלם, להתעסק בשלי. חיכיתי שהיא תעזוב אותי בשקט.
"שניים יכולים לשחק במשחק הזה. אולי אני 'אתעלם' מהבעיות שלך? אולי אני 'אתעלם' מהחשבונות הגבוהים שהחווה שולחת לי בכל חודש?" אימא ידעה שזה לא יעזור, שלהגיד דבר כזה רק יעצבן אותי יותר. לא ברור לי למה היא אמרה את זה, אבל לא יכולתי לסבול את זה. קמתי מהשולחן ועליתי לחדר.
שעה עברה, ואימא קראה לי לארוחת ערב. לא באתי לאכול, רציתי להראות לה שאני באמת כועסת על מה שהיא אמרה. לפעמים היא יכולה להוציא אותי מדעתי.
הלוואי שהייתי יכולה רק לעזוב את זה, לעצור את כל הכעס ולבקש סליחה. אבל זה לא כל כך פשוט. האגו שלי גדול מידי בשביל לוותר, ולהבין שהיא צודקת. לא לבוא לארוחת הערב לא הוכיח את מה שרציתי. אני צריכה לעשות משהו גדול יותר, שהיא לא תוכל להתעלם ממנו. אני אגרום לה להבין שהיא לא יכולה לקחת ממני את החווה.
קמתי מוקדם בבוקר, כרגיל. יום שבת. גשם יורד בחוץ אז אני לא יכולה לצאת לחווה. אני אוהבת שבתות. אפשר לנוח, בלי לדאוג לכלום.
"בוקר טוב." אמרתי לאימא בזמן שהכנתי את קערת הקורנפלקס.
"מישהי קמה עם מצב רוח טוב. חשבתי שאת כועסת עליי."
"אני לא אצטרך לכעוס עלייך יותר כשתפסיקי להשתמש בחווה בתור התירוץ שלך לחנך אותי." אמרתי בלי להביט בה.
"טורי, אני מבינה שאת כועסת, אבל את צריכה להבין שאני עושה את זה רק כי אני דואגת לך."
"אני יודעת את זה." עניתי "אבל בקרוב את לא תוכלי להשתמש בתירוץ הזה יותר."
"מה זאת אומרת?" היא הסתכלה עליי, מופתעת.
"את תראי. לדעתי את אפילו תאהבי את הרעיון. הוא יחסוך לך הרבה כסף."
"טוב, אני מחכה לראות את זה קורה." אמרה והתיישבה לידי לאכול.
סיימתי את האוכל מהר ושמתי את הכלים בכיור. הורדתי את המעיל שלי מהמתלה בכניסה ולבשתי אותו.
"טורי, את לא יוצאת לחווה במזג אוויר כזה!" אמרה אימא.
"אל תדאגי, אני רק הולכת לחברה." שיקרתי לה. "היא גרה פה קרוב."
"אז תחכי עוד כמה דקות, אני אסיע אותך."
"לא צריך, היא כבר מחכה לי." אמרתי בזמן שלקחתי את הפלאפון ומטרייה.
"בסדר, תיהני." אמרה אימא וחזרה לאכול.
תגובות (2)
סוף סוף חזרת ! D:
תמשיכייייי! 3>
תמשיכי !