טעויות של נערה פרק 41 אחרוןן

זה חזר לה, הסרטן, אחרי עשרים שנה, זה שוב חזר, לצערי, הכאבים שלה, הצרחות מהכאב ומהתסכול שהיא מנסה לרסן ללא הצלחה, היא מנסה להשאר חזקה רק בשביל ליאן, הבת היפה שלנו, אבל היא לא מצליחה, היא מנסה, אבל כל פעם שהיא רואה את ליאן שלנו, היא פורצת בבכי, היא אומרת שהיא לא רוצה שהיא תחייה בלי אמא, והיא גם לא רוצה שאני יהיה אלמן, בגיל שלושים ושש אלמן, אני אומר לה שלא תדאג, שהכל יהיה בסדר, שהיא תעבור את זה שוב, כמו שהיא עברה את זה פעם כמו גדולה,
אבל…
אבל עכשו, עכשו זה נגמר,
היא שוכבת על מיטת בית החולים, בפנים מיוסרות, ביד אחת ליאן מחזיקה לה את היד, ומצד שני אנ מחזיק לה את היד,
״אמא״ ליאן קוראת לה בלחש
״מה מתוקה?״ היא שואלת בקושי רב
״את לא תלכי לי נכון?״ היא שואלת אותה ודמעה קטנה זולגת מעינייה
״מה פתאום, אני תמיד יהיה פה וישמור עלייך״ אמרה והתאמצה לחייך,
אלכס (סיסי) הוציאה אותה מהחדר,
״תזכיר תמיד לליאן שאני תמיד אהבתי אותה״ אמרה ודמעות זלגו מעינייה, היא נשכה את שפתיה
״אל תבלבלי לי בשכל, את תיהי בסדר״ אמרתי לה והתאמצתי לא לבכות, להשאר חזק בשבילה, אך הדמעות בגדו בי,
״אני אוהבת אותך ג׳ייסון״ אמרה והשתעלה קשות, הנשימות שלה נהיו חזקות, יותר ויותר, ואז,
ואז היא הפסיקה לנשום,
היא נשמה את נשימתה האחרונה, משאירה אותי ואת ליאן לבד, היא הלכה לה, בדיוק ביום ההולדת של ליאן, היום היא בת ארבע, אחלה מתנה היא קבלה אה?! זה קצת אירוני, שביום של היום הולדת של ההמשך שלה בעולם, היא מתה, כאילו העולם כבר לא יכול להכיל את שתיהן,
חשבתי במרירות איך אני יחייה ככה? בלעדייה?
צעקתי ברחבי בית החולים, מנסה לקלוט את זה, לקלוט שהיא לא תחבק אותי יותר, שלא תאחוז בידי, שלא תגיד לי יותר שהיא אוהבת אותי,
ליאן נכנסה לחדר, נרגעתי מעט,
״למה אמא מכוסה בשמיכה?״ היא שאלה בתמימות והתיישבה על רגלי
״ליאני? את יודעת שאמא תמיד אוהבת אותך נכון?״ אמרתי לה, היא הביטה בי בעיניה התכולות- ירוקות שדומות באופן כל כך כואב לאימה, ושיערה החום הארוך שבצבע של שיערי, היא הייתה השילוב הכי מושלם שיכלו ליצור משניינו, חיבקתי אותה בחוזקה, כאילו מחזיק אותה שלא תעזוב אותי גם, והמשכתי לדבר אליה
״אמא הלכה לישון, היא הייתה עייפה, היא לא תתעורר יותר״ אמרתי לה, היא הנהנה כאילו לא הבינה את כל דברי, היא קטנה, היא רק בת ארבע וכבר היא יתומה

הכל קרה מהר מדי, בלי יותר מדי זמן לעכל, זהו, היא איננה,
אני רוצה להאמין שהיא עדיין פה, שהיא הלכה שנייה לקניון והיא תחזור
אני בבית קברות, שוב, אני לא מאמין, ההלוויה שלה, זה שורף בחזה, כמו להבה שמנסה לכלות את כל גופי
זה חוזר לי, שוב, כמו תקליט שבור, שוב פעם אני בבית קברות, שוב פעם אני מאבד את האהבה שלי, רק שהפעם זה האהבה הכי גדולה שהייתה קיימת אי פעם, שוב פעם הריקנות משתלטת, שוב פעם אני נשאר לבד, בתוך כל העולם הזה, לא רוצה לחיות פה יותר, פשוט לא רוצה, הלכתי לצד, איפה שאף אחד לא שם לב, באתי לבלוע את הכדורים שהיו לי בכיס, דמעות חונקות את גרוני, זהו, עכשו הכל מתחיל, ממש לא נגמר, עכשו, עכשו סוף סוף, אני יוכל לחיות עם האהבה שלי לעד
״בי בי עולם אכזר״ אני לוחש, הכוח בגופי נגמר,
״אבא? מה אתה עושה?״ הקול המלאכי של ליאן קורא מאחורי, אני מוציא במהירות מפי את הכדורים שהיו שנייה מלהחליק אל תוך גרוני,
בלי כל קשר לכדורים, אני מרגיש איך לאט לאט דברים מאיטים בתוך גופי, הנשימה שלי כבדה, הגוף הופך לרפוי, אני משמיע צעקה חלושה, הכאב משתלט, מכאיב לי, מכאיב לי כל כך,
אני נזכר בנשימתה האחרונה של אהובתי, ומיד אחרי זה אני נזכר בתדמיתה הראשונה של ליאן, אזור לי ללכת, פשוט אסור,
אסור לי להשאיר אותה לבדה…

מצטערת, ממש ממש מצטערת! לא יתכוונתי שזה ייגמר כל כך מדכאא!! אני ממש מקווה שנהנתם,
חשבתי להתחיל סיפור חדש, מה אתם אומרים?? (ואיזה סגנון, כאילו- רומנטי, אימה…) אני מאוד אשמח לשמוע חוות דעת על הסיפור ועל הכתיבה שלי, אני לא נעלבת, אני מאמת רוצה לנסות ולשפר ולהשתפר…