טעות או מזל?- פרק 18

לקחתי מרחק ממנו ונצמדתי לקצה של הספה. לא האמנתי למה שאוזניי שמעו עכשיו. הוא לא הביט בי, הוא קבר את פניו בין שתי ידיו ורגלו החלה לרעוד. הדמעות ירדו ללא שליטה, הרגשתי כאילו הוציאו לי את הלב מהמקום.
"סול…", הוא אמר בקול חנוק. עומד לבכות בכל רגע נתון. אני שקעתי במחשבות על אותו היום הארור הזה.
איך יתכן שיקיר לקח חלק מהמקרה המזעזע הזה. המקרה שהרג את כל מי שאני. את מי שהייתי.
"בבקשה תגיד שאתה משקר", התחננתי בבכי חלוש. כל כך רציתי שזה יהיה שקר.
"אני מצטער", הוא הרים עיניים דומעות לכיווני. "תתני לי להסביר לך…בבקשה", הוא הניח את ידו על רגלי אך העפתי אותה משם. הרגשתי איך הקיא עולה לגרוני. כל היום הזה שוב עולה במוחי, כל חלק ארור שקרה שם. אבל יקיר לא זכור בכלל. המבט שהיה בעיניו עכשיו…הן הצטערו בכל כוחן. השפלתי את מבטי וחיבקתי את גופי. הרגשתי מלוכלכת, בגללו. איך אחרי הכל הוא עוד העז לנשק אותי, לגעת בי. כל כך שנאתי אותו עכשיו, פתאום הוא נהפך דומה כל כך לאבא שלי. היה קשה לי לדמיין אותו עושה לי את זה…אונס אותי.
"אתה אנסת אותי", ספק אמרתי ספק לחשתי. גופי רעד, בקושי הצליח לעמוד מול אחד האנשים שאנסו אותי באכזריות. "אתה ראית את הצלקות ובכל זאת נגעת בי…איך?", הוא שתק, ידע שכל מילה שיצאה מפי היא נכונה.
"תני לי להסביר" "תשתוק!", צעקתי, לא יכלתי להביט בו, להרגיש אותו, להיות בנוכחותו.
קמתי מהספה ורצתי לעבר הדלת. הוא עצר אותי, תפס את ידי וסירב לשחרר. "תן לי ללכת", ביקשתי בשקט.
דמעה זלגה מעינו הימנית. הסיר את המסכות והתגלה בפניי. "אני לא ידעתי…", הגוש בגרונו הקשה עליו לדבר.
"מה לא ידעת?אה?אתה ראית מה הלך סביבך…", האשמתי אותו. לא נתתי לו לצאת הקורבן. כי אני הקורבן בכל הסיפור הזה.
"הייתי מסומם…בדיוק כמוך", הוא ניסה שוב לצאת חף מפשע.
"לעומתך, אני כמעט מתתי מכל הסמים שהזריקו לי. אתה הסנפת בקטנה. זאת הסיבה שאני לא זוכרת אותך כי כשאתה באת…אני כבר לא הרגשתי שום דבר, הייתי ריקה. חסרת רגש וכאב", פניי כעסו. קולי רעד.
"אני מצטער סול, אני הייתי מסומם, לא ידעתי מה אני באותו הרגע", הוא נפל על ברכיו וחיבק את רגליי. הוא בכה, הוציא את כל הרגשות אשם החוצה.
פתחתי את הדלת ורצתי הכי מהר שאפשר. לא יכלתי להיות איתו באותו החדר. איך זה יתכן שדווקא מכל האנשים, נפלתי עליו?מה הגורל מתכנן בשבילי?למה ה' נתן לזה לקרות?
רצתי בכל כוחי לעבר השכונה של אלדד. בוכה, כועסת, סוערת ומפוחדת.
עצרתי את עצמי, חשבתי אולי עדיף לסיים את הכל. לסיים את כל הכאב שמלווה אותי כבר תקופה ארוכה וימשיך ללוות אותי כל עוד אני נושמת. אולי אסיים את חיי ואשתחרר מהמטען הכבד שהחיים הפילו עליי.
נולדתי לסבול…אני רק בת שבע-עשרה. מה עוד מצפה לי בהמשך הדרך?ככל שאני מנסה להתרחק מהכל, אני רק מתקרבת עוד יותר לשם.
מה שווה לי לחוות כל הזמן את אותו הכאב הגדול שלא ישתחרר לעולם ממני. זה חלק ממני, אני מי שאני עכשיו בגלל הכאב הזה. אני לא רוצה לחוות עוד כאב. אני מרגישה שאני מאבדת את הכוח. גופי ספג יותר מידי והנפש עוד יותר. מצולקת בכל כיוון אפשרי. לא נשארה פיסה אחת ריקה שיכולה עוד להציל אותי.
חייכתי חיוך משוחרר, הרמתי את ידיי באוויר ונתתי לאוויר הקר להכות בי. כל רגע אני עומדת לסיים את הכאב הזה, לשחרר את המטען ולעוף למעלה. למקום שבו אהיה מאושרת ונקייה.
נשכבתי על הכביש ועצמתי את עיניי.
"להתראות עולם"