טעות או מזל?- פרק 20

אני רוצה להודות על הפירגון והאהבה מהפרק הקודם. אתן מדהימות ואני מעריכה המון ואוהבת בלי סוף

החלטתי שלא לספר לו. זה היה כבד עלי, יותר מידי קשה לדבר על זה. זה נושא מאוד רגיש, משהו שמלווה את חיי ביום יום, משהו שאני מנסה להדחיק ולא תמיד מצליחה.
נכנסתי לבית של אוריה, יקיר ושושנה. התגעגעתי לריח ולמראה הביתי והחמים הזה. חיוך התנוסס על פניי וגם הגעגוע. אני יותר לא אחזור לבית שבעצם שיקם אותי, שקיבל אותי ללא תנאים. הבטתי מסביבי ויקיר הופיע אל מולי. הוא עמד קפוא במטבח, לא ידע מה לעשות. בדיוק כמוני.
צעדתי לעבר החדר שבו נמצאים כל הדברים שלי, נכנסתי וטרקתי אחריי את הדלת.
הוא העיר את כל הרגשות שלי והתחלתי לנוע בחוסר סבלנות בחדר. מבולבלת.
הדלת נפתחה ויקיר עמד בפתח.
"את עוזבת?", קולו היה עבה וצרוד, כאילו לא ישן כלל.
"כן", עניתי בקשיחות והמשכתי לארוז את דבריי.
"אל תעשי את זה, אני אעזוב", עצרתי את עצמי, לא האמנתי שזה מה שהוא אמר כרגע. הסתובבתי לכיוונו והתקרבתי אליו.
"אתה לא תעשה את זה, זה הבית שלך. אני לא שייכת לכאן. וזהו…הגיע הזמן שאעזוב", פניו נהפכו לקשיחות וכעוסות.
"מה את לא מבינה?אני עוזב את הבית סכל מקרה, אני עובר מנתניה", ליבי צנח, לא הבנתי מה קורה לי.
"עו..עובר?", גמגמתי, הוא הנהן פעמיים בראשו ונשען על הקיר בעזרת שתיי ידיו הגדולות.
"למה?", "כי אני רוצה להתרחק מכל החרא שהתעסקתי בו, נמאס לי לחיות ככה", הוא הפתיע אותי, לרגע אפילו כאב לי עליו אפילו שלא צריך לכאוב לי. ההפך אני אמורה לשמוח שיותר לא אצטרך לראות אותו ולהתמודד איתו. משום מה זה לא קרה.
"אני לא יודעת מה להגיד אבל…שיהיה לך בהצלחה", הוא יותר לא נשען על הקיר והביט בעיניי מקרוב.
"את יודעת…את הבאת אותי להחלטה הזאת. בזכותך אני רוצה לשקם את עצמי, להתחיל להיות בן אדם. נמאס לי, אני הייתי מפלצת. שיחקתי בכולם, עשיתי…דברים שכל החיים אני אתחרט עליהם. עכשיו אני רוצה לתקן ו…אני מצטער, אני הייתי מסומם, לא ידעתי מה אני עושה. בבקשה תסלחי לי", אחרי הכל…אני מבינה אותו, עם כל זה שהוא כן עשה לי את זה אבל הוא באמת מתחרט על זה, אני מאמינה לו.
"אני סולחת", אמרתי אחרי שתיקה של דקה בינינו.
"תודה", הוא חייך והתקרב לחבק אותי אבל זזתי אחורה. לא הייתי מסוגלת לחבק.
"לאן אתה עובר?", "לניורק, אני ועוד חבר עוברים לעבוד אצל דוד שלו בעסק", משהו בי רצה שהוא יישאר. שלא יעזוב. למה אני כזאת דפוקה?
"אהה…בהצלחה", הראתי שזה לא מזיז לי. שיקרתי, אפילו לעצמי.
"אם את אומרת לי להישאר אני…אני נשאר", למה הוא היה חייב להקשות על המצב ולזרוק את זה עליי?
"אל תזרוק את זה עליי, תעשה מה שאתה רוצה", אמרתי והחלטתי לחזור לארוז. זה לא יגמר ככה.
"אני אוהב אותך"