טעות או מזל – פרק 31

יקיר יצא מהחדר וטרק בחוזרה את הדלת. עצמתי את עיניי ממש חזק, לא רציתי לדעת מה עבר בראשו עכשיו. לירן קם והתיישב על המיטה.
"יש לו ארוסה נכון?", הוא שאל בטון שקט. הנהנתי. לא הצלחתי לדבר.
"אז למה הוא הגיב כאילו היה החבר שלך ולא מישהו שיש לו ארוסה?", הוא שאל וצימצם את עיניו.
"לא יודעת לירן…", אמרתי בחוסר סבלנות ועצמתי את עיניי שוב. רציתי שהאדמה תיבלע אותי עמוק עמוק בתוכה.
"תסתכלי עליי…" הוא אמר ופתחתי את עיניי. הוא לא נראה מרוצה.
"היה בינכם משהו?", הוא שאל בחשד. איך אסביר לו את ההיכרות בינינו?הוא לא יבין לעולם. אני גם לא מתכוונת לספר לו שום דבר על זה.
"לא אני לא רוצה לדבר עליו יותר, אוקיי?", שאלתי בהרמת קול, הוא פער את עיניו והחל לנעול את נעליו.
"לאן אתה הולך?", שאלתי כלא מבינה.
"מה אני נראה לך?אחד שתוכלי לנצל כדי לשכוח אותו?מה אני נראה לך משחק?", הוא שאל בעצבים וקם מהמיטה, סידר את בגדיו והחל לצעוד לעבר הדלת.
"לאן אתה הולך?", שאלתי, לא רציתי שילך.
"אין לי מה לעשות כאן יותר סול…אני הבנתי מה ניסית לעשות והאמת?לא ציפיתי שלי את תעשי דבר כזה. הייתי פה בשבילך תמיד, לא העזתי לפגוע בך אפילו לא לרגע. זאת גם לא הייתה הכוונה שלי בחיים. וואלה איכזבת אותי", הוא אמר ודמעות החלו למלא את עיניי. אני באמת רציתי אותו כאן איתי היום.
לא הצלחתי להוציא מילה מפי. הייתי חנוקה. הוא יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת.
"לעזאזל!", צרחתי והתחלתי לבכות. הוא היה החבר הכי טוב שלי, אני פגעתי בו, כל כך פגעתי. אני אגואיסטית מסריחה!זה מה שאני.
ממתי נהפכתי לאחת כזאת?איך יכולתי?איך עכשיו אוכל לגרום לו לחזור לדבר איתי?הוא בחיים לא ירצה לראות אותי יותר ומחר הוא חוזר לצבא, ויצא שאני לא אראה אותו חודש.
יצאתי מהחדר והלכתי לחדר של יקיר. פתחתי את הדלת בסערה ויקיר שכב על המיטה ברוגע.
"מה נראה לך שאתה נכנס ככה לחדר ומשחק אותה נפגע ממה שראית?", צעקתי עליו ממש חזק. הוא קם מהמיטה והתקרב אלי, סגר את הדלת והביט בי עם מבט עצבני.
"משחק אותה?נפגע?מה…לא הכנסת לראש שלך שאני אוהב אותך?עדיין לא הבנת את זה?", הוא שאל וגמעתי את רוקי בכבדות, המשפט הזה גרם לגופי לקפוא.
"נמאס לי יקיר, אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי…", בכיתי בשקט, התיישבתי על הריצפה והצמדתי את רגליי אל חזי. הוא התיישב על ידי ומשך אותי לחיבוק.
"סול…אני אבוד בדיוק כמוך. אני כבר לא יודע מה אני רוצה, מה לעשות עם חיים האלה", הוא אמר וכל כך הבנתי אותו, אני באותו המצב.
"לפעמים בא לי לסיים עם זה, שלא אצטרך כל יום לקום ולחשוב…לחשוב מה לעשות היום ומחר ובעוד שנה. זה נראה לי כל כך חסר משמעות", פרקתי את מה שישב לי על הלב.
"אל תדברי ככה סול, אנחנו כאן מסיבה מסויימת, לא סתם את יושבת כאן לידי, יש סיבה לזה", הוא אמר, אבל לא האמנתי לו, אני לא מאמינה שלכל דבר יש סיבה, מכיוון שאני לא רואה סיבה לאנוס נערה שלא עשתה כלום לאף אחד.
"אני לא מאמינה שיש לזה סיבה בדיוק כמו שאין סיבה לזה שעשו עליי אונס קבוצתי", ירקתי בכעס. כעסתי בערתי ורתחתי.
"די סול…די אל תזכירי את זה, תשכחי מזה", הוא אמר וקולו היה סדוק, שבור.
"זה בלתי אפשרי, איך אתה בכלל מסוגל להגיד את זה?", הבטתי בו במבט כועס. "אנסו אותי יקיר, אנסו אותי…אי אפשר לשכוח דברים רעים, אנשים רעים", אמרתי בבכי חלוש.
"אני מצטער סול…", הוא אמר והידק את חיבוקו.
"מה יהיה איתנו?", שאלתי לאחר שתיקה קצרה והבטתי בעיניו השחורות.
"אני לא יודע סול…אני כבר לא יודע", הוא אמר מיואש.
"אתה אוהב אותה או אותי?", שאלתי ישירות.
"אני אוהב את שתיכן", אין דבר כזה לאהוב שתי נשים.
"אין דבר כזה…תחליט ובוא נסיים את זה כבר. תן לי להמשיך בחיים שלי ולא לבלבל אותם. אני פוגעת באנשים בגלל הבלבול שלך. אני אוהבת אותך אבל קשה לי להמשיך ככה כשאתה אומר לי שאתה אוהב אותי", הוא השפיל את מבטו…המשכתי להביט בו. באמת שרציתי שיגיד כבר, שיגיד כבר מה הוא רוצה.
"אני חושב שאני רוצה אותך", הוא אמר והניח את ידו על הלחי שלי. העביר בי צמרמורת נעימה בכל הגוף.
"בבקשה תן לי תשובה בטוחה", ביקשתי. הוא חייך, חיוך מושלם.
"סול…את כאן איתי, לא משנה כמה שניסינו תמיד נפגשנו בסוף. זאת את, אותך אני רוצה", הוא אמר והצמיד את מצחו על מצחי.
"יקיר…קשה לי להאמין שזה באמת קורה עכשיו", כמעט לחשתי, הרגשתי מאושרת לראשונה. אושר אמיתי.
"תאמיני, אני מחר אטוס ואדבר איתה", הוא אמר ונשכתי את שפתיי התחתונות. כל כך רציתי לנשק אותו, להרגיש אותו שלי, שהוא רק שלי.
"אני מת לנשק אותך, מהרגע הראשון שראיתי אותך מאז שהגעתי, זה הדבר היחיד שמסתובב לי בראש", הוא אמר וליטף את לחיי.
"אבל אני לא יכול ככה…אני רוצה שזה יהיה נקי וחלק. בלי בגידות", הוא אמר ופתאום הוא חזר להיות היקיר של פעם, היקיר שאבא שלו עדיין היה בחיים. הוא לא שכח שום ערך שלימד אותו.
"אני מאושרת שפגשתי אותך, למרות כל מה שעברנו", אמרתי בכנות. הוא נשך את שפתיו התחתונות ועצם את עיניו.
"אני מת כבר שתהיי שלי, לתמיד", ליבי החסיר פעימה, הוא רוצה שאהיה שלו, לתמיד. התאהבתי בו עוד יותר, יותר מתמיד.
"טוב…בואי נלך לישון, נקום מחר בבוקר וניפרד כמו שצריך. אני אחזור בעוד יומיים", הוא אמר, התרגש.
"טוב", חייכתי ונתתי לו חיבוק חזק. כל כך נהנתי מהמגע שלו.
"לילה טוב יקיר", לחשתי לו.
"לילה טוב אהובה", הוא לחש ונשמתי נאתקה.
***
קמתי מהשעון המעורר הרועש. כיביתי אותו וקמתי והלכתי למקלחת.
שטפתי את הפנים וצחצחתי שיניים.
הרגשתי כל כך משוחררת, מאושרת. סוף סוף אני ויקיר נוכל לממש את מה שלקח לנו ארבע שנים להבין.
הלכתי לסלון. יקיר ישב שם…עם יעל, הם…מתנשקים.
הרגשתי את הגוש בגרון חונק אותי וחוסם את דרכיי האוויר.
הכל שקר, הכל היה שקר.