טעות או מזל? – פרק 33

לירן ניצב מולי, לבוש במדים הירוקים שהוא כל כך גאה ללבוש. הנשק היה תלוי על כתפו והוא משך אותו אל אחורי גבו.
עיניו הכחולות הביטו בי במבט עמוק וחיוך חושף שיניים התנוסס על שפתיו.
"היי יפה", הוא אמר ונישק את הליי הימנית שלי ארוכות. "היי חייל", אמרתי בשעשוע ולא הפסקתי לחייך לרגל היותו עומד כאן מולי ומחייך.
התיישבנו על אחד הספסלים בפארק הנמצא כמה רחובות מביתו והסתכלנו על האופק.
"נו איך המחזור החדש?", שברתי את השתיקה שהתווצרה מאז שהתיישבנו כאן.
"מופרעות ו…שובבות", הוא אמר וחייך בהתנשאות.
"נו… יש להן מפקד חתיך, איך לא?", שאלתי שאלה רטורית ועיניו שקעו בתוך עיניי.
"מה עם ההוא?", הוא שאל והחיוך של שנינו התמוגג מפנינו.
"הוא בניורק, עם הארוסה ההריונית שלו", ירקתי בכעס, וחדלתי להביט בו. השפלתי מבט והתחלתי לשחק באצבעותיי.
"תפסיקי לעשות את זה לעצמך", הוא אמר ונאנח, כאילו היה מיואש.
"לעשות מה?", שאלתי והרמתי את מבטי אליו.
"לפגוע בעצמך כל פעם, מגיע לך לחיות באושר ואת זקוקה לנחת. תפסיקי להוביל את עצמך למקומות האלה", הוא אמר את הדבריים הנכונים האלה בעצבים, כי הוא דואג לי. דמעה החליקה על מורד לחיי ודאגתי למחות אותה במהירות. הוא צודק. אין לי מילים להגיד למגננה, כי הוא כל כך צודק.
אני זאת שנותנת לעצמי להיפגע ככה.
"אל תבכי…את יודעת שאני איתך נכון?לא משנה מה. אני עדיין אוהב אותך, את תמיד תהיי חברה שלי…כל דבר שתרצי", לא יכולתי להפסיק את הדמעות והבכי התפרץ בגלים מההתרגשות. הוא הבן אדם הכי טוב שהכרתי מהלך החיים. הבן אדם שתמיד דאג לי ועזר לי בכל משבר שחוויתי. חיבקתי אותו חזק, נרגעת בחיקו החמים והנעים. הביטחון עלה בשנייה. הוא תמיד מצליח לעשות את זה.
"אני אוהבת אותך לירן", אמרתי בבכי ומשכתי את אפי מעלה.
"גם אני אוהב אותך סול, גם אני", הוא אמר וליטף את ראשי בעדינות.
"קדימה, היום אני ואת נצא, נשתה כמה שוטים ונשתחרר מהתקופה הקצרה שלא כל כך הייתה לטובתנו ונתחיל תקופה חדשה", הוא הרים לי את המצב רוח, הסכמתי להצעה שמתאימה לי עכשיו יותר מהכל.
הוא לקח אותי הביתה וחזר לביתו, להתקלח.
קבענו לצאת בעשר, חבר שלו יבוא לאסוף אותי ישירות לדאנס בר.
בינתיים למדתי, התקלחתי, סידרתי את הגבות ומרחתי לק חדש בצבע אדום על הציפורניים בידיים וברגליים.
השעה כבר תשע וחצי ואני כבר אחרי המקלחת.
הוצאתי מהארון ג'ינס גבוה בצבע כחול כהה וחולצת בטן בצבע לבן. מרחתי על גופי קרם גוף בניחוח וניל ולאחר מכן התלבשתי. סידרתי את שיערי והתאפרתי הפעם עדין. ככה הכי מתאים לי.
נעלתי את נעליי העקב השחורות שלי והזלפתי על צווארי מעט בושם היפנוטיק.
תליתי על כתפי את התיק הקטן שהכיל כסף, אודם ומפתחות של הבית והלכתי לסלון.
השעה עשר, ירדתי למטה וחבר שלו, דביר כבר חיכה לי על יד הבית. נכנסתי לרכבו וחגרתי את עצמי.
"היי", הוא אמר בקול עמוק ועבה ופניו הראו רצינות.
"היי, תודה על הטרמפ", הודתי לו והוא רק הנהן בראשו בחוסר עניין. עיניו אפורות ושיערו שחור. שפתיו מלאות אדמדמות וגופו נראה שרירי מתחת למכופתרת הלבנה שלבש. הוא נראה טוב, אבל הוא בכלל לא ידידותי.
כל הנסיעה עברה בשקט, הוא נהג במהירות מופרזת חשב שהוא מינימום וון דיזל.
הגענו לדאנס בר, הוא חנה ולאחר מכן יצאנו מהרכב. הוא פשוט הלך, כאילו אני לא על ידו. הלכתי אחריו ונכנסנו לדאנס בר. הוא הוביל אותי אל השולחן שהו לירן יושב. על ידו ישבה מישהי, ממש יפה. אני כבר חושבת שאני יודעת מי זאת. ההיא שהוא סיפר לי עליה.
התיישבתי על יד לירן ודביר ממולי. השולחן היה ארוך והיו מלא אנשים מכל מיני גילאים. על השולחן היו המון בקבוקי שתייה חריפה והמון חטיפים.
לירן מזג לי כוס עם וודקה אשכוליות והביא לי אותה.
הרגשתי לא ממש קשורה לחברים שלו אבל החלטתי לזרום. המוזיקה הייתה ממש מקפיצה ואווירה ממש טובה.
הבטתי על דביר, שישב ועישן סיגריה ופניו עדיין נראו רציניות וקשוחות. הוא סיקרן אותי. כל בן אדם שמראה חוסר יחס מושך את התשומת לב, הוא בהחלט אחד כזה.
לירן קם מהכיסא שלו והקים את זאת שישבה איתו. "בואי סול", הוא צעק אך סירבתי, רציתי שיהיה קצת עם הדייט שלו. לא הרגשתי נעים להידחף להם באמצע.
הוצאתי את הנייד מהתיק והתחלתי לגלול הודעות. "בואי תגידי שלום, אני יושבת בסוף ליד הספות", אוריה רשמה לי והרגשתי מן הרגשה טובה שיש כאן מישהי שאני מכירה.
קמתי מהכיסא וזה משך את עיניו של דביר. הוא בחן אותי בקצרה והסיט את מבטו לבחור שאמר משהו באוזנו.
התקדמתי לעבר השולחן של אוריה והיא נופפה לשלום עם ידה כשראתה אותי.
"מה הולך יפה שלי?!", היא צעקה וחייכה ונתנה לי חיבוק חזק.
"בסדר מה איתך חיים שלי?", שאלתי והרמתי את ידי, לעבר לשניר שישב שם.
"בואי לשירותים", היא אמרה והלכנו.
"את לא מבינה מי יושב כאן איתנו", היא אמרה בעודה שוטפת את ידיה.
"מי?", שאלתי בסקרנות.
"אלדד", היא אמרה ונשמתי נאתקה. לא יודעת למה אפילו, אולי מפניי שארבע שנים לא ראיתי אותו. הוא עבר לגור בחיפה עם חבר שלו ומאז לא שמעתי עליו בכלל. נעלם כלא היה.
"וואו שנים לא ראיתי אותו", אמרתי וסידרתי את שיערי מול המראה הגדולה של השירותים.
"בואי תגידי שלום", היא הציעה וחשבתי אם כדאי לי.
"אני לא יודעת…", נאנחתי.
"בואי תשבי איתי והוא כבר יבוא להגיד לך שלום בעצמו", היא אמרה והסכמתי, לא יודעת אם זאת הבחירה הנכונה אבל הסכמתי.