טעות או מזל? – פרק 38 ואחרון!

אני יושבת כאן, בדירה החדשה שלי. לא מצליחה להאמין שהגשמתי את מה שכל כך רציתי כל השנים האלו, עצמאות. אני חושבת וחושבת כל פעם מחדש, מריצה סיטואציות של…אם לא שושנה, איפה הייתי נמצאת היום?האישה הזאת, הצילה את חיי. אני חייבת לה כל כך המון, את כל כולי אקריב למענה. היא העניקה לי בית חם, אוכל חם מלא באהבה. היא העניקה לי לבוש ותרופות. מתנה את כל כולה בשבילי כשלא הייתה חייבת לי שום דבר, מרצונה העצמי, מהטוב לב שלה העניקה לי את כל זה באהבה ולב שלם. החזירה לחיי צבע ושמחת חיים, עזרה לי להקים את עצמי מחדש, שלב אחר שלב מבלי לדעת מה באמת עבר עליי. זאת אישה שראויה לשבח, שמגיע לה את כל הטוב שבעולם ואני אשתדל לתת לה כמה שיותר.
היה עצוב הרגע הזה שנפרדנו, עצוב מאוד. חייתי אצלה בבית, בחדר שסידרה במיוחד בשבילי כאילו הייתה ביתה מבשרה. קשה להיפרד מכל ההרגלים והזכרונות. אבל מגיע הרגע שמתבגרים ונכנסים לשלב הבא בחיים והוא לבנות מקום כזה משלך. לאט לאט עד שמגיעים למטרה.
כבר שבוע שלם אני גרה כאן, במרכז נתניה.דירה לא קטנה ולא גדולה. בינונית וחמימה. שני חדרים, מטבח, סלון, מקלחת ושירותים. לא צריכה יותר מזה.
טוב לי ככה, כאן אין לי זכרונות מיקיר, שהחליט לחזור לנויורק, להיפרד מיעל ולהתחיל לחיות מחדש. למרות שאמר שהוא אוהב אותי ואפילו הציע לי לטוס איתו. אבל כאן הם החיים שלי, המקום הבטוח שלי בישראל. מכירה את המנהגים והמקומות. הוא וויתר, וויתר על כל מה שהיה בינינו. השאיר אותי כאן עם הרגשות אשם שלי על כך שנתתי לעצמי להיכנס לזה שוב מחדש. עברה כבר חצי שנה מאז. אני מאמינה שהתחלתי לחזור לעצמי, אני כבר לא קמה בוכיה ונרדמת בוכיה, אני כבר רגועה.
הגיע הזמן לצאת לכיוון הבית של שושנה, הארוחת ערב תתחיל עוד מעט ואני רוצה להגיע בזמן.
לבשתי שמלה שחורה עם גרביון שחור ומגף שחור ארוך ללא עקב. עטפתי את גרוני בצעיף צמר מחמם בצבע אפור ותליתי את תיקי על כתפי. הזלפתי בושם על צווארי ונטלתי מהשידה את המפתחות של הרכב החדש שקניתי מיד שנייה, ויצאתי לדרכי.
***
"היי מאמא, מה נשמע?", שאלתי את שושנה, היא הסתובבה אלי וכמו תמיד המגבת הקטנה תמיד תלויה על כתפה. היא נגבה את ידיה בעזרתה וניגשה לחבק אותי עם חיוך רחב על פניה.
"היי יפה שלי, את כל כך חסרה!", היא אמרה וחיבקה אותי בחוזקה.
"גם אני מאמא, אבל אני אבוא לבקר אל תדאגי", אמרתי לה והתנתקנו מהחיבוק.
"איפה אוריה?", שאלתי אותה ועל הדרך הסנפתי את הריחות הנפלאים שבקעו מהסירים שבמטבח.
"בחדר", היא אמרה ורצה לכיוון אחד הסירים שכנראה כבר צריך לכבות את הגז מתחתיו.
צחקקתי קלות והתקדמתי לכיוון חדרה.
כשהגעתי לדלת שהייתה סגורה, שמעתי את קולה וקול נוסף, מוכר.
פתחתי את החדר, בלעתי את רוקי וליבי החסיר פעימה. קפאתי אל מול יקיר. נראה שגם הוא קפא, בדיוק כמוני.
"הכל בסדר?", אוריה שאלה והניפה את ידה אל מול פניו של יקיר מעלה ומטה, ניסתה להןציא אותו מההלם.
"חבר'ה!" היא צעקה ושנינו ניערנו את ראשנו. יצאנו מההלם.
"טוב…אני אשאיר אתכם לבד", היא אמרה ויצאה מהר מהחדר. השאירה אותנו להתמודד אחד עם השנייה.
סובבתי את גבי ובאתי לצאת מהחדר.
"לא חכי", הוא צעק וקם לעברי.
"אל תיגע בי", אמרתי בשקט ובקור. הוא עמד מולי, לבוש בטרנינג שחור של ארמני, כמה שהוא אוהב את היוקר והאיכות. שיערו השחור היה פרוע בטעם טוב ואת לסתו עיטרו זיפים שחורים שנתנו לו את המראה הגברי והמסוקס. עיניי הלילה שלו הביטו בי בחרטה מלאה. כאילו הודה דרך מבטו שהוא יודע שטעה.
"אני מצטער", הוא הוציא מפיו לאחר שתיקה קצרה שהרגישה כמו נצח.
"יופי שאתה מצטער, במה זה עוזר בדיוק?", שאלתי, מוציאה את כל הזעם שאגרתי חצי שנה כלפיו החוצה.
"אני יודע ש…", הוא החל להגיד ונאנח. ידע שכל מה שיגיד עכשיו לא יעזור. ששיחק עם הרגשות העצומים שהרגשתי כלפיו יותר מידי. שפגע בי מעל ומעבר.
"אני אוהב אותך סול", הוא אמר כמעט בצעקה. בלעתי את רוקי, מנסה כמה שיותר חא ליפול לזה שוב.
"סבבה אתה אוהב אותי, אחרי שבוע שוב תעשה לי את אותו הדבר", אמרתי ודמעה בוגדנית זלגה מעיני הימנית על מורד לחיי.
"אל תבכי…בבקשה", הוא התחנן והתקרב לעברי כמה צעדים הססניים.
"אז תפסיק לפגוע בי כבר", יבבתי בבכי חלוש, הוא השפיל את ראשו ומשך אותי לחיבוק. ניסתי להתנתק מידיו השריריות שהיו יותר חזקות ממני. "בבקשה, אני אוהב אותך סול", הוא אמר ולא וויתר. המשיך להילחם בי ולחבק אותי.
"אתה לא", התייאשתי, לא היו בי כוחות ונכנעתי לחיבוק שלו.
"אני תמיד אהבתי אותך סול, אהבתי בך הכל. את מושלמת. אני יודע שקשה לך להאמין לי אבל אני באמת אוהב אותך והייתי דפוק כני יודע!ויתרתי עליך והתחרטתי ברגע שנחתתי בנויורק", "אז למה לא חזרת?למה השארת אותי כאן, שבורה לרסיסים?", בכיתי, נשמתי כבר לא עמדה בכל הבכי והכאב.
"כי הייתי מטומטם סול…פחדתי לחזור
, להתמודד עם כל זה. אבל…חודש אחרי חודש זה נהפך להיות קשר יותר וכבר לא יכולתי. הפעם חזרתי לתמיד סול", שתקתי, מרגישה איך עוד שנייה אני נכנעת למילים המרגשות שלו ובי זמנית גם מעצבנות.
"יופי, בהצלחה שהיה לך", אמרתי חסרת כוחות.
"לא סול, תסתכלי עליי", הוא ניער אותי מכתפיי והכריח אותי להביט בעיניו האפלות.
"אני אוהב אותך, רק אותך אני אוהב. רק אותך", הוא צעק, כאילו ניסה להחדיר בי את הרגש.
"אני מפחדת יקיר…אתה פגעת בי יותר מידי", לחשתי…הוא גמע את רוקו ולא אחז בכתפיי יותר. כאילו רק עכשיו הבין למה הוא גרם לי, כמה שהוא שבר אותי לרסיסים קטנים וחדים.
"אני…אני מצטער, אני הייתי חרא של בן אדם שנתתי לאהבת חיי להיפגע ככה. את אהבת חיי סול. לא משנה מה תחליטי לעשות. את האישה שאני רוצה שתבלה איתי את שאר החיים ותהיה האמא של הילדים שלי", הבטתי בו, מתרגשת ממה שאמר ומתבלבלת בזמן שליבי נלחם עם ראשי, מלחמה קשה מאוד.
התקרבתי אליו, עיניו היו נעוצות עמוק בתוך עיניי. התחלנו להתנשם בכבדות. הוא תפס בעורפי והקריב אותי אליו, שפתינו התנגשו בחוזקה ונעו בהתלהבות עם המון תשוקה.
התנשקנו כאילו אין מחר יותר, כאילו זאת הפעם האחרונה שנראה אחד את השניה.
ליבי פעם בחוזקה ובטני התהפכה בטירוף. כל איבריי כאילו קמו לתחייה.
לפתע הוא הפסיק את הנשיקה והביט בי בחיוך, חיוך רחב ומרוצה.
"אני בחיים לא אעזוב אותך יותר סול. אני מצטער על הכל. אני באמת מצטער." הוא אמר וחייכתי, שמחתי והתרגשתי. התאהבתי מחדש בבן אדם שכבר שנים נחשב לבן אדם הכי חשוב בחיי. הבן אדם ששינה את חיי מאה שמונים מעלות. אחרי הכל…האהבה תמיד מנצחת.
"אני אוהבת אותך יקיר", לחשתי כששפתיי במרחק נגיעה משפתיו.
"אני אוהב אותך יותר סול", הוא לחש וליטף את לחיי ברוך.
"טוב…בוא נלך לאכול ו…נמשיך את זה אחרי הארוחה", אמרתי וקרצתי בשובבות.
"בואי", הוא הסכים איתי ושילב את ידו בידי וככה יצאנו מהחדר.
ביחד, סוף סוף ביחד.
———-

היי בנות קודם כל אני רוצה ךהודות לכולכן, על התגובות והפירגון והחיזוקים ועל הדירוגים. אתן לא מבינות כמה ריגשתן אותי כל פעם מחדש. בזכותכן אני ממשיכה לכתוב כי אתן מדהימות ומקסימות, תמיד יודעות איך לחזק אותי. שמחתי שאהבתן את הסיפור הזה והתחברתן אליו. אני רוצה להודות לכן על זה. בחיים לא אשכח לכן את זה ותמיד אעריך זאת עד בלי סוףףףףף!!
אוהבת אתכן כל כך❤