יום האהבה כמעט

יושב בדירה החשוכה, מזל שיש לי את הקירות האלו לברוח אליהם בסוף היום ולהסתתר, מבחוץ נשמעים קולות רגילים של רחוב בשעת הערב המוקדמות ואני מקשיב מנסה ללכוד התרחשות בשיאה, אני יודע שהערב הזה יכול ללכת להרבה מאוד כיוונים, כמו כל ערב מדובר במדרון חלקלק, אז אני משתדל לא לחשוב יותר מידיי אבל מה נותר לי מלבד המחשבות הללו אני חושב, בלעדיהם אני עוד פיסת בשר שמנסה לשרוד.
על מדף הספרים שלי שוכב הספר שקנית לי ליום ההולדת אם אקום ואפתח את הספר בעמוד השני אראה את ההקדשה שרשמת לי, עדות לאותם הימים שלא מרפים, הספר סגור מונח על המדף, הכריכה העבה מנסה לגונן על זיכרון מתוק ממך. כבר שנים שאני נאבק בסבך של ג'ונגל המחשבות בעיקר בבקרים, אני מתעורר ומפלס את הדרך בין ענפי האשמה הקוצניים שבדרך שזורים בשיחים צפופים של כעס, איזור שכל פסיעה בתוכו גוזלת אנרגיה רבה מאוד אבל די התרגלתי לסביבה הפראית הזאת, מנסה ללקט עלים של תקווה להניח על הפצעים הפתוחים כי מספרים שזה עוזר.
כבר שעה שאני מונח על הספה והנה שוב אני מבין שאני שוקע אל המחשבות שיובילו אותי תחנה סופית אלייך, אז הערב אני מחליט לרדת תחנה אחת לפני למרות שאני לא בטוח לאן היא תוביל. אני נעמד מול הדלת האדומה של הדירה הזאת שראתה אותי בכל כך הרבה מצבים מביכים, תכף אצא לשתות בבר שבקצה הרחוב בתקווה לפגוש שם גברת שתעזור לכבות את שריפת הבדידות ואז הטלפון מצלצל אני מתלבט האם לענות, בערך בצלצול השלישי אני מרים את השפופרת ושומע שתיקה, אני מחליט להשיב בשתיקה כדי לגנוב לי עוד רגע של צפייה אולי אשמע את קולך, אולי תאמרי לי שאת מצטערת ושאת רוצה לחזור, אולי תספרי לי שלמרות שכבר עברה שנה מאז אותו היום לא עבר אפילו רגע אחד מבלי שחשבת עליי, שתגידי שאת מדברת מהטלפון הציבורי שבקצה הרחוב ושרק רצית אישור לעלות למעלה על מנת להמשיך את החיים מהיכן שהם פסקו והם בהחלט פסקו אני אסכים איתך…
אבל קול מוכר שבוקע הוא קולו של המעסיק שלי ששואל אם אפשרי מבחינתי לבוא להחליפו מחר שעה מוקדם יותר בחנות מכיוון שיום האהבה והוא רוצה להפתיע את אשתו אז אני מסכים, מנתק, נשכב על הספה בחזרה וחושב , עוד ערב הסתיים, תחנה סופית אני חושב עלייך.