יומני היקר – פרק 15

יומני היקר – פרק 15

*נקודת מבט – שון*
אחרי שג'ני הלכה לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. כל פעם שרק עצמתי את עיני ראיתי את פניה המושלמות מולי. אני כבר לא יודע מה לעשות.
ניסיתי לדבר עם מישהו שמכיר אותה בשביל לדעת דברים עליה, לא הלך.
ניסיתי לדבר איתה ולמצוא מה היא אוהבת בבחור. היא לא עונה.
מה אני כבר יכול לעשות? איך אני יכול להגיד לה שאני אוהב אותה?
אולי אני אתחזה למישהו בפייסבוק ואנסה להוציא ממנה מידע? לא, היא לא תביא מידע לבנאדם זר.
המשכתי לשכב במיטתי, מנסה להעלות דרכים בהם אוכל להפציר על אהבתי כלפי ג'ני. חצי שעה עברה וכלום לא עלה לראשי. אני חושב שאני מתחיל להשתגע.
התחלתי לשחזר את היום המוזר שהיה לי היום.
הוא התחיל בזה שאני וג'ני איחרנו וקיבלנו ריתוק, מה שגרם לי לבטל את הפגישה עם סת' ולאחר את קבלת המידע על ג'ני. דבר מצער מאוד אם אתם שואלים אותי.
היום המשיך בחדר הריתוק. אני וג'ני לבד למשך שעה וחצי. זה באמת היה חלום שמתגשם.
התחלתי לשחזר את שעות הריתוק בראש. השיעורי בית של ג'ני, הנשיקה, מה שהיא כתבה עלי במחברת ההיא.
נכון! היא כתבה עליי משהו במחברת שלה. אני ראיתי את השם שלי שם! אני הבטחתי לעצמי שאני אגלה מה היא כתבה עלי שם!
גם אם זה הדבר הכי נורא, לפחות חלפתי במוחה לכמה שניות מספיק ארוכות בשביל שתוכל לכתוב עליי.
קמתי בשקט ממיטתי. מתגנב בחשאיות אל המסדרון השקט. לרגע באמת הרגשתי כאילו אני בתוך סרט ואני צריך להשיג את הפרס היקר לבעליו.
עמדתי מול הדלת של ג'ני מספר שניות, מספר שניות שנראו כמו נצח. אם לא היה שעון מולי הייתי בטוח שעמדתי פה קרוב לשעה.
הפחד אכל אותי מבפנים.
מה אם היא ערה?
מה אם היא תתעורר?
מה אם היא כתבה שהיא שונאת אותי למוות ולא רוצה לראות אותי כל ימי חיה?
"שון, תאזור כוח! תכנס לחדר! ותקרא את מה שג'ני כתבה עלייך לעזאזל!" אמרתי לעצמי בלחש ופתחתי את דלת חדרה באיטיות.
דמותה הישנה של ג'ני נתגלתה אל מול עיניי. היא נראתה כל כך שלווה ורגועה.
יכולתי להישאר שם כל החיים ולהסתכל עליה.
"תתעשת על עצמך שון! תמצא את המחברת הארורה!" מוחי צעק עליי וגרם לי להתעורר ממחשבותיי על ג'ני.
התחלתי לחפש בחדר את המחברת הירוקה בה ג'ני כתבה היום.
אני לא יודע בדיוק למה משמשת המחברת אבל היא לא נראתה כאילו היא מחברת לשימוש בית ספרי.
התחלתי להזיז את כל ספריה של ג'ני בשקט, על מנת לא להעיר אותה מהשלווה בה היה הייתה נמצאת. מחפש בזהירות את המחברת.
כבר עמדתי להתייאש כשעיני נחתו על מחברת שבלטה מאחורי המדף.
היא הייתה כמעט לא נראית אבל כנראה שאם מחפשים ממש טוב מוצאים דברים כאלה.
הוצאתי את המחברת בעדינות ופתחתי אותה, מתחיל לקרוא את מה שהיה כתוב בכתב ידה של ג'ני.

'יומני היקר.
אני לא יכולה לחיות איתו באותו הבית יותר.
הוא משגע אותי.
הוא מביא אותי למצב שאני רוצה לחנוק אותו בשנתו בלילה.
למה הוא חייב היה לבוא לגור פה? למה אצלי בבית? למה אצלי בחדר?
שיעברו כבר החודשיים האלה, שהוא יוכל לעוף שוב בחזרה לחור ממנו הוא בא?
שון ג'יימס. אני שונאת אותך.'

קראתי את המילים שנכתבו בכתב ידה של ג'ני, לא מסוגל להאמין למה שקראתי. כל הפחדים שלי התגשמו. היא שונאת אותי ושונאת אותי למוות.
אם הייתי יכול הייתי פורץ בדמעות, אבל אני צריך להיות חזק.
למשך שניות ארוכות התלבטתי אם להמשיך לקרוא. מצד אחד, המילים היו חזקות מדי בשביל שאוכל להתמודד איתן, מצד שני? אני לא יכול להפסיק. אני חייב לדעת עוד מה היא חושבת עליי.
המשכתי לקרוא את כל מה שהיא כתבה עליי, עד שהגעתי למה שהיא כתבה היום.

'יומני היקר
אני לא יכולה יותר! אני לא יכולה להמשיך בהעמדת הפנים הזו! משהו בזמן האחרון השתבש.
אני חושבת שאני אוהבת את שון.
אני יודעת שאמרתי שאני שונאת אותו לפני כמה זמן אבל זה פשוט לא נכון!
כל פעם שהוא מחייך הלב שלי נמס.
כשהוא פונה אליי הלב לי מחסיר פעימה וכשהוא מדבר עם מישהי אחרת אני מרגישה שבא לי למות. אז מה אם הוא הורס לי את החיים? אני אוהבת אותו בדיוק כמו שהוא. הלוואי והוא ישים לב מתישהו, נמאס לי להחביא.׳

קראתי ולא יכולתי להאמין. אז היא אוהבת אותי? אני כבר לא מצליח לעקוב.
לפני כמה דקות קראתי שהיא רוצה לשלוח אותי לקובה ועכשיו היא אומרת שהיא חושבת שהיא אוהבת אותי? הסקרנות הרגה אותי וגרמה לי להמשיך לקרוא.
קראתי וקראתי כל מה שהיא כתבה עד שעיני נחו על משפט אחד ספציפי.

'…ועכשיו אני בטוחה בזה – אני אוהבת את שון…'

לא הצלחתי לשלוט בעצמי. התחלתי לרקוד מאושר בחדרה של ג'ני. היא אוהבת אותי! אני לא מאמין שהיא כתבה שהיא אוהבת אותי!
לא המשכתי לקרוא, לא מצאתי בזה צורך, היא כתבה שהיא אוהבת אותי וזה מה שחשוב!
תגידו, אני כבר אמרתי לכם שג'ני אמרה שהיא אוהבת אותי?!
"יש!" צעקתי לפתע, לא מבין מה אני עושה.
המשכתי לרקוד עד ששמעתי קולות מוזרים מאחוריי.
"מה? מי פה? מי זה?" שון? זה אתה? מה אתה עושה פה? ומה אתה מחזיק ביד?" שמעתי את קולה הישנוני של ג'ני מאחוריי.
שיט! הערתי אותה.
"מה? ג'ני את חולמת, תחזרי לישון" אמרתי, מנסה לגרום לה לחזור לישון.
"לא שון, אני ערה ושנינו יודעים את זה, עכשיו תגיד לי מה אתה עושה פה ומה אתה מחזיק ביד?" שאלה וקולה עלה מעט. זה אף פעם לא טוב.
"זה…. זה מה שאני חושבת שזה?" שאלה בתדהמה והסתכלה על המחברת הירוקה שהחזקתי ביד. לעזאזל! כנראה מרוב לחץ שכחתי להחביא אותה.
"ל-לא, זו מחברת שלי.. היא לא שלך" גימגמתי, מנסה לגרום לה להאמין.
"שון. אם זה היומן שלי אתה בנאדם מת" היא אמרה וראיתי את פניה מאדימות מכעס.
"זה לא היומן שלך" אמרתי וגירדתי את עורפי בלחץ.
"שון!" היא צעקה וגרמה לי לקפוץ ממקומי.
"מצטער?" היה כל מה שיכולתי לומר לה.
"מה זאת אומרת מצטער? על מה אתה בדיוק מצטער? על זה שהתפרצת לחדר שלי באמצע הלילה? או על זה שקראת את היומן הסודי שלי בלי רשותי? או בכלל על זה שאתה גר איתי פה בבית? תגיד לי שו-" היא התחילה לצעוק אבל השתקתי אותה. בעזרת נשיקה.
הפעם, נשיקה יזומה ממני.
הנחתי יד אחת על לחיה ויד אחת על צווארה, מקרב אותה אליי כמה שרק אפשר.
כשראיתי שהיא לא מתנגדת, ואפילו מנשקת חזרה, הצמדתי אותה אליי אפילו יותר.
כמה שניות אחר כך הרגשתי איך ידיה הקטנות עוטפות את צווארי ומקרבות את ראשי אלייה אפילו יותר.
הרגע הזה היה מושלם. לא, הוא היה יותר ממושלם, הוא היה כל מה שרציתי בחיי.
אני לא רוצה שהרגע הזה יגמר לעולם.