ילדות גדולות לא בוכות.

הוא הביט בה במבט המרחם הזה, המבט שלא יכול לעשות כלום. שהיא בוכה ככה,
הוא פשוט לא יודע מה לעשות. הוא יודע שזה לא בגללו. הוא מחבק אותה, והיא
משתתקת. זה לא שאין לה מה לומר, אבל החום שלו והנשיפות הכבדות שלו כנגדה
היו תחושה שלעולם לא הכירה לפני כן. השתיקה הממושכת של שניהם הופכת את
זה למעיק יותר. הוא יודע שהקשר שלהם לא צריך להגיע למקומות כאלה. אומנם
לאחרים זה יכול להראות כמו סתם חיבוק ידידותי, אבל בשבילה הם כבר יכולים
להיות חברים. היא רוצה שישארו ככה כל החיים. אבל הוא מתרחק ממנה ומשתעל,
"עכשיו יותר טוב?" שואל בקול צרוד במעט. היא מהנהנת. מבחינתה, אין לה סיבה
לבכות יותר למשך כל החיים שלה. ואולי רק עוד פעם אחת, רק בשביל לזכות למחווה
מדהימה שכזאת ממנו. "בואי פשוט תשכחי מזה, רק רציתי לעודד אותך קצת" אמר
בקול נבוך. כמובן שהיא הבינה שזאת הייתה הסיבה, אבל היא בחיים לא תשכח מזה,
כי אולי יתכן שזו הקרבה היחידה שאי פעם תשרור ביניהם. הגבול הדק בין סתם חברות
לבין מה שאולי היה יכול להפוך לאהבה דו צדדית. אז הוא הלך משם, והשאיר אותה
עם המחשבות והחלומות שלה, שתלויים אך ורק בו.