ירוקת העיניים, הקלפים ואני

"זה הקלף שלך?" ילדה מנומשת קטנה שאלה אותה בחיוך רחב, הבוגרת ממנה הסתכלה עליה עיקמה את פיה ואמרה "איך ידעת" "יש, יש, יש אבא אני הצלחתיי!" הקטנה צעקה ורצה במעגלים מחזיקה את הקלפים באוויר והבוגרת ציחקקה. ניגשתי אליה "למה את עושה את זה?" "עושה מה?" היא עדיין צפתה במנומשת רצה בשמחה "אני יודע שזה לא הקלף שלך למה עדין אמרת שזה כן" "למה לי להגיד שלא?" היא החזירה לי בשאלה "מה יוצא לך מהשקר הזה?" המשכתי לשאול "אני לא מבינה למה אני צריכה שיצא לי מזה משהו, שנייה של שימחה אני שמחה הרבה יותר זמן עכשיו כשאני צופה בה רצה בהתרגשות שהיא הצליחה" סובבתי אותה מול פני "תודה" "על מה?" היא הסתכלה עלי בפליאה "שאת בן אדם טוב חסרים לנו כאלה בעולם" אמרתי והסתכלתי על עינייה הירוקות והמהפנטות "אתה אדם טוב" חייכה עלי ירוקת העיניים "מי אמר?" "אתה לא צריך שמישהו יגיד לך את זה, אבל בכל מקרה אני אמרתי" היא ציחקקה והרימה את ראשה בגאווה "תודה" צחקתי איתה "על מה עכשיו אתה מודה?" היא גילגלה עיניים והתחילה לצחוק שוב צחוקה היה יפיפה כמו מנגינה "אני לא באמת יודע" "נחמד" היא עשתה פרצוף מוזר "מאוד" החזרתי לה באותו הפרצוף. "אתה רוצה לראות קסם?" המנומשת הקטנה הסתכלה עלי בעיניים גדולות "ברור" אמרתי והסתכלתי על ירוקת העיניים שלידי.