יש בך מה שאין לאף אחת אחרת- פרק חמש

•שירי•
קמתי בבוקר, כשהייתי בקצה המיטה באיום שאני הולכת לפול מהמיטה. הרגשתי בעיטה חלשה שהגיע ממישהו ששכב לצידי, ונפלתי מהמיטה הנוחה לרצפה הקשה.
שיפשפתי את הראש באזור שקיבלתי בו את המכה, הסתובבתי לאחור וראיתי מאי הפרינססה הזאת מתפרסת לי על כל המיטה, ופותחת ידיים ורגליים בחופשיות ומיטה זוגיות שלמה לוקחת לעצמה. התחלתי לחשוב על דרכים יצירתיות ומצחיקות בעיקר איך להעיר את מאי..
קמתי על הרגליים והלכתי למטבח, לקחתי בקבוק קצפת מלא, צחקתי מהמחשבה של מה הולך לקרות. מאי היא אחת שקופצת מכל דבר בקיצור, פחדנית.
חזרתי לחדר מתקרבת למאי ומשתדלת לא לצחוק בקולי קולות, התחלתי להשפריץ עלייה והיא התעוררה בבהלה, ודפקה וואחד צעקה. התעלמתי מהצעקה ורק צחקתי, השפרצתי עלייה את הקצפת עד שהבקבוק נגמר והרשתי לעצמי לברוח במהירות מהחדר,
"הצילו הצילו!", צעקתי בקול וצוחקת תוך כדי.
"מאי תרחמי עליי בבקשה", המשכתי לצחוק עד שכאבה לי הבטן.

•מאי•
"מה לעזאזל, שירי." קראתי בקול עצבני, ורצתי אחריה.
"תרחמי עליי, מאי." היא ביקשה בצחקוק.
"אני פאקינג ישנתי. את יודעת שאסור להעיר אותי." מלמלתי בעצבנות, ורצתי לעבר המקרר. הוצאתי משם קופסת ביצים, פחית קצפת ומארון שמעל הכיור הוצאתי פחית ספריי חוטים.
"שירי, אני באה." קראתי בצחקוק רשע, ומיהרתי לחפש אותה. הסתתרתי מאחורי הספה, ושמעתי קול דלת נפתח, וידעתי שזו היא. יצאתי מהמחבוא, וזרקתי לעברה כמות מסויימת של ביצים, רצתי לעבר וריססתי לכיוונה את ספריי החוטים. אך הפסקתי ברגע שקלטתי מי זה.
"מה לעזאזל?" תומר שאל, וגרם לשירי האמיתית שהייתה מאחוריי להתפרץ בצחוק.
"הייתי חייבת לצלם את זה." שירי נפלה על הספה, בעודה מחזיקה בבטן.
"אחותי, נדפק לך משהו בראש?" תומר שאל בחיוך, בעודו מעביר יד בין שיערו, ואוהד שהיה לידו רק עמד בשוק, מרוח בביצים וחוטים.

•אוהד•
עמדתי מול הפיצית הקטנה הזאת,
"מה את חושבת שאת עושה ימשוגעת?!", מילמלתי בעצבים.
"סליחה וואי כולה חשבתי ששירי ניכנסה תירגע", צעקה עליי בכעס.
"מה תירגע? איך אני ארגע? לפני שנייה התקלחתי!", התעצבנתי עלייה ממש. ולא שלטתי בעצמי, ואני יודע שמאי אחת שנעלבת ולוקחת הכל קשה.
"מה עובר עלייך?", לחשה ודמעה קטנה ביצבצה מעיניה היפות והגדולות.
לקחתי אותה לצד לא רציתי לדבר מול כולם, משכתי את ידה לתוך חיבוק גדול, היא נרתעה אחורה.
"די תעזוב אותי", מילמלה לעצמה.
ליטפתי את פניה העדינות והרכות,
"אני מצטער יפה שלי", נשקתי לצווארה, נשיקית קטנטנות.
ושוב משכתי אותה לחיבוק והפעם היא זרמה.
בזמן שעיניה היו אדומות מהדמעות שיצאו מעיניה, היא גם חייכה, חיוך קטן ואמיתי.
"מאי שלי, כמה שאני אוהב אותך זה לא נורמאלי", צעקתי בכל הבית.
וראיתי שחיוך גדול ומתגאה עלה על פניה.
"את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?" לחשתי לה בחיוך קטנטן ותמים. היא הנהנה בראשה וחייכה בביישנות.
"יופי." משכתי בכתפיי, ושברתי ביצה שהחבאתי מאחורי הגב על ראשה.
"אומייגד," יכולתי לשמוע אותה צורחת בעודי בורח במעלי המדרגות. "אוהד." היא קראה בשמי בהלם.