כאב- הקדמה. (חמישה חלקים.)

היא יושבת על הספה הקטנה שבחדרה.
עינייה דומעות ונשמתה נעצרת מעט, גוש דמעות עומד בגרונה.
היא מחבקת את רגליה ועוצמת את עינייה בחוזקה.
היא רוצה להעלם, להימחק.
הכאב שרף את גופה, כל חלק וחלק כאב לה.
היא אגרפה את ידיה בחוזקה, היא עשתה הכל כדי להקל על הכאב.
הכאב של הלב.
היא לבד, אין סביבה איש, היא בודדה.
חדרה הלבן מתאר במדויק את חייה, בודדים, ריקנים, כואבים.
בכל לילה היא בוכה במיטה לכרית ולעומת זאת בבוקר היא קמה מתלבשת ומחייכת.
היא שונאת את השאלה "מה קורה?" כי לא באמת אכפת ממה שעובר אצלך, בתוכך.
סערת הרגשות שמכאיבה לך עד כאב, רוצים לשמוע את התשובה הקלה ביותר "הכל טוב." השקר הכי גדול שיש.
היא לא יודעת איך לקום ולהתמודד בכל פעם עם כאב לב, או בכלל עם הכאב הפיזי שהיא חשה לפעמים, או בכלל החוסר ביטחון שמשפיע עליה כל כך.
היא יודעת דבר אחד שהיא רוצה להתרחק מכולם ולהיות לבד.
כי זה הדבר שהיא הכי טובה בו, לבד.