"כאב של לוחמים" – פרק ארבע עשרה

פרק 14 – מציל אותי

היי בנות, מה קורה? אז עוד פרק עלה, ואני מקווה שתאהבו אותו. כמה דברים לפני שתתחילו לקרוא את הפרק:
1) כהרגלי, גם בפרק הזה הכנסתי קטע מיני, אך אל דאגה, הם עדיין לא שוכבים בפרק הזה.
אני התרעתי על תחילת הקטע המיני ועל סיומו.
2) מי שעוד לא קראה את הפוסט שהעלתי ביום חמישי, בו אני מסבירה למה אני לא מעלה פרקים בתדירות גבוהה, שתעוף לקרוא עכשיו את הפוסט הזה ושתבין שאני לא הולכת להזניח את הסיפור הזה ובטח שלא להקפיא אותו.
3) אני לא יודעת אם אני אוכל להעלות עוד פרק השבוע בגלל שביום שישי יש לי מיצ"ב במתמטיקה, ואני גרועה במתמטיקה, אז אני הולכת ללמוד כל השבוע.
זהו, תהנו מהפרק (:
***

היום התחיל לי בצורה נוראית, וכך גם המשיך. זה היה יום שלם בלי רואי, ועברתי כבר חצי יום שכולו היה טעויות, עצבים ואכזבות. בהרצאות לא השתתפתי בכלל, וגם קיבלתי אזהרה משלי, שכמעט הוציאה אותי מחדר ההרצאות. לא יכולתי לסבול את השלי הזאת.
לא יכולתי לחשוב שהיא שכבה עם רואי, נגעה ברואי, ליטפה את רואי, זה היה קשה מדי.
הרגשתי שבכל רגע שעובר אני מפתחת רגש עמוק יותר אל רואי, וכל רגע בלעדיו מלווה בגעגוע.
"אני כל כך עייפה, והשלי הזאת בלתי נסבלת. איפה רואי?" רז נאנחה ונשכבה על המיטה שלה. נשכבתי גם אני על המיטה שלי ועצמתי את עיניי. מה יקרה אם רז תגלה שאני ורואי בסוג-של זוגיות? היא בטוח ממש תפגע.
"כן, היא באמת לא כל כך נחמדה." גם טל הסכימה עם דבריה של רז ונשכבה לצידי על המיטה.
"בכלל לא." פקחתי את עיניי והחמצתי את פניי.
"מעניין אם רואי יגיע לערב גיבוש," רז אמרה בהרהור.
"למה?" שאלתי במהירות. יש לי תחושה שהיא זוממת משהו, והמשהו הזה קשור לרואי.
רואי שלי.
"חשבתי להתחיל להפעיל את הקסמים שלי." היא קמה מהמיטה וחייכה אלי ואל טל,
"אני אלך להתקלח, להתראות, בנות." היא העבירה את ידה בשיערה המתולתל, לקחה את תיק הרחצה שלה ויצאה מהאוהל.
טל התיישבה על המיטה והביטה בי בעיניים גדולות,
"את צריכה להגיד לה שאת מחבבת את רואי, אריאל." היא אמרה ברצינות. זה עד כדי כך ברור, שאני מחבבת את רואי? רואים את זה?
"מאיפה את יודעת שאני מחבבת אותו, טל?" התיישבתי גם אני.
"אני ראיתי אתכם אתמול, אריאל. את משחקת באש, את יודעת שרז לא תוותר לך, וגם המפקדים שמעל רואי. אם יתפסו אתכם הוא ידפק יותר ממה שאת תדפקי, יכולים להעיף אותו מכאן על טיל." היא אמרה בשקט, היא הייתה נראת אחוזת פאניקה.
"טל, הוא הבטיח לי שאנחנו נהיה בסדר," אמרתי בעקשנות, למרות שדבריה של טל התחילו לחלחל אט-אט למוחי. התחלתי להבין מה יקרה אם יתפסו אותי ואת רואי. יכולים להעיף את רואי מהבסיס, הכל ייהרס.
"כי הוא מחבב אותך, אריאל. רואים שהוא מחבב אותך, אבל השאלה היא אם את רוצה באמת לדפוק אותו."
***
אז כן, רואי חזר לערב גיבוש. הוא ישב במעגל המפקדים, והרגשתי את העיניים שלו נעוצות בגב שלי.
"אני הולכת אליו, תאחלו לי בהצלחה," רז קרצה לי ולטל וקמה מהרצפה. הרגשתי את דופק ליבי מאיץ בכעס, אבל גם בחרדה.
לא, אריאל, תרגעי. את במילא אמורה לחתוך את כל הסיפור הזה, עוד לפני שהוא בכלל התחיל.
"תרגעי, אריאל. הוא לא יתעניין בה." ידה של טל נחה על ידי והיא חייכה לעברי חיוך מנחם. השפלתי את מבטי אל הרצפה.
אני יודעת מה היא חושבת. היא חושבת שאני ילדה קטנה שאני מקנאה ברז, למרות שאני הולכת לסיים את כל מה שהיה ביני לבין רואי.
קמתי במהירות מהרצפה,
"תאחלי לי בהצלחה." חיקיתי את רז והתקדמתי לכיוונם. רואי הביט ברז, חיוך קטן התנוסס על פניו. ליבי נצבט.
"המפקד, אני יכולה לדבר איתך לשניה?" נעמדתי לצידה של רז. עיניו של רואי הוסטו אלי, ואני הרגשתי את לחיי מאדימות.
"בטח," רואי חייך אלי חיוך קטן, ורז הביטה בי בעיניים רושפות והלכה בחזרה לטל.
"בוא," אמרתי לו בשקט ויצאתי מחדר הגיבוש, מתחילה להתקדם לכיוון המשרד של רואי. ידעתי את הדרך מאחת הפעמים שבהן הוא התעצבן עליי.
שנינו נכנסנו למשרד שלו והוא נעל את הדלת והפנה אלי את מבטו החודר, אך הרך והנעים.
"אנחנו צריכים לחתוך את זה, ועכשיו." המילים ברחו מפי במהירות. לא רציתי לגמור את זה, לא רציתי לחתוך את זה, אבל לא רציתי שרואי יפגע מהמעשים שלי.
"לחתוך את מה?" רואי התקרב אלי בצעדים איטיים. צעדתי אחורנית, לאט לאט, עד שלבסוף הרגשתי את גבי נצמד לקיר.
"את מה שיש בנינו, את מה שהולך בנינו." אמרתי בשקט. הוא התקרב אלי באיטיות, מבטו בוחן וחודר, כבר לא רך כל כך.
"לא."
"רואי, זה רק יפגע בנו-"
"לא!" בשניה אחת גופו היה צמוד לגופי, הרגשתי את הנשימות המואצות שלו על מצחי, והבטתי בעיניו השחורות, שעכשיו נראו כועסות ופגועות.
"זה רק יפגע בך, רואי. אם יגלו על זה יעיפו אותי ואותך מפה על טיל!" צרחתי בזעם והנחתי את ידיי על חזהו, ניסיתי להדוף אותו ממני, אך הוא נשאר צמוד אלי.
"זה לא יקרה." הוא סינן בזעם.
"את לא חותכת את זה עוד לפני שזה התחיל, לא."
"אני עושה את זה לטובתך!" עוד לפני שידעתי על מה אנחנו רבים עיניי התרטבו והוצפו בדמעות מלוחות.
הדמעות זלגו במורד לחיי, במסלול הקבוע שלהן. למה אני כל כך בכיינית לידו? למה אני לא מצליחה לשמור את הדמעות המזורגגות בפנים?
"אם את רוצה בטובתי, תשארי איתי, כי את עושה לי טוב, אריאל," ידו עלתה אל הלחי שלי וניגבה את דמעותיי ברכות. הרכות שוב חזרה לעיניו ולקול שלו, ואני הייתי כל כך מבולבלת באותו הרגע.
"זה לא יעשה לך טוב, יעיפו אותנו מכאן אם יגלו, רואי. זה מה שאתה רוצה?" הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי, וידו של רואי לא זזה מהלחיים שלי. היא המשיכה ללקט את הדמעות המלוחות והמעוררות רחמים.
"מה שאני רוצה זה אותך, את מבינה את זה?" הוא הביט בעיניי, ואני הרגשתי את ליבי נמס מהמשפט הקצר אך המלא משמעות הזה.
אז הצמדתי את שפתיי לשפתיו, אך זאת לא הייתה נשיקת פיוס רכה ונעימה.
זאת הייתה נשיקת געגוע, כי כל היום לא הרגשתי את השפתיים האלו שלו. כל היום לא הרגשתי את הידיים שלו כרוכות סביב מותני, וזה מה שהן עשו באותו הרגע. כרכתי את ידיי סביב צווארו של רואי, בזמן שהוא שלח את הלשון הרטובה שלו לחקור את חלל פי, שרק חיכה לו. אך לפני שהלשון שלו הגיעה לפה שלי, לשוני נתקלה בה והן רקדו ריקוד אירוטי בין הפה שלי לפה שלו. העברתי את לשוני על שפתו התחתונה של רואי בהתגרות, בשטותיות, והוא רק הצמיד אותי אליו אפילו יותר.

*קטע מיני*

הוא הרים אותי באיטיות, רגליי נכרכו סביב אגנו, והשכיב אותי על שולחן העבודה שלו. באותו הרגע, ידעתי שאני הולכת להגיע לגן-עדן בדקות הקרובות.
במהירות הוא הוריד את חולצת החאקי שלו וחשף את ששת הקוביות המרהיבות שלו, שאני כל כך אוהבת.
הורדתי גם אני את חולצת החאקי שלי ונשארתי בחזיית תחרה שחורה ופשוטה, ולרגע הרגשתי חשופה מול מבטו החוקר. השפלתי את מבטי ושיערי הפזור נפל על פניי. הרגשתי ידיים חמות וגדולות מסיטות את השיער מפניי,
"את האישה הכי יפה שפגשתי ואיי פעם אפגוש, אריאל." הוא לחש באותו הקול הצרוד והסקסי שלו, הקול הגברי ו…המחרמן שלו.
הרמתי את מבטי אליו, עיניו ננעצו בעיניי והדבר היחיד שהצלחתי לראות בהן היא תשוקה ותאווה.
ידו נתחבה בשיערי והצמידה אותי אליו, ואז שפתיו רפרפו על שפתיי ברכות, וגרמו לפיצוצים של אושר להיווצר בתוך בטני. העיקצוצים בין רגליי גברו מרגע לרגע, ואני רק רציתי את רואי יותר בכל מאית השניה שחלפה.
בשניה אחת הרגשתי את ידו משחקת עם החגורה שבמכנסיי ושולפת אותה, ואחר כך מכנסיי נעלמו כלא היו. הרגשתי שאנחנו מתחילים לחצות את הקו האדום, וכנראה שרואי ראה את הפאניקה שאליה הנכנסתי, כי הוא לחש באוזני,
"אל תדאגי, חדירה את לא תקבלי היום."
הרגשתי את לחיי מאדימות ומתחממות, ולפתע חששתי שלא אתפוצץ מרוב מבוכה. לא הייתי רגילה שמדברים איתי במיניות, אני מניחה שהייתי צריכה להתחיל להתרגל, כי אני מנהלת רומן עם אליל המין בעצמו.
תחתוני התחרה השחורים שלי היו סחוטים מרוב רטיבות, וגם מכנסיו של רואי נעלמו. עכשיו הוא היה לבוש רק בבוקסר שחור צמוד, שהבליט את איברו הנוקשה.
לחיי בערו, כל גופי בער.
בשניה אחת כבר לא שכבתי על שולחן העבודה של רואי, אלא הייתי בין ידיו, והוא התיישב על הספה הקטנה שהייתה בצד החדר, כשאני יושבת עליו. הרגשתי את איברו לוחץ על בטני התחתונה, והרמתי את מבטי אל מבטו של רואי.
"את מדהימה," ידו עברה בשיערי ושפתיו נשקו לשפתיי נשיקה רכה,
"אני עכשיו הולך להניח אותך עליו, בסדר?" הוא היה עדין ורך, כל כך מדהים. הנהנתי בחשש, אך גם בציפייה גדולה, לעונג עוד יותר גדול.
ואז, ברכות ובעדינות, רואי הרים אותי מאגני והניח אותי על היצור הזה, שנקרא פין.
הפין הזה, גרם לכל החומות שלי ליפול, ולגניחת עונג להפלט מפי.
"אלוהים," רואי גנח בשקט, ואני הרגשתי את הרטיבות רק בוערת תחתיי. אני רוצה עוד, אני צריכה עוד.
התחלתי לנוע מעליו, בהתחלה באיטיות, התחושה הייתה לא מוכרת אך ממכרת, ואז יותר במהירות, יותר באגרסביות.
עד שהגעתי לגן-עדן.
*הקטע המיני הסתיים*
***
אני ורואי שוכבים על החול, תחת כיפת השמיים, במקום מבודד מכולם.
ראשי מונח על החזה שלו, ואני מקשיבה לקצב פעימות ליבו.
"אני מרגיש אלייך משהו חזק, אריאל." הוא לחש לפתע. חייכתי לעצמי חיוך קטן,
"גם אני מרגישה אלייך משהו חזק, רואי." לחשתי וגיששתי אחר ידו בחשיכה. כשידי מצאה את ידו אחזתי בה ברכות ובעדינות, אך גם בחוזקה, כדי שהוא לא יעלם לי פתאום.
"את באמת רצית לחתוך את זה?" הוא שאל, קולו עדיין רגוע, אך שמעתי גם סוג של פאניקה בקול שלו. הוא פחד… שאני אעזוב אותו? זה כל כך אמור להיות להפך.
"אני רציתי לחתוך את זה כדי שזה לא יפגע בך בסופו של דבר." הודתי בשקט. טל החדירה לי את זה טוב-טוב למוח. אני יודעת שהיא צודקת, אני יודעת שיכול להיות שאני ורואי נצטער על התקופה הזאת ברגע בו יגלו אותנו, אם יגלו, אבל כרגע לא כל כך אכפת לי. אני אוהבת להיות עם רואי, אני מרגישה מיוחדת שאני איתו.
"זה לא יכול לפגוע בי, אריאל. לא משנה מה יקרה, אני חושב שאת בעצם הצלת אותי מבדידות," התיישבתי במהירות על החול, ואז ראיתי את עיניו. הן היו שחורות, כמו תמיד, אך גם מלאות כאב ועצב.
"גם אתה הצלת אותי מבדידות, רואי." לחשתי ברכות, ובאמת התכוונתי לדבריי. אין לי אף אחד בעולם הזה חוץ מאבא שלי ומטל. אמא שלי לא נחשבת מישהו שאני אוהבת.
אני כן אוהבת אותה, אבל במשך כל התקופה בה היא חולה, אני רק מחפשת איך לברוח מלתקשר איתה. כבר שכחתי מי היא, או איך היא מתנהגת במצבים מסויימים.
שכחתי את אמא שלי.
"בואי הנה," רואי משך אותי אליו, ושפתיו נצמדו לשפתיי. שפתיים רכות, שפתיים עדינות, שפתיים מלאות ונעימות, שפתיים מתוקות.
השפתיים של רואי.
***
"לילה טוב, בנות." אמרתי, לפני שעצמתי את עיניי ופניתי לחשוב על אירועי הערב.
אני חושבת שאני ורואי אפילו התקרבו יותר.
הוא כל כך מדהים, כל כך מבין, כל כך רציני אבל גם מצחיק ומתוק.
הוא לא יודע אפילו כמה הוא מציל אותי.