"כאב של לוחמים" – פרק חמישי

פרק 5 – נשכחת

"היי, אריאל, תקומי," הרגשתי יד מונחת על זרועי. נאנחתי בשקט ופקחתי את עיניי.
השמיים היו צבועים בכתום וורוד, השמש ביצבצה בקושי, ואני הבנתי שישנתי יותר מהנדרש.
למה רואי לא העיר אותי?
"מה השעה?" מלמלתי בעייפות ושיפשפתי את עיניי.
"חמש לפנות בוקר, רק עוד שעה עד שנצטרך לסיים את השמירה. ישנת טוב?" קולו היה רך, ולא הבנתי מה השתנה במהלך הלילה הזה.
העברתי אל מבטי אל רואי. עיניו היו פקוחות למחצה, ותחתיהן עיגולים שחורים. הוא היה נראה עייף מאוד.
"למה לא הערת אותי? אתה נראה נורא," מלמלתי והתמתחתי מעט.
"את מודעת לכך שאת אמרת למפקד שלך שהוא נראה רע, כן?" רואי חייך אלי בשעשוע, אולי בגלל שפחד התגנב לעיניי.
"לא, המפקד, אתה נראה נפלא!" אילצתי עליזות. טוב, גם אם הוא לא היה ישן שנה הוא היה נראה נפלא.
רואי צחק והניד בראשו בשעשוע,
"אני צריך ללכת להתקלח, תוכלי להשאר פה שעה לבד?" הוא קם מהכיסא, והנחתי שהשאלה רטורית.
"בטח, לך תתקלח…" מלמלתי והפנתי את מבטי אל אצבעותיי שנגעו זו בזו במבוכה.
זאת סיטואציה לא נעימה, לאשר למפקד שלך ללכת להתקלח. הוא זה שאמור לאשר לי ללכת להתקלח.
"להתראות, טירונית," קולו היה רציני ומחושב, כל סימן לצחוק או לשעשוע נעלם כלא היה.
"להתראות, המפקד."
***
"אני לא מאמינה, כלבה בת מזל!" פיה של רז היה פעור, ואז היא העבירה את מבטה אל טל, שנראתה מעופפת איי שם ברקיע התשיעי,
"זאתי מאתמול לא מפסיקה לחפור לי על איזה בחור אחד… רן?" רז אמרה בבלבול,
"ערן!" טל קפצה במהירות, ובשניה מבטה התרכך. צחקקתי והנדתי בראשי,
"נדלקת על ערן?" לגמתי מהקפה השחור והנחתי אותו בחזרה על השולחן.
"את מכירה אותו?" טל שאלה בבלבול, הנהנתי,
"אני הכרתי בניכם, חמודה. אם הוא לא היה מסתכל מעבר לכתף שלי, ולא הייתי מחליפה איתו מקום, לא היה לך על מי לחלום בלילה," אמרתי בשעשוע, ולפתע נשמע כיסא שנגרר לצידי.
"שלום, בנות," ערן היה זה שהתיישב לצידי וחייך לכיווני ולכיוון רז, ואז מבטו ננעץ בטל, שלחייה הסמיקו מעונג,
"בוקר טוב, טל." קולו של ערן היה רך, וטל הייתה נבוכה,
"בוקר טוב, ערן." קולה היה שקט, אך עם נוכחות. מעניין מה קרה אתמול, בזמן שאני הייתי עם רואי. טוב, יותר נכון נחרתי ליד רואי.
"מה איתי? לך יש אותו, ולזונה הזאת יש את המפקד," רז הניחה את ראשה על השולחן, בזמן שערן צחק,
"מה, אריאל, המפקד עושה לך את זה?" גבותיו הורמו בשעשוע,
"מה, ערן, טל עושה לך את זה?" קרצתי לו, לחייה של טל המשיכו להאדים.
"למען האמת, מאוד," הוא העביר את מבטו אל טל, שחייכה אליו בביישנות.
"אז אם לא אכפת לכן, בנות, אני אשמח ללוות את טל לשיעור הראשון," הוא קם מהכיסא, וכך גם טל. היא נופפה לנו לפני ששניהם נעלמו בין החיילים ויצאו מחדר האוכל.
"כלבה בת מזל," סיננה רז, צחקתי וגלגלתי את עיניי,
"חשבתי שאני כלבה בת מזל,"
"שתיכן כלבות, אני חתולה בודדה וסקסית," היא קרצה לי, גלגלתי את עיניי וקמתי מהכיסא שלי,
"בואי, יש לנו שיעור להגיע אליו."
***
השיעורים עברו במהירות, ואני ניסיתי להתחמק מרואי. מה שקרה בבוקר הביך אותי יותר מדי.
טוב, אבל איך אפשר להתחמק מהמפקד שלך, שממש במקרה, מנסה למצוא כל טעות קטנה שאת עושה ולהעצים אותה?
"טוב, לפני שתלכו לחדרים שלכם למנוחה ואז לארוחת ערב, אני רוצה שישה סיבובי ריצה סביב האזור המסומן," רואי אמר בקשיחות.
"כן המפקד, שישה סיבובי ריצה, המפקד!" הצדענו והתחלנו לרוץ. הריצה גרמה לנקות את המחשבות שלי, שלשם שינוי לא היו על רואי המפגר, אלא על אבא שלי. רק רציתי לסיים את הריצה הזאת וללכת להתקשר אליו, לשאול איך הוא ומה קורה עם אמא.
מבלי לשים לב, עקפתי את כולם, ורצתי בקצב מטורף. הייתי כל כך אנרגטית, כל כך רציתי לסיים את כל סיבובי הריצה.
לפתע הרגשתי ידיים חסונות עוצרות אותי, ושראשי נתקע בחזה שרירי. הרמתי את מבטי וראיתי את רואי, מביט בי בקשיחות,
"מה הבעיה?" סיננתי בזעם. למה הוא מעקב אותי?
"את ממהרת לאנשהו?"
"זה לא עניינך!" התפוצצתי. כמה חיילים עצרו והביטו בנו ואז המשיכו לרוץ.
"שמונים שכיבות סמיכה, עכשיו!" הוא צעק בזעם, בזמן שלחיי האדימו ממבוכה ומזעם יחדיו.
"אבל-"
"אל תגרמי לי להחמיר עם העונש, אני לא אסבול את ההתחצפיות שלך יותר," הוא סינן בזעם.
"מניאק…" סיננתי והתרחקתי ממנו.
"זהו זה, מאה חמישים שכיבות סמיכה ועוד חמישה סיבובי ריצה. אם לא תשמרי על הפה שלך, בפעם הבאה אני לא ארחם," הוא ירק בזעם.
לחיי האדימו יותר, במיוחד מהפחד שאם אני אתחצף יותר, הוא ישלח אותי לכלא.
הרגשתי את הדמעות צורבות בעיניי, אז נשכבתי על החול והתחלתי לעשות שכיבות סמיכה, סופרת בליבי. המאמץ גרם ללחיי להאדים ולכל גופי לרעוד, אבל לא הפסקתי.
הגעתי למאה, אני לא אפסיק עכשיו.
התנשפויות, דופק לב מואץ, עיניים שנאבקות בדמעות. למה הייתי חייבת לפתוח את הפה שלי?
הנה עוד רגע שאני מצטערת עליו. עוד רגע שהרסתי את כל מה שבניתי עם רואי.
מאה חמישים.
קמתי על רגליי, כל גופי כאב.
מבטו של רואי לא התרכך, לא נהפך לרחמן, אז התחלתי לרוץ. תשושה, עייפה, בקושי גוררת את עצמי.
"קדימה, אין לי את כל היום!" רואי קרא, בזמן שאני הרגשתי את הדמעות המלוחות זולגות במורד לחיי. זה היה מאמץ קשה מדי, לא הצלחתי להתמודד איתו.
עברתי שלושה סיבובי ריצה, נשארו לי עוד שניים. ניסיתי לעודד את עצמי, להגיד לעצמי שקדימה, עברתי יותר מחצי דרך.
הזיעה זלגה במורד צווארי, והרגשתי שאני לא יכולה יותר. נעצרתי, נשענתי על עץ שהיה לצידי והתנשפתי בהירות. כעבור כמה שניות המשכתי לרוץ.
סיימתי את חמשת הסיבובים, ומבלי להסתכל אפילו לכיוונו של רואי, הלכתי לאוהל.
"בנוסף לכל זה, את נשארת בסוף השבוע הזה בבסיס!" רואי קרא מאחורי, אך אני התעלמתי.
כשנכנסתי לאוהל טל ורז קפצו עליי במהירות, אבל אני רק אמרתי להן שאני בסדר, ושיגידו שאני לא אבוא לארוחת הערב וגם לא לערב גיבוש.
לקחתי בגדים לשינה ומגבת רחצה וברחתי למקלחות, שהיו ריקות, למזלי.
פשטתי את המדים המגרדים, הלא נוחים, והמסריחים, ונכנסתי תחת הזרם הקריר. גם אם היו מים חמים, כרגע העדפתי להתקלח במים קרים, כדי להרגע.
רואי הצליח לעצבן אותי מאוד, וגם להשפיל אותי. לא בצורה ציבורית, אלא בצורה אישית. אבל יותר משכעסתי עליו, כעסתי על עצמי. למה הייתי חייבת לפתוח את הפה שלי? למה הייתי חייבת להתחצף ולקלל את רואי?
חפפתי את שיערי, קרצפתי את הקרקפת שלי ואז שטפתי את שיערי החום בהיר הארוך, שהגיע עד ישבני.
סיבנתי את גופי, ושטפתי אותו. כעבור כמה דקות נוספות יצאתי מהמקלחת וניגבתי את עצמי, החלפתי לפיג'מה שלי שכללה גופיה ארוכה לבנה פשוטה ומכנס טרנינג שחור.
הלכתי חזרה לאוהל, שהיה ריק, בגלל שכל הבנות הלכו לארוחת ערב. טוב, אותן לא הכריחו לעשות חמישה סיבובי ריצה ומאה חמישים שכיבות סמיכה, בנוסף לארבעה סיבובים שעשיתי, עד שרואי החרא הזה החליט להתגרות בי.
הוצאתי את הטלפון שלי מהתיק שלי ונשכבתי במיטה. חייגתי לאבא שלי וחיכיתי שהוא יענה.
"אריאלי!" קולו של אבא היה מאושר. חייכתי לעצמי חיוך קטן לפני שעניתי לו,
"היי אבא, לא דיברנו אתמול." אמרתי בשקט. כעסתי על עצמי שלא התקשרתי אליו אתמול, אבל זה לגמרי ברח ממחשבתי.
"זה בסדר, אריאלי, אני לא יכול לצפות ממך להתקשר בכל יום, את בטירונות. את חוזרת הביתה בסוף השבוע הזה?"
"לא, אבא, אני נשארת. אני אחזור בסוף שבוע הבא," נאנחתי בשקט והנחתי את ידי הפנויה על מצחי. ראשי כאב נורא.
"קרה משהו, אריאל? אני מקווה שאת לא עושה בעיות," קולו היה מודאג, אך גם מאיים מעט. אבא שלי אף פעם לא התלהב מהשטויות שעשיתי.
"אבא, אני לא עושה בעיות." התעצבנתי.
"בכל מקרה, מה עם אמא?" שיניתי נושא במהירות, כי לא רציתי שהעצבים האלו ישתלטו עליי ויגרמו לריב ביני לבין אבא.
"אמא בסדר, מתחילה לשכוח דברים יותר רציניים…" אבא אמר בשקט.
"מה קרה, אבא?" שאלתי בדאגה.
"היום היא הסתכלה על התמונה של שלושתינו, והיא שאלה מי את," קולו רעד מעט, הרגשתי את הדמעות צורבות בעיניי. ניסיתי להחזיק אותן בפנים, והצלחתי, לפחות לכמה שניות,
"היא עכשיו יודעת מי אני? היא נזכרה?" שאלתי במהירות, מרגישה דמעה מלוחה זולגת במורד לחיי.
"כן, אריאלי. אל תדאגי, ילדה שלי, הכל יהיה בסדר." הוא אמר.
אחריי עוד כמה דקות של שיחה, בה לא הזכרנו את אמא, ניתקנו את השיחה. עצמתי את עיניי בחוזקה ונתתי לדמעות לזלוג במורד לחיי. הרופא אמר שבזמן הקרוב היא תתחיל לשכוח דברים משמעותיים, ואז להזכר בהם. אבל הוא גם אמר שאחריי תקופה מסויימת, היא כבר תפסיק להזכר, גם אם פעם הדברים שעכשיו היא לא זוכרת, היו הדברים הכי חשובים לה בעולם.