"כאב של לוחמים" – פרק חמש עשרה

פרק 15 – להשכיח אותה

אני מקווה שתהנו מהפרק, ואני כל כך מצטערת שלא יוצא לי לעלות פרקים. בזמן האחרון בקושי ויש לי השראה, אני תקועה מבחינת הסיפור, ואני עדיין מבלה עם חברים שלי כמה שאני יכולה, כך שאני מנסה לשלוט בהכל ביחד, ולנסות לעלות פרקים, אבל יוצא שאני מעלה רק פרק בשבוע, או גג שני פרקים בשבוע. אני מקווה שבחופש הגדול יצא לי לעלות הרבה יותר פרקים בשבוע, ואני מניחה שזה גם מה שיקרה.
קריאה נעימה (:
***
שפתיים מגששות בחשיכה, עיניים שחורות נוצצות בחיבה. הידיים שלו ליטפו את כולי, נוגעות ברכות, בעדינות, בציפייה ובהנאה.
"אולי כדאי שאני אחזיר אותך עכשיו לאוהל," שפתיו נשקו לצווארי בתשוקה מעודנת.
"אני חושבת שכדאי." צחקקתי, בזמן שידיו החמות והגדולות ליטפו את גופי והעבירו בי זרמים וגם מחשבות כחולות, בין היתר.
רואי קם מהרצפה הקרה והושיט את ידו לכיווני. אחזתי בה וקמתי גם אני מהרצפה, נכנסת אל בין זרועותיו של רואי ונושקת לשפתיו ברכות, מודעת לכך שזו הנשיקה האחרונה שנחלוק היום.
מחר כבר יום חמישי ואני חוזרת הביתה. אני אתגעגע אליו המון.
"אני אחשוב עלייך," ראשו נתחב בשיערי, ידיו לא חדלו ללטף כל סנטימטר נרגש בגופי. רציתי אותו קרוב, קרוב יותר.
"גם אני אחשוב עלייך," חייכתי ברכות וליטפתי את פניו היפות. הוא כל כך יפה, כל כך גברי.
כל כך שלי.
***
הנסיעה ברכבת הייתה ארוכה ומייגעת. פחדתי לחשוב מה מחכה לי בבית.
מה מצבה של אמא? מה מצבו של אבא?
והנה אני עומדת מול הדלת המוכרת עד כאב, הדלת שצברה חוויות, טובות ורעות, ונשארה לעמוד כאן. לא משנה מה, היא תמיד נשארה לעמוד כאן.
פתחתי את הדלת ונכנסתי לבית המוכר, הבית המלא בחום ובאהבה, אבל גם בשקרים ותככים.
הבית היה שקט, הנחתי שאמא ואבא הלכו לקניות, או לסידורים רנדומליים.
סגרתי אחרי את הדלת והלכתי לסלון השקט והבודד.
התיישבתי על הספה והוצאתי את הטלפון שלי מכיסי, כדי לבדוק הודעות.
'הגעת הביתה?' חייכתי כשראיתי את הודעתו של רואי.
'כן, עכשיו.' שלחתי את ההודעה והנחתי את הטלפון לצידי, על הספה.
הדלקתי את הטלוויזיה וזיפזפתי בין הערוצים, מחפשת משהו מעניין לראות.
"אוי, דוד, היה כל כך כיף!" שמעתי את קולה הצווחני והמאושר של אמי. קמתי מהספה במהירות,
"תמרה, נעשה את זה שוב, אני מבטיח." התקדמתי לכיוונם של הוריי.
"אריאלי!" אמי צווחה באושר כשהבחינה בי ומחצה אותי לחיבוק.
"היי, אמא," אמרתי בשקט וחיבקתי אותה בחזרה. אני אוהבת את אמא שלי, מאוד, אבל… אני מפחדת שבכל רגע היא תשכח מי אני עבורה. הבת שלה.
חילצתי את עצמי מזרועותיה המוחצות של אמי וחיבקתי את אבי, מצחקקת בשקט,
"היי, אבא."
שפתיו נשקו לשיערי ברכות, וכעבור כמה שניות התנתקנו מהחיבוק החם והאוהב.
***
"מה עם בחור, אריאלי? יש לך כבר חבר?" אמי שאלה לפתע. שלושתנו ישבנו על הספה, צופים בסרט מצחיק שלא זכרתי את שמו.
מחשבותיי נדדו אל רואי, וחיוך קטן שיחק על שפתיי,
"לא אמא, לא משהו רציני." מלמלתי בשקט והשפלתי את מבטי אל כפות ידיי. אסור לי לספר לאף אחד על הזוגיות החשאית שלי ושל רואי.
הלוואי והייתי יכולה לספר לה ולאבא, אני יודעת כמה אמא רוצה שיהיה לי חבר.
"הו," היא אמרה בשקט, ואני רק המשכתי להביט בכפות ידיי.
"תמרה, אל תאיצי בילדה שלך, עוד יהיה לה חבר," קולו המנחם של אבא ליטף אותי ועטף אותי בשמיכה של ביטחון ואהבה. הרמתי את מבטי אליו וחייכתי חיוך קטן, שומר סוד. הו, אבא, כמה שאני אוהבת אותך.
"אני חושבת שאני אלך לנוח, אמא, אבא. לילה טוב." קמתי מהספה, נשקתי ללחי של אמא וגם ללחי של אבא, והלכתי לחדרי. החדר המוכר, הקטן והטוב. נשכבתי על מיטת הנוער שלי ובהיתי בתקרה, שכוכבים קטנים היו מודבקים אליה, וזהרו בחשיכה השקטה.
***
שאר סוף השבוע עבר בצורה נינוחה ונחמדה, ואמא לא שכחה שום דבר מיוחד. עמדתי מולה ומול אבא, מוכנה לחזור בחזרה אל הבסיס, אל רואי שלי.
"אני אתגעגע אליכם, אמא, אבא." חייכתי וחיבקתי את אבא ברכות, ואחר כך את אמא, שכמובן בכתה.
"אני אתגעגע אלייך יותר, ילדה שלי!" היא יבבה ואני הרגשתי את ליבי נמחץ במעט.
חילצתי את עצמי מידיה המוחצות של אמא וברחתי מהבית המוכר עד כאב.
***
חיפשתי עיניים שחורות. חיפשתי מבט רך. חיפשתי ידיים טובות.
אך לא מצאתי את כל אלה. נאנחתי באכזבה והתיישבתי לצד טל, שהניחה את ראשה על כתפו של ערן. הבטתי בהם בחיוך קטן. הייתי שמחה עד הגג בשביל טל, מגיע לה בחור טוב, וערן נראה לי בחור נפלא.
"אני הולכת לאוהל, אני אחזור עוד כמה דקות." אמרתי לטל בשקט, קמתי מהרצפה של חדר הגיבוש ויצאתי ממנו בצעדים מהירים. לא הבטתי לצדדים, לא הבחנתי לאן אני צועדת, ונתקלתי בגוף קשיח ושרירי. כמעט ומעדתי אחורנית, אך ידיים טובות וחמות החזיקו אותי וייצבו אותי על הקרקע.
"לאן את בורחת?" שמעתי את קולו של רואי מעליי. הרמתי את מבטי אליו. עיניים שחורות.
מבט רך.
"אני… לא בורחת לשום מקום." בלעתי את רוקי ונסחפתי בעיניו.
"בואי, נלך לשבת במקום שקט יותר." ידו נשמטה מגופי, והוא התחיל לצעוד לפני במהירות. צעדתי אחריו, מנסה להדביק את הקצב.
"מה הלחץ?" אמרתי בשקט, אך רואי לא ענה לדבריי ורק המשיך לצעוד במהירות.
כעבור כמה שניות הגענו לאיזור מבודד, חול רך ועץ אקליפטוס היו היחידים חוץ ממני ומרואי.
"אין לחץ. פשוט התגעגעתי אלייך." שפתיו נשקו לשפתיי ברכות ובעדינות, ואני נענתי לשפתיו במתוקות בחיוב וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו. הנשיקה שחלקנו הייתה רכה ומתוקה, עדינה ומלאת ציפייה למשהו גדול יותר… משהו מענג יותר.
לאחר שהתנתקנו מהנשיקה הרכה והמלאת חיבה, התיישבנו שנינו על החול הרך. גבו של רואי היה מושען על גזע האקליפטוס וראשי היה מושען על חזהו של רואי. הרגשתי איתו בנוח, למרות שעדיין שררה בנינו מבוכה מדי פעם. לא יכולתי להבין מה הוא מוצא בי, מכל החיילות היפייפיות שהוא מאמן. מה יש בי, שאין ברז?
"על מה את חושבת?" ידו של רואי משכה את הגומיה אשר אספה את שיערי, ועכשיו הוא גלש לאורך כתפיי וגבי בגלים רכים.
"זה… כלום." צחקקתי בשקט והנדתי בראשי. ידו עברה בשיערי ברכות ובעדינות, בחום ובחיבה.
"יש לי תחושה שעומדת להיות מלחמה…" רואי אמר בשקט, ואני הרמתי מבט מודאג לכיוונו,
"למה אתה חושב ככה?" לפתע רעד של פחד עבר בי. לא פחדתי על עצמי, כי ידעתי שאנחנו, הטירונים, לא מספיק מוכשרים כדי להלחם, ואנחנו לא נשתתף במלחמה. פחדתי על רואי, שהוא בטוח ילך להלחם.
"אני לא יודע, אני פשוט מרגיש את זה." הוא נאנח בשקט ואז משך אותי אליו. ישבתי על ברכיו ועיניי הביטו בעיניו השחורות בדממה.
"את האישה הכי יפה שפגשתי, אריאל." הוא לחש והצמיד את שפתיו לשפתיי ברכות. התרגשות אחזה בי. הנשיקה שחלקתי עם רואי התחילה שקטה, רגועה ועדינה, אבל לאט לאט הפכה לסוערת ומלאת תשוקה. ידיו השתחלו אל תוך חולצתי וליטפו את בטני ואת צידיי גופי, בזמן שידיי עלו אל עורפו ונאחזו בו.
ידו עלתה אל השדיים שלי, ומבעד לחזיית התחרה השחורה שלי, היא ליטפה אותם ברכות. לאחר כמה שניות ידו חילצה שד אחד מהחזיה שלי, וליטפה אותו במגע עדיין ורך. גניחה קטנה נפלטה מפי, ועיניי נעצמו בעונג. לא הייתי רגילה למגע כזה במקום אינטימי כל כך, במקום… מוסתר מפני כולם, רק לא מפני רואי.
"רואי, מישהו יכול לבוא…" מלמלתי בשקט, נאבקת בצד המיני שבי, שרוצה אותו כל כך.
"אז בואי נלך למקום שקט." הוא נשק לצווארי כמה נשיקות חמות, סידר את השד שלי בחזרה בחזיה והוציא את ידיו המופלאות מחולצתי. קמנו בזריזות מהחול הרך, וברחנו לכיוון חדר האימון. תוך שניות בודדות, אחרי שרואי נעל את הדלת,
הוצמדתי אל הקיר, וידיו של רואי שבו למשש את שדיי התפוחים.
רציתי אותו יותר מכל דבר אחר בעולם, לא הצלחתי לחשוב בהגיון, רק רציתי את המגע שלו ואת השפתיים המתוקות שלו על כל חלק בגופי.
שפתיו של רואי נשקו לצווארי נשיקות קטנות, מתוקות ורטובות, ואני כמעט וקרסתי על הרצפה מרוב רצון לעוד. בשניה אחת חולצתי נעלמה כלא הייתה, ורואי נצמד אלי אפילו יותר. הרגשתי את איברו הנוקשה נתחב בבטני התחתונה, ולחיי האדימו במעט.
"אני חייב אותך אריאל." הוא נשף על עורי האדום, וידיו הסירו במיומנות את חזייתי מחזי, והשליחו אותה על הרצפה. עכשיו הייתי חשופה כנגד מבטו הבוחן, והרגשתי את לחיי מתחממות אפילו יותר. לא הייתי מוכנה לרגע הזה, שהגיע מהר מדי.
הנחתי את ידיי על שדיי, מובכת ומרגישה חשופה יותר מאי-פעם. השפלתי את מבטי הנבוך אל הרצפה. לא רציתי לדעת מה רואי חושב על שדיי, או על בטני.
"אריאל," קולו של רואי היה צרוד במעט,
"תרימי את הראש שלך, יפיפייה," הוא אמר בשקט, אך אני לא הרמתי את מבטי מהרצפה. הרגשתי כל כך נבוכה, וכל כך לא מספיק טובה בשביל גבר מדהים כמו רואי.
לפתע הרגשתי ידיים גדולות וחמות אוחזות בלחיי, ובלית ברירה, הרמתי את מבטי והבטתי בעיניו השחורות של רואי, שעכשיו היו נראות סוערות, כמו יום גשום וחשוך.
"את האישה הכי יפה בעולם, אריאל." הוא אמר בשקט, ושפתיו נשקו לשפתיי נשיקה רכה.
"חכי פה שניה," הוא התנתק והתרחק ממני, סידר את המדים, שעליו נראו כל כך סקסיים וחושניים, ויצא מהחדר. הוא נעל את הדלת אחריו, ואני נשארתי להביט בדלת בדממה ובבלבול.
למה הוא עזב אותי כאן לבד, ערומה, אחרי כל מה שהוא אמר?
אחרי דקה או שתיים, רואי חזר עם שמיכה דקה, ונעל אחריו את הדלת. חייכתי חיוך קטן בזמן שהוא עטף את פלג גופי העליון והחשוף בשמיכה הדקה וחיבק אותי אליו.
"תודה." לחשתי בשקט, ושנינו התיישבנו על הרצפה, גבו של רואי צמוד לקיר ואני בין רגליו של רואי, משעינה את ראשי על חזהו.
זה היה רגע קסום. רגע ששייך רק לי ולרואי. רואי שלי.
"למה סירבת לרז, בכל פעם שהיא התחילה איתך?" שאלתי בשקט. מי יכול לסרב לאישה יפה כל כך כמו רז? היא לא רואה אותי ממטר.
"כי ברגע שראיתי אותך, היא נראתה חסרת חשיבות בעיניי." הוא אמר בשקט, ואני הרגשתי את לחיי מתחממות.
"אבל… היא כל כך יפה, ואני… טוב, אני רק אני." אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי אל אצבעותיי ששיחקו זו בזו בעצבנות ובלחץ.
"נכון, את רק את." הוא התחיל להגיד דבר מה, אני עדיין הבטתי באצבעותיי הלחוצות,
הוא סובב אותי אליו, כך שעכשיו ישבתי מולו, קרובה אליו כל כך,
"ואת האישה הכי יפה בעולם, ומצחיקה, ואת מדהימה, אריאל." ידו ליטפה את הלחי שלי ברכות, בזמן שאני טבעתי בים השחור והסוער שהשתקף בעיניו.
"את הכי מדהימה בעולם." הוא לחש בשקט, ושפתיו נשקו לשפתיי ברכות ובעדינות, רק נשיקה קטנה אחת.
"למה אתה ונוגה נפרדם, רואי? אמרת שהיא התאהבה בגבר אחר, אבל זה פשוט נשמע לי לא הגיוני." לא הסטתי את מבטי מעיניו העוצמתיות.
"זה לא התחיל בכך שהיא התאהבה בגבר אחר, זה הסתיים ככה. אני… אני הייתי טיפש, עשיתי שטויות, אני בקושי התייחסתי אליה." הוא אמר בשקט, ואני ראיתי את עיניו מתמלאות בחרטה ובצער, והרגשתי את ליבי נמחץ מעט.
"למה עדיין השארת את התמונה שלכם בסלון?" שאלתי, הייתי חייבת לדעת. זה אומר שהוא… עדיין אוהב אותה?
"כי היא תמיד תהיה חלק ממני, אריאל." הוא אמר בכנות, ואני השפלתי את מבטי אל הרצפה. את כל כך טיפשה אריאל, הוא לא מרגיש אלייך כלום, הוא פשוט צריך מישהי שתשכיח ממנו את נוגה, את אהבת חייו. אני מניחה ששלי לא הייתה מספיק מספקת, ורז לא הייתה לטעמו, אז הבחורה המרדנית שחולמת להיות בגדוד קרקל היא בחירה מספקת, לבנתיים.
נעמדתי באיטיות והתרחקתי מרואי, הצמדתי את השמיכה לפלג גופי העליון והעירום ובידיים רועדות אספתי מהרצפה את החזיה שלי ואת חולצתי. מתחת לשמיכה לבשתי את החזיה שלי, ואת את החולצה לי. ניסיתי להעלים את הדמעות שהופיעו בעיניי, אך לא הצלחתי, לכן לא הפנתי את מבטי אל רואי שוב, לפני שיצאתי מהחדר מבלי להגיד מילה נוספת.
***
שיפשפתי את גופי בעזרת הסבון נוזלי אשר הפך לקצף לבן לאט-לאט. רציתי להעלים את מגעו של רואי, מגעו המדהים של רואי. לא יכולתי לחשוב שאני רק עוד ניסיון להשכחת אהבת חייו, לא רציתי להיות הניסיון הזה.
אחרי שנה שלמה היא לא נעלמה מהלב שלו, אז מתי היא תעלם, אם בכלל?
אני לא רוצה להיות העברת זמן.
שטפתי את גופי מהסבון בעל ריח הלוונדר ולאחר מכן שפשפתי את הקרקפת שלי בעזרת שמפו בעל ניחוח וניל משגע.
שטפתי את שיערי, ויצאתי מהמקלחת. כל הבנות כבר ישנו, השעה הייתה שתים עשרה, ואני הייתי היחידה במקלחות הבנות.
כרכתי סביב גופי הרטוב מגבת דקה וקטנה ונעמדתי מול המראה. סירקתי את שיערי הרטוב והארוך וקלעתי אותו לצמה נוטפת מים.
לאחר מכן לבשתי את הפיג'מה המאולתרת שלי- מכנס פיג'מה קצר וגופיה שחורה רופפת, וחזרתי אל האוהל. נשכבתי במיטה ועצמתי את עיניי, מנסה לחשוב על כל דבר, רק לא על רואי.
***
כל גופי נוטף זיעה, אך אני לא מפסיקה לרוץ בכל כוחי. שבעה סיבובי ריצה? קטן עליי, הייתי עושה עכשיו גם עשרים סיבובי ריצה, אם זה היה משכיח ממני את רואי. הרגשתי את מבטו של רואי נעוץ בי בכל צעד שלי, בכל מצמוץ שלי, והשתגעתי. רציתי שהידיים החמות שלו יהיו סביבי, רציתי את השפתיים המתוקות שלו על שפתיי. רציתי אותו בחזרה, אבל ידעתי שהרומן הזה הסתיים לפני שהוא בכלל התחיל.
אני לא רוצה להיות הברירת מחדל של רואי, אני לא רוצה להיות השעשוע שלו לכמה שבועות הקרובים.
אני רוצה להיות היחידה במחשבות שלו, והוא לא יכול לתת לי את מה שאני רוצה, אז אני אתרחק ממנו.
אני אתרחק ממנו כמה שאני יכולה.
אני מקווה שהלב שלי יעמוד במרחק הזה, ולא יתרסק מגעגועים.