"כאב של לוחמים" – פרק עשירי

פרק 10 – לא חזקה כמו שחושבים שהיא

ראשי היה מונח על החלון, עיניי עצומות והמחשבות מתרוצצות במוחי. עוד כמה דקות רואי ואני נגיע לבסיס, הוא ילווה אותי לאוהל, ומחר הוא יהיה אותו המפקד הקשוח שלא סובל אותי, ואני לא סובלת אותו.
לפתע הרכב נעצר, והנחתי שהגענו לבסיס. הרגשתי ידיים על שיערי, מלטפות ברכות ובעדינות. צמרמורת הרעידה את גופי, להבה בערה בליבי.
"את האישה הכי יפה שפגשתי, אריאל." קולו היה רך ומלטף, ההפך הגמור מקולו בזמן האימונים או ההרצאות. אישה? אני אישה לטעמו?
"אני יודע שאת ערה," הוא לחש באוזני. צחקקתי בשקט ופקחתי את עיניי. עיניו השחורות הבזיקו לעברי נצנוץ קטן, ואני חייכתי חיוך ביישני.
"את יפיפייה," שפתיו הוצמדו אל מצחי ונשקו לו ברכות ובעדינות.
"אני? תסתכל על עצמך, כל הבנות בבסיס רוצות אותך," צחקקתי. שפתיו התנתקו ממצחי, והוא פנה להביט בי בשעשוע,
"את רוצה אותי?" הוא שאל, מלא בטחון. לחיי האדימו משאלתו,
"מ…מה, לא!" גמגמתי והרחקתי את ראשי מראשו של רואי, שהיה קרוב מדי באותו הרגע.
חיוך יפה ומשועשע נפרש על פניו, ואני בלעתי את רוקי.
"הגענו, בואי נלווה אותך לאוהל." הוא יצא מהג'יפ הצבאי במהירות וסגר אחריו את הדלת, הקיף את הג'יפ ופתח את הדלת שלי,
"תודה." אמרתי בשקט ונטלתי את ידו המושטת של רואי. יצאתי מהג'יפ באיטיות, רואי נעל אותו, ושנינו התחלנו להתקדם לכיוון האוהל שלי, שידינו עדיין אוחזות זו בזו בעדינות וברכות. כף ידו הגדולה כיסתה את כף ידי וחיממה אותה, מגנה עליה מהקור של הלילה.
"למה אתה כל כך קשוח עם כולם?" שאלתי בשקט והרמתי את מבטי אל רואי. עיניו היו ממוקדות בי, ואני הרגשתי את לחיי מתחממות במבוכה,
"זה התפקיד שלי." הוא אמר בקול רציני וקר, ואני הצטערתי ששאלתי את השאלה הזאת בכלל.
בשאר ההליכה שלנו אל האוהל פשוט שתקתי. הוא היה במצב רוח הפכפך, לא רציתי להיות הסיבה לעצבים שלו.
לפתע ידו לחצה על ידי בחוזקה. הרמתי את מבטי אליו, וראיתי מבט עצוב בעיניו.
"אני לא יודע איך להתנהג בצורה אחרת."
***
שכבתי במיטה שנהייתה שלי, לפחות לתקופה הקרובה. חשבתי על המשפט שרואי אמר. הוא כן יודע להתנהג בצורה אחרת, איתי, שאנחנו לבד, הוא מתנהג בצורה אחרת. הוא עדין ורגיש ו… כובש.
הוא פשוט כובש.
עיניי נעצמו ופניו היפות והגבריות של רואי היו אל מול עיניי. הוא חייך אלי חיוך רחב, ואז מבטו הפך לקשוח וכועס.
פקחתי את עיניי במהירות ובהיתי בתקרת הבד של האוהל. אני לא בטוחה שהקשר המוזר הזה עם רואי מועיל לי.
נאנחתי בשקט והתהפכתי על בטני.
הדקות הבאות היו מעייפות ואיטיות, הן כמעט ולא עברו, וכשהצצתי בטלפון שלי, כדי לבדוק מה השעה, ראיתי שהשעה כבר אחת בלילה. איך אני אקום מחר בבוקר?
לפתע הרגשתי יד על שיערי. התיישבתי במהירות במיטה, צרחה קטנה נפלטה מפי, אך ידו של רואי הונחה על פי וגרמה לצרחה בקושי להשמע.
"מה אתה עושה פה?!" שאלתי בהיסטריה והידקתי את השמיכה לגופי. ישנתי בלי חזיה, ורק עם גופיה דקיקה ומכנס קצר!
"אה…" מבטו נדד אל חזי, והתקבע עליו. לחיי האדימו ואני הצמדתי את השמיכה אל חזי עוד יותר,
"אם אתה לא מעיף את המבט שלך מהחזה שלי אני נשבעת שאני אסרס אותך!" איימתי עליו בשקט. לא רציתי לצעוק ולגרום למהומה, לא רציתי להעיר אף אחת.
"את יכולה להתלוות אלי לטיול קצר?" הוא הביט בעיניי, ראיתי את השעשוע בהן גם בלילה. רטנתי בשקט,
"עכשיו?" שאלתי. זה באמת חייב להיות בשעה כזאת מאוחרת?
"בבקשה." הוא הניח את ידו על ידי. מבטו היה מתחנן, וידעתי עמוק בתוכי שגם אני רוצה לצאת איתו לטיול הזה.
"בסדר, תחכה לי בחוץ, אני אתלבש ואצא." סיננתי בשקט, ורואי רק קם ויצא מהאוהל.
הורדתי את הגופיה שלי ושמתי חזיה שחורה, החזרתי את הגופיה הדקה, החלפתי את המכנסון הקצר והדק לטרנינג ארוך ועבה, ושמתי על עצמי ג'קט.
יצאתי מהאוהל על קצות האצבעות, כדי לא להעיר אף אחת. אם מישהי תתעורר, הלך עליי ועל רואי ביחד.
איזה מפקד מעיר את החיילת שלו באמצע הלילה?
רואי חיכה לי מחוץ לאוהל.
עיניו סרקו את גופי ברגע שיצאתי מהאוהל והתחלתי להתקרב אליו, ואני מצאתי את עצמי מאדימה מנעיצת המבטים שלו.
"מה היה כל כך דחוף, רואי?" שאלתי בשקט. שנינו התחלנו לצעוד לכיוון שום-מקום. לא היה לנו יעד מסוים.
"אני… אני לא יודע…" הוא העביר את ידו בשיערו הקצוץ, וגם אני רציתי לעשות את זה.
"אולי כדאי שאני-"
"אני הורגלתי לקשיחות, כל החיים שלי התנהגו אלי בקשיחות." הוא אמר לפתע. הרמתי אליו מבט מופתע. הייתי מופתעת מהפתיחות שלו, מגילוי הלב.
"אתה לא כל הזמן קשוח, רואי." לחשתי בשקט והבטתי בעיניו השחורות והיפות.
"כשאתה איתי… או… עם שלי, או עם רז…" קולי נשבר מעט,
"אתה מדהים." אמרתי את שתי המילים האחרונות בכנות. הוא באמת היה מדהים אלי, ואל רז, וגם אל שלי.
"אריאל, את היחידה שאני מרגיש איתה שאני יכול להיות אחר, רך וחם." הוא עצר אותי מללכת. ידיו נכרכו סביב מותני וקירבו אותי אליו. הרגשתי את הסומק אשר התנוסס על לחיי מעמיק,
"וגם עם שלי ורז," אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי אל הרצפה.
אני מקנאה?
"לא, זה לא ככה." אגודלו נחה מתחת לסנטרי והרימה את ראשי,
"שלי או רז לא מעניינות אותי," קולו היה רך וקשוח בו-זמנית.
"אבל שתיהן מעוניינות בך," גיחכתי בשקט וגלגלתי את עיניי. ניסיתי לברוח מבין ידיו החמות, למרות שרציתי להשאר שם לנצח.
הוא קירב אותי אליו. הגעתי רק אל החזה שלו, והוא היה צריך להתכופף כדי להביט בי בעיניים היפות האלו שלו,
"את מוציאה ממני צדדים אחרים, אריאל."
***
בוקר.
בוקר נוראי.
עמדתי מול המראה במקלחות הבנות וצחצחתי את שיניי. לצידי עמדה טל והביטה גם היא במראה, מצחצחת את שיניה גם.
ירקתי את המשחה בטעם המנטה מפי ושטפתי אותו, טל עשתה כמוני.
"אני הולכת לערן בסוף השבוע, אני מקווה שזה בסדר." היא חייכה אלי חיוך קטן, סביב פיה עדיין הייתה מעט משחה לבנה,
"אין בעיה, אני במילא צריכה לחזור הביתה," הבטתי במראה ועברתי להבריש את שיערי.
"מה, אמא ואבא מתגעגעים?" רז שאלה באושר מזויף. גלגלתי את עיניי והתעלמתי ממנה. היא בהחלט לא שווה את העצבים שלי.
החלפתי את הפיג'מה המאולתרת שלי למדים המציקים והלא נוחים ויצאתי ממקלחות הבנות. עברתי באוהל והשארתי שם את הפיג'מה שלי והמשכתי לכיוון חדר האוכל.
הייתי רעבה.
נכנסתי לחדר האוכל וקודם הכנתי לעצמי כוס קפה. אחר-כך, לקחתי כריך עם חביתה. אני בדרך כלל לא אוכלת בבוקר, אבל הבוקר הייתי ממש רעבה.
התיישבתי באחד השולחנות המבודדים והמרוחקים וחתכתי את הכריך שלי לארבעה חלקים שווים בגודלם.
לגמתי לגימה קטנה מהקפה הרותח, ולאחר מכן נגסתי בכריך, שלשם שינוי, היה טעים.
"בתיאבון," שמעתי את קולו הרציני והעמוק של רואי מעלי. הרמתי את מבטי ועיניי גילו מחדש את הגבר הכי יפה שהכרתי מעולם. עיניו השחורות הביטו בי ברצינות, אך שעשוע קל היה בהן.
"תודה." אמרתי בשקט והנחתי את הכריך בחזרה על הצלחת.
רואי חייך חיוך קטן,
"את יוצאת מחר לסוף שבוע, וגם אני… חשבתי אם את רוצה לבוא אלי," הוא נראה לרגע אחד מובך, ואני הרגשתי את לחיי מתחממות מעונג. הוא מזמין אותי אליו, לסוף השבוע?
"מי יחליף אותך בזמן שלא תהיה פה?" השאלה הכי מפגרת נפלטה מבין שפתיי.
"שלי." הוא אמר בקצרה, אך מבטו לא הוסט מפני. הוא רצה תשובה, ועכשיו.
"אני… אני לא בטוחה שזה-"
"זה בסדר, אריאל. תסמכי עליי," הוא הרגיע אותי. קולו היה רך ומלטף לפתע, ואני הרגשתי רגועה יותר ובטוחה.
"אוקיי, בסדר." אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי, נועצת מבט בקפה השחור והסמיך שלי,
"מעולה, נצא מחר בבוקר." הרגשתי את ידו על כתפי, וכשהרמתי את מבטי, היא כבר לא הייתה שם. וגם הוא לא.
***
תחבתי את המטען שלי ואת האוזניות לתיק שלי, ואז רכסתי את הרוכסן ונאנחתי בשקט. השעה הייתה תשע בערב. כולם היו בערב גיבוש, ורק אני הייתי תקועה באוהל וארזתי את הדברים שאני צריכה ללינה אצל רואי.
למזלי, כשרק הגעתי אל הבסיס הסגור, הייתי תמימה מספיק כדי לקחת חצאית וגם בגדים יפים ונחמדים ליום-יום. ארזתי גם פיג'מה ומברשת ומשחת שיניים.
"אני רואה שאת אורזת דברים למחר," שמעתי את קולו של רואי מאחורי, מה שגרם לליבי לנתר בפרעות בחזי.
הסתובבתי אליו וחייכתי חיוך ציני,
"חד הבחנה." עקצתי ברכות והתקרבתי אליו בצעדים חוששים.
"תמיד הייתי," הוא התקרב אלי גם. צחקתי בשקט והנדתי בראשי,
"אתה כל כך עף על עצמך," אמרתי והרמתי את ידיי מעל ראשי, ואז שמטתי אותן על ברכיי.
"לא הייתי אומר," הוא הלך לכיוון מיטתי ונשכב עליה, מרגיש בנוח. גלגלתי את עיניי והתיישבתי לצידו,
"אתה לא אמור להיות בערב גיבוש?"
"אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה," הוא הביט בי בשעשוע. הנדתי בראשי,
"אני אורזת דברים למחר, אתה לא."
"נכון, כי אני ארזתי כבר." הוא אמר בשחצנות. גלגלתי את עיניי,
"זה שוויתרת לי על האימון בוקר לא אומר שאתה יכול להתנשא מעליי ככה!" נהמתי בזעם. הוא צחק וידו נכרכה סביב עורפי וקירבה אותי אליו,
"בחיים לא הייתי נותן לך לעשות פעילות גופנית אחריי מה שקרה אתמול," המצחים שלנו נגעו, וגם האפים שלנו. הוא חיכך את אפו באפי, ואני הסמקתי ועצמתי את עיניי, מתענגת על הרגע הנדיר הזה.
"אני מרגישה בסדר, יכולתי להתאמן היום." אמרתי, עצורת נשימה. כל נגיעה קטנה של אפו באפי גרמה לליבי לנתר בחזי ולזיקוקים להתפוצץ בבטני. חששתי שהוא מרגיש את כל מה שמתחולל בגופי, בגלל שהיינו כל-כך קרובים.
"לא הייתי נותן שיקרה לך משהו, שוב." פקחתי את עיניי. אגודלו ליטפה את הלחי שלי בעדינות וברכות, מה שגרם לסיערה שהתחוללה בתוכי להקצין.
"אתה דואג יותר מדי," אמרתי בשקט, עצורת נשימה. לפתע הרגשתי את שתי ידיו נודדות אל צידיי גופי, מלטפות ברכות ובעדינות.
"רואי," נאנחתי בשקט ועצמתי את עיניי בשנית.
לפתע ידיו חדלו ללטף אותי, הוא הדף אותי בעדינות בחזרה על המיטה וקם בעצמו מהמיטה,
"אני חייב ללכת, תהיי מחר מוכנה ותחכי לי בחדר האוכל, אני אגיד לכולם שאני מקפיץ אותך הביתה." הוא יצא מהאוהל במהירות, והשאיר אותי מבולבלת ומוקסמת.
***
השעה שתים לפנות-בוקר.
צעדיי היו שקטים ורק רשרוש העלים היבשים נשמע תחת כפות רגליי היחפות.
לא יכולתי להרדם, והיה לי חם באוהל, אז יצאתי לעשות סיבוב קצר בבסיס. לגמרי אסור, אבל באותה המידה גם מפתה. הבסיס היה שחור כל-כך בלילה, כך שחוץ מהמנורות הבודדות אשר הפיצו אור חלוש, בקושי הייתה נקודת אור אחת.
לפתע שמעתי בכי חלוש של אישה. העברתי את מבטי סביבי, וראיתי מישהי יושבת מכווצת לצד עץ.
הלכתי לכיוונה, חוששת מעט.
"את בסדר?" שאלתי אותה. התלתלים היפים של הסתירו את פניה, אך הייתי בטוחה שזאת היא כשהרימה את מבטה אלי.
"רז." אמרתי בשקט.
"מה? באמת לצחוק עליי?" היא ניגבה את דמעותיה והשפילה את מבטה אל הדשא הרך.
"בחיים לא, לא במצבים כאלה." התיישבתי לצידה.
"רוצה לספר לי מה קרה?" כל הטינה והשנאה נעלמו ברגע הזה. אני לא יכולה להשאיר אותה לבד, בוכה. זה לא יהיה חברי מצידי.
"ההורים שלי לא רוצים שאני אבוא אליהם לסוף השבוע," היא התייפחה. פי נפער בהלם,
"מה? למה?" כרכתי את זרועותיי סביבה, והיא חיבקה אותי בחזרה.
"אני לא יודעת, אריאל. אני לא מבינה למה כולם שונאים אותי," היא ייבבה בשקט.
"אף אחד לא שונא אותך, רז." אמרתי בשקט, למרות שלפני דקות אחדות הייתי בטוחה שאני שונאת אותה, אך אני מניחה שהרגש הזה נעלם ברגע שהיא פתחה את הפה שלה.
היא לא ענתה לי ורק המשיכה להתייפח ולבכות בשקט, בזמן שאני חיבקתי אותה וניסיתי להרגיע אותה.
אני מניחה שרז לא כזאת חזקה כמו שכולם חושבים שהיא.
***
היי בנות! אני מצטערת שלא העלתי פרק המון זמן, אבל אני מקווה שהפרק הזה יפצה על כל הזמן הזה.
אז… נראה שהעניינים בין רואי לבין אריאל במגמת רתיחה, ורז לא נוראית כמו שחושבים שהיא, או שכן?
טל וערן חוזרים ומתקרבים, ונראה שמתפתח בניהם משהו מעניין.
אני ממש אשמח אם תגיבו ותדרגו, כמו תמיד, אתן מדהימות! 3>