"כאב של לוחמים" – פרק עשרים ואחד

פרק 21 – שקר לבן

"עד שהתיישבנו כבר הייתי כבר חצי מאוהב בה. זה העניין עם בנות. בכל פעם שהן עושות משהו יפה… אתה חצי מתאהב בהן, ואז אתה כבר לא יודע איפה לעזאזל אתה נמצא."
– ג'. ד. סלינג'ר
***
בוקר יום שלישי, שום דבר לא השתנה. אני ורז לא דיברנו, ואני פשוט לא יכולתי לסבול את הנוכחות שלה לידי. היא תמיד הייתה עוקצת ומציקה בכוונה, ואני התעלמתי, או במקרים קיצוניים קמתי ועזבתי את המקום.
אלו היו שעתיים בהן למדנו על הכור הגרעיני שבאירן, שהתחלתי להרגיש את ראשי פועם בכאב. עצמתי את עיניי וניסיתי להעלים את כאב הראש הנוראי הזה. אולי לא שתיתי מספיק היום? אני לא זוכרת בכלל כמה שתיתי מהבוקר, ועכשיו אחר הצהריים.
אבל אני יודעת בוודאות שלא אכלתי שום דבר.
"אריאל, תקשיבי בבקשה," קולה של שלי הפציר בי ואני פקחתי עיניי והבטתי בה בעיניים עייפות ובכאב ראש נוראי. החדר הסתובב לנגד עיניי, ועוד לפני שהספקתי להגיד מילה, ראשי נשמט על השולחן ועיניי נעצמו.
חושך.
***
שקט. דממה. רוגע.
הצלחתי לפקוח את עיניי באיטיות ובקושי רב, אך כל מה שנגלה לעיניי היה משטח לבן, שלא הצלחתי לנחש למה הוא משמש. לאחר מכן עיניי שוטטו עוד טיפה, וגיליתי שמדובר בתקרה. איפה אני? מה קרה?
לפתע שמעתי דלת נפתחת, וניסיתי להתיישב במיטה הלא-הכי-נוחה. התיישבתי באיטיות והבטתי ברואי, שנכנס לחדר שעכשיו זכרתי, חדר האחות.
"מה קרה?" קול צרוד במעט נפלט מפי. רואי הביט בי ברצינות והתקרב לכיווני,
"התעלפת." אמר בשקט והתיישב על הכיסא שלצד המיטה עליה ישבתי.
"אה, זה בטח כלום-"
"חיכיתי שתתעוררי כדי לקחת אותך לבית חולים." הוא הביט בי בחוסר רוגע. גלגלתי את עיניי,
"רואי, רק התעלפתי."
"לא, זה לא רק התעלפתי, לא מתעלפים סתם." הוא אמר בכובד ראש ואני נאנחתי והנהנתי באיטיות.
"מתי נלך?" שאלתי בשקט, עיניו של רואי הביטו בי בחודרניות,
"עכשיו. בואי, אני אעזור לך ללכת לרכב." רואי התקדם לכיווני ואני קמתי באיטיות מהמיטה- בעזרתו של רואי.
"אתה סתם דואג." פסקתי והרמתי את מבטי אליו, בזמן ששנינו התחלנו לצעוד במסדרון, לאחר שיצאנו מחדר האחות,
"אני לא סתם דואג, אריאל."
"אתה לא חושב שזה יעורר חשד?" הרמתי את מבטי אליו. החיילים הבודדים שחלפו מולנו הביטו בי וחייכו לכיווני חיוך קטן, חלקם גם מלמלו "תרגישי טוב", ומשפטים דומים.
"את רואה שלא, וגם אם כן, זין על זה." הוא סינן בשקט וכעבור כמה דקות טעונות הוא עזר לי להכנס לרכב שלו ולהחגר. גלגלתי את עיניי בעצבים והוא סגר את הדלת ונכנס גם הוא לרכב, מתניע ומתחיל לנסוע לכיוון בית החולים האיזורי.
"אני מצטער שכעסתי," כעבור כמה דקות נסיעה שקטה הוא אמר את האימרה הזאת ברוגע. הסטתי את מבטי אל החלון והבטתי במכוניות החולפות,
"אתה סתם כועס כל הזמן." מלמלתי בשקט וסירבתי לסלוח לו. מה עשיתי, שהוא מתנהג אלי כזאת קרירות?
"אני לא-"
"אתה כן!"
"אני אוהב אותך!" לפתע הוא צעק בזעם, ואני הפנתי את מבטי אליו במהירות והבטתי בו בעיניים גדולות.
"מה?" לחשתי בשקט ובחוסר אמון.
"אמרתי, שאני אוהב אותך." הוא עצר בשוליים והפנה את מבטו לכיווני. הבטתי בו ברכות וחייכתי מעט,
"באמת?" לחשתי והשתחררתי מהחגורה המעיקה.
רואי גחך מעט והביט בי ברכות,
"באמת." אמר בשקט, ואני הרגשתי את לחיי מתחממות. קמתי מהמושב שלי וקיפצתי אל רואי, מתיישבת על ברכיו ומביטה בו בעיניים גדולות וילדותיות,
"אני אוהבת אותך." אמרתי בשקט וחייכתי חיוך קטן,
"באמת?" רואי חיקה אותי. צחקתי ונתתי לו מכה קטנה על הכתף,
"באמת." אמרתי ונשקתי לשפתיו ברכות. ידו של רואי נתחבה בשיערי והצמידה אותי אליו עוד יותר, ואני כרכתי את ידיי סביב צווארו.
רציתי אותו קרוב יותר, רציתי אותו הכי קרוב שאפשר.
לאחר נשיקה סוערת, קיפצתי בחזרה למושב שלי וחגרתי את עצמי.
"אז למה כעסת?" שאלתי אותו בשקט והבטתי בו בזמן ששב לנהוג. עיניו היו ממוקדות בכביש, ואני ידעתי שהוא הנהג הכי טוב בעולם.
שילבתי את ידי בידו והנחתי את ראשי על כתפו,
"אני מניח ש… לא כעסתי, פשוט הייתי דיי מבועת מהמחשבה שאני אוהב מישהי שהיא לא נוגה." הוא אמר בפרץ כנות, שמצד אחד שימח אותי, כי הוא כנה איתי, וזה טוב, אבל… למה זה מבעית אותו לאהוב אותי?
"אוקי." לחשתי בשקט ועצמתי את עיניי. הרגשתי טוב יותר, כאב הראש כמעט ונעלם, ומצאתי את עצמי שוקעת בשינה עמוקה אך מלאת מחשבות.
***
"היי, אריאל, הגענו." רואי ניער אותי בעדינות ואני נהמתי בשקט,
"בקושי הספקתי לישון." התלוננתי, ושמעתי את רואי מצחקק,
"לפי דעתי ישנת יותר מדי, חצי שעה זה המון."
"אל תציק לי." פקחתי את עיניי ופיהקתי. רואי שתל נשיקה לראשי ויצא מהרכב. כעבור שתי שניות יצאתי גם אני מהרכב, ורואי נעל אותו.
הלכנו במשך כמה דקות, עוברים מאגף לאגף, עד שהגענו למיון כללי.
"אוקיי, אני רוצה שנבצע כמה בדיקות, זה בסדר?" הרופא הביט בי וברואי, ואני הנהנתי בהסכמה, ורואי עשה את אותו הדבר.
"אוקי, אני אגיד לאחות לקחת לך דגימת דם, חכו שניכם פה." הרופא קם מהכיסא שלו ויצא מהחדר הקטן.
"את נראת לי אחת שמפחדת ממחטים," רואי הקניט אותי ברכות ואני הרמתי את מבטי אליו וחייכתי חיוך קטן,
"אתה נראה לי אחד שמפחד מהחושך." החזרתי לו.
"איך ידעת?" הוא שאל בציניות והתקרב אלי. נשקתי לשפתיו ברכות, חיוך עדיין משחק על שפתיי,
"אני יודעת הכל."
"אהמ," שמעתי כחכוח גרון מאחורינו. ניתקתי את שפתיי משפתיו של רואי ופניתי להביט בבחורה צנומה שהייתה לבושה במדי אחות לבנים,
"היי," חייכתי במבוכה והאחות התיישבה מולי ואני הושטתי לה את זרועי.
"זה יקח שתי דקות," האחות מלמלה ולאחר שמצאה וריד מתאים, החדירה את המחט הקטנה ואני עצמתי את עיניח בכאב. זה לא היה נוראי, אבל זה גם לא היה נעים במיוחד.
פקחתי את עיניי והבטתי בידי, שהמחט הייתה נעוצה בה, ולמחט הייתה מחוברת צינורית שחוברה למבחנה קטנה. הדם עבר בצינורית באיטיות, וטפטף אל תוך המבחנה השקופה.
"היי, הכל טוב?" שמעתי את קולו של רואי. הסטתי את מבטי אליו וראיתי שהוא מחייך חיוך קטן. הבטתי בעיניו השחורות והיפות והצמדתי את שפתיי לשפתיו לנשיקה קטנה,
"בטח." לחשתי בשקט והנחתי את ראשי על כתפו של רואי.
לפתע המחט נעלמה מידי, והאחות חייכה אלי חיוך קטן,
"אני אשים את המבחנה במעבדה ואחזור לעשות לך עוד כמה בדיקות," הודיעה ויצאה מהחדר במהירות.
"אני חושבת שהיא הקיאה בפה שלה מרוב דביקות," צחקתי והבטתי ברואי, שגם היה נראה משועשע לא פחות ממני,
"שתקפוץ לנו," אמר בחיוך והצמיד את שפתיו המתוקות לשפתיי. צחקקתי אל בין שפתיו ונשכתי את שפתו התחתונה בהתגרות. כעבור שניות בודדות ידו של רואי סחטה את ישבני, ואני נאנחתי אל פיו.
ניתקתי את שפתיי משפתיו בחוסר רצון,
"היא אמורה להגיע בכל רגע." לחשתי בעצב, ובדיוק האחות נכנסה לחדר וחייכה אלינו,
"בואי נמשיך בבדיקות." היא אמרה, ואני קמתתי מכיסא בחוסר רצון.
בא לי למות.
***
"בסדר, הכל נראה תקין, אבל צריך לחכות לבדיקת דם, התוצאות אמורות להגיע ממש בכל רגע-"
לפתע נכנסה לחדר אחות נוספת ושמה בידיה של האחות קטיה, האחות שעשתה לי את כל הבדיקות, דף שעליו היו רשומות המון מילים שלא הספקתי לקרוא.
קטיה הביטה בדף, והצבע אזל מפניה.
או-או, משהו פה לא טוב.
"רואי, תוכל לחכות בחוץ? אני צריכה לדבר עם אריאל לבד." האחות אמרה, עדיין חיוורת מעט. הרגשתי את הפחד ממלא אותי, ורואי מלמל כמה קללות, הביט בי, נשק לשפתיי ויצא מהחדר, וגם האחות השניה יצאה.
"אריאל, את מקיימת יחסי מין?" האחות הביטה בי בחיוך קטן ומרגיע. הנהנתי באיטיות והרגשתי את לחיי מאדימות,
"כן, אני פעילה מינית מיום שישי." אמרתי. אצבעותיי שיחקו זו בזו בלחץ,
"קיימת יחסי מין עם אמצעי מניעה? נטלת גלולות?" היא הביטה בי, עיניה היו מלאות רכות ותמיכה.
"ל…לא…" אמרתי בפחד, ורק אז הבנתי. אני ורואי לא השתמשנו באמצעי מניעה, בכלל.
"אלוהים…" לחשתי וקברתי את ראשי בין ידיי. הדמעות איימו לצאת, אך אני לא נתתי להן,
"לפי הבדיקות דם, את בהריון. אבל זה נורא מוקדם, ואי אפשר לדעת בוודאות. לפני שתמהרי להסיק מסקנות תחכי עוד שבוע-שבועיים, אפילו אולי חודש, ותבואי לעשות שוב בדיקות דם." האחות אמרה בשקט,
"סביר להניח שתפילי את העובר, אל תכנסי ליותר-מדי לחץ." האחות ניסתה להרגיע אותי, ואני מניחה שהצליח לה במעט. הרמתי את ראשי והבטתי בה, הדמעות זלגו במורד לחיי.
"תוכלי לקבוע לי תור, ולתת לי אזכור? אני… אני בטירונות פשוט." לחשתי בשקט והאחות הנהנה במרץ,
"בוודאי, ואם את צריכה משהו, כל דבר, תבקשי אותי. קטיה רבינוביץ." היא חייכה אלי ברכות וקמה מהכיסא. היא יצאה מהחדר, ובאותה השניה רואי נכנס.
"מה קרה?" הוא שאל בלחץ. הנדתי בראשי וניגבתי את הדמעות שברחו מעיניי,
"לא משהו חריג." שיקרתי. לא רציתי לספר לו דברים שאולי לא נכונים.
אני אעשה את בדיקת הדם בעוד חודש, ורק אם התוצאה תהיה חיובית, אני אספר לו.
***
הנסיעה חזרה הביתה הייתה שקטה. אני בהיתי במכוניות שחלפו במהירות, ורואי ניסה לפתח שיחה, הרבה פעמים, ואני פשוט לא עניתי. לא יכולתי להפסיק לחשוב של מה שהאחות אמרה.
ומה יקרה אם אני באמת בהריון? אני אעשה הפלה? ואם אני לא אוכל לעשות הפלה, זה בטוח יפגע לי בשירות הצבאי בקרקל!
מדי פעם דמעות זלגו במורד לחיי, אך הספקתי למחות אותן מספיק במהירות, כך שרואי לא שם לב לשום דמעה שזלגה.
"מה האחות אמרה לך, אריאל?" לפתע קולו של רואי נשמע. הוא היה נשמע עצבני, ואני כבר חששתי מהמשך השיחה הזאת. אלוהים, ממש לא בא לי לריב איתו עכשיו.
"שום דבר-"
"אל תשקרי לי." הגענו לבסיס, רואי החנה את הרכב ואני התחלתי לדמוע תוך שניות,
"אני לא משקרת-"
"את כן, ואם אם מוציאה עוד שקר אחד מזדיין מהפה שלך אני נשבע לך שזה נגמר בנינו!" הוא צעק בזעם, ואני הבטתי בן בעיניים פגועות. הדמעות זלגו במורד לחיי, יוצרות שבילים שקופים ורטובים על לחיי,
"אתה לא מתכוון לזה-"
"אני מאוד מתכוון לזה." הוא אמר בזעם.
מה לעשות? אני לא יכולה לספר לו!
"היא לא אמרה כלום, רואי." לחשתי בחוסר בטחון. ממש אמינה, אריאל.
"צאי לי מהרכב."
"רואי-"
"עכשיו!" יצאתי במהירות מהרכב של רואי וברחתי לאוהל.
כולן תקפו אותי בשאלות, אך אני התעלמתי מכולן ונכנסתי מתחת לשמיכה, ובכיתי. לא הפסקתי לבכות.
שיקרתי לו, כן. אבל זה היה שקר לבן.
***
היי בנות, מה קורה? טוב, אז הפרק הזה לגמרי שונה ממה שחשבתי שהוא יהיה, אבל אני לגמרי אוהבת אותו.
אני מצפה לתגובות ארוכות וכועסות במיוחד (;
אוהבת 3>