"כאב של לוחמים" – פרק עשרים ושבע, ואחרון

2roni123 27/06/2015 2551 צפיות 24 תגובות

פרק 27 – המכתב האחרון

"אהובה, ביקשת שאקדיש לך שיר
אולי רק פזמון
לא מוכשר עד כדי כך
מקווה שאהבת את הניסיון.

אהובה, איך השלג צנח כאן הלילה
רומנטי מאוד
כמה פתיתים לך רציתי לשלוח
במכתב האחרון."

– המכתב האחרון, שירו של עידן עמדי,
את השיר כתב משה אוחיון ז"ל.

זאת הייתה האזעקה השניה, הן באו אחת אחרי השניה. אני, טל ואלמוג ישבנו בממ"ד, שלותינו מבוהלות עד מוות. הדמעות זלגו במורד לחייה של אלמוג, ואני חיבקתי אותה אלי, ליטפתי את שיערה והרגעתי אותה. כל המחשבות שלי היו שייכות לרואי. מה איתו? הוא בסדר?
יום שישי בצהריים הגיע, ואיתו הגיעה טל.
ברגע בו טל הגיעה, אזעקה צרמה באוזני שלושתינו, ונכנסנו לממ"ד- חדר האורחים, בו ישנה אלמוג.
בנוסף, בחדשות הודיעו שלא יהיו לימודים ביום ראשון- ומשם כבר יראו איך המצב מתקדם, ויחליטו לפי כך.
"ראית רואי?" שאלתי את טל בשקט. האזעקה כבר לא נשמעה, ולפתע נשמע "בום" גדול.
ייבבות אחדות נפלטו מפיה של אלמוג, והיא חיבקה אותי אפילו חזק יותר.
"כן… הוא נשלח היום בבוקר לחזית." היא הביטה בי בעיניים עצובות. הדמעות עמדו בעיניי,
"כן, אני יודעת." חייכתי חיוך קטן ועצוב.
"טוב, אני חושבת שאפשר לצאת מהממ"ד, בואו." טל קמה מהמיטה, ואני עזרתי לאלמוג לקום. שלושתינו יצאנו מהממ"ד והלכנו במהירות לכיוון הסלון. התיישבנו על הספה והבטנו בטלויזיה- שהייתה דלוקה, ועל המסך הוקרן ערוץ עשרים ושתים. הקריין אמר שהמתח בדרום גובר, ושכנראה שהלילה לא יהיה שקט- עדיף לישון בממ"דים.
"נארח לך לחברה?" קרצתי לאלמוג, היא צחקקה מבעד לדמעות והנהנה.
"טוב, אני רעבה. מה דעתכן על ארוחת צהריים?" טל קמה מהספה ומחאה כף. צחקתי וקמתי גם אני מהספה,
"לי זה נשמע מעולה, איך זה נשמע לך, אלמוג?" הבטתי בה בחיוך רחב. אני חייבת להוציא אותה מההלם והפחד, זה לא בריא.
***
"הפסטה פשוט יצאה מדהימה!" צחקקתי ותחבתי לפי עוד מזלג מלא בפסטה לפי.
אלמוג צחקקה והנהנה. היא הכינה את רוב הפסטה- אני וטל לא התערבנו לה בעבודה, הבישול גרם לה להיות בעולם אחר לתקופת זמן מסויימת.
"היא באמת ממש-" אך את דבריה של טל קטעה אזעקה, שניפצה לנו את הבועה המשמחת שלנו.
"קדימה, לממ"ד." אמרתי במהירות וקמתי מהכיסא עליו ישבתי, וכך גם טל ואלמוג עשו- אלמוג נראתה מפוחדת למוות.
נכנסנו לממ"ד, סגרתי את דלת הברזל הכבדה ונשענתי עליה, בזמן שטל ואלמוג סגרו את חלונות הפלדה.
ושוב מחשבתי נדדה אל רואי. איך הוא מסתדר שם, בדרום, בקו האש, בכל האזעקות האלו?
***
שלושה שבועות חלפו. כל יום היה מלווה לפחות באזעקה מפתיעה אחת, ובגלל שעכשיו הייתי לבד בבית- בלי אלמוג או טל, מצאתי את עצמי מחבקת את גופי ובוכה בשקט, יושבת על רצפת הממ"ד הקרה, וחושבת.
לצידי, על הרצפה, נחה מעטפה לבנה, שכתוב עליה בכתב מקושקש מעט את השם המלא שלי ואת כתובת הבית של רואי.
הרמתי את המעטפה מהרצפה הקרה בידיים רועדות ופתחתי אותה בזהירות.
מתוך המעטפה הוצאתי דף שורות, עליו היו כתובות בדיו כחול ובצפיפות, המון מילים.
התחלתי לקרוא את המכתב באיטיות;
'לאריאל שלי, לאישה שלי, למדהימה שלי. אני כאן, עדיין בשטח האויב, חושב עלייך. לא חלף לילה אחד שבו לא חלמתי עלייך, או על זוג הידיים הקטנות והרכות שלך.
ביום חמישי אנחנו נכנסים לעזה- מבצע רגלי. יש המון מטרות לפוצץ, בני זונות שצריך להרוג. אני לא יודע מתי אני אשלח שוב מכתב, אני מקווה שבקרוב. אריאל שלי, אהובה שלי, אני אוהב אותך הכי בעולם. אני חוזר אלייך, אריאל, וכשהכל יגמר, אני נשבע לך, אני אשים טבעת על האצבע הקטנה שלך ואהפוך אותך לשלי לנצח. איך מתקדם ההריון? מתי נוכל לדעת אם זה בן או בת? אני מקווה שאת מרגישה טוב. תשמרי על עצמך, אהובה.
אוהב הכי בעולם ומתגעגע, רואי.'
קראתי את המכתב באיטיות, בלעתי והפנמתי כל מילה ומילה.
רואי שלי נכנס לעזה.
האהוב שלי, האחד שמחזיק בליבי, נכנס לעזה. הוא ילחם במחבלים, הוא יסכן את החיים שלו למען כל מדינת ישראל.
הוא יגן על מדינת ישראל. הדמעות זלגו במורד לחיי, משאירות שבילים רטובים ושקופים עליהן. הצמדתי את המכתב אל ליבי ודמיינתי שאני מחבקת את רואי. שאני מחבקת את האהוב שלי, את האחד שלי.
***
שבוע חלף. שבוע של אי-ודאות, שבוע של עצבות ועייפות. לא הצלחתי לישון, לא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי לחשוב. טוב, כן הצלחתי לחשוב. אבל רק על בן אדם אחד.
רואי.
דאגתי לו יותר מכל דבר אחר. רציתי שהוא יחזור הביתה, שהוא יחזור אלי, ויעשה את מה שהוא הבטיח- יענוד על האצבע שלי טבעת, ויהפוך אותי לשלו לתמיד.
אני ואלמוג ישבנו בסלון וצפינו בחדשות, כשנשמעה דפיקה על הדלת. קמתי מהספה באיטיות והלכתי לכיוון הדלת. הצצתי בעיינית- ולמרבה הפלא, ראיתי את הדוור עומד בצידה השני של הדלת, שבידו מכתב.
חייכתי חיוך גדול, וידעתי כבר ממי המכתב.
מרואי.
הוא בסדר, הוא הצליח לשלוח לי מכתב!
פתחתי את הדלת במהירות, מחוייכת ודומעת מרוב אושר.
הדוור כבר הכיר אותי, אז הוא בירך אותי לשלום בחיוך רך, נתן לי את המכתב, והלך. סגרתי את הדלת וחזרתי לסלון.
"אלמוגי, אני הולכת לחדר. תשארי כאן ותעדכני אותי." אמרתי במהירות, בקושי מסתכלת לכיוונה, וברחתי לחדר שלי ושל רואי.
התיישבתי על המיטה הרכה, ולפתע הרגשתי עיגול קשיח בתוך המעטפה. עיקמתי את אפי בחוסר הבנה, וקרעתי את המעטפה הלבנה.
הוצאתי את המכתב וקראתי אותו באיטיות, לוגמת כל מילה,
'אריאל. אריאל שלי. אני חוזר אלייך, אני חוזר אל הילד שלנו. כל מה שאני רוצה עכשיו הוא לשכב בין זרועותייך האוהבות, לנשק את שפתייך המתוקות, להרגיש אותך מתפתלת תחתיי בזמן שאני בתוכך. את כבר נכנסת לחודש שלישי, נכון? עוד מעט נוכל לגלות אם זה בן או בת, לפי מה שאמרת לי במכתב הקודם. אני מתגעגע לריח השיער שלך, אהובה. אני מתגעגע לנמשים הקטנים שעל האף שלך, מתוקה. אני מתגעגע לשדיים שלך, ועכשיו, כשאני יודע שאת מסמיקה, אני מתגעגע ללחיים האדומות שלך. הוספתי במעטפה עוד דבר קטן שקניתי בשבילך כמה ימים לפני שעזבתי. זוכרת שחזרתי אלייך באותו הלילה, אחרי שרבנו בגלל נוגה? אמרתי לך שאת אהבת חיי, ואלוהים, אריאל, בחיים לא התכוונתי למשהו כמו שאני מתכוון לזה שאת אהבת חיי. האחת של חיי. בדרך חזרה מהבסיס, קניתי לך משהו. שתסיימי לקרוא את המכתב, תוציאי אותו מהמעטפה.
אריאל שלי… יפייפיה שלי… אהובה שלי. אני אחזור אלייך, והדבר הראשון שאני אעשה זה להשכיב אותך במיטה ולעשות איתך אהבה כל הלילה. ככה את קוראת ללשכב, נכון? לעשות אהבה. אז זה מה שנעשה. כל הלילה.'
הדמעות נשרו מעיניי בטיפות קטנות, כל טיפה היא געגוע לרואי וכאב אדיר שמצטבר בחזה שלי. תחבתי את ידי אל תוך המעטפה, ואצבעותיי נגעו במתכת קרה בצורת עיגול. הוצאתי את העצם הזר, ועיניי נפערו בהפתעה, כשגיליתי בעיניי טבעת נישואים זהובה ועדינה, עם עיטורים של כוכבים קטנים עליה. הדמעות טישטשו את מבטי בזמן שנזכרתי ביום בו רואי החמיא לי בפעם הראשונה…
***
"אני אוהב את המקום הזה," רואי אמר בשקט. הפנתי את מבטי לכיוונו, הוא הביט בכוכבים שנצצו באפילה,
"הכוכבים מזכירים לי אותך," הוא הפנה את מבטו לכיווני.
לחיי האדימו בחושך,
"אותי? למה?" שאלתי בשקט.
חיוכו של רואי כמעט ולא נראה בחשיכה.
"כי הם יפים, כמעט כמוך."
***
ענדתי את הטבעת הקטנה והיפה על האצבע שלי, וחייכתי חיוך קטן מבעד לדמעות. לפתע הזיכרון של הנשיקה הראשונה שלי ושל רואי הבזיק במוחי, ומצאתי את עצמי נשכבת על המיטה ונסחפת בו…
***
"את בוהה בי," הוא הרים את מבטו אלי, ואז חייך חיוך קטן.
הנדתי בראשי,
"לא אני לא." שילבתי את ידיי על חזי.
הוא ניגב את ידיו במגבת, מחוייך, ואז התקרב אליי וכרך את זרועותיו סביב מותני. הרגשתי את לחיי מתחממות,
"את יפיפייה," הוא לחש. אחת מידיו עלתה וליטפה את הלחי שלי ברכות.
לחיי האדימו עוד יותר, ליבי ניתר בחזי בפרעות וזרמים חשמליים עברו בגופי.
ואז זה קרה.
ברגע אחד הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי, ואני הרגשתי שהגעתי לגן-עדן.
השפתיים שלו היו רכות, אך אגרסביות. מתוקות, אך מרות. הן נישקו את שפתיי בעדינות, אך בתאווה ובתשוקה.
ידיי נכרכו סביב צווארו והצמידו אותי אליו עוד יותר, הזיקוקים בבטני התעצמו וחששתי שהוא ירגיש כמה אני מתרגשת ממנו.
היד שהייתה על הלחי שלי ירדה אל צד המותן שלי וליטפה אותו ברכות, מה שגרם לעיקצוצים חסרי סבלנות בין רגליי. לא הכרתי את העיקצוצים האלו, אך הם היו מענגים וכואבים יחדיו.
"לא נעים לי להפריע לכם, אבל…" לפתע נשמע קול נערי משועשע. קטעתי את הנשיקה המסחררת שלי ושל רואי והתרחקתי ממנו במהירות.
***
ניגבתי את דמעותיי המלוחות במהירות והתיישבתי במיטה. קמתי ממנה לאחר שניות בודדות והלכתי לכיוון חדר המקלחת. שטפתי את פניי והבטתי במראה. אותה הבחורה-נערה, עם השיער החום הגולש והעיניים החומות. הנמשים הקטנים עדיין נחים על אפה ומעט על לחייה, ושפתיה האדמדמות מעט יבשות. בנוסף לכך, פניה השמינו מעט, הפכו לקצת עגלגלות, והשדיים שלה גדלו. יש לה מעט בטן, כן, אבל לא קשה לה להסתיר אותה מתחת לחולצות הרחבות שהיא לובשת. הבחורה-נערה הזאת מביטה בי בעיניים אדומות ונפוחות, ואני מביטה בה בחזרה.
הבחורה-נערה הזאת זו אני. אריאל.
הבחורה שנכנסה להריון בגיל שמונה עשרה וחצי- בקרוב תשע עשרה. הבחורה שניהלה רומן עם המפקד שלה, שבהתחלה לא סבלה. הבחורה שגרה בבית של חבר שלה. הבחורה שמאורסת למפקד שלה, שנלחם בעזה, בשביל להגן עליה.
אני אריאל. הבחורה שמאוהבת נואשות בגבר הכי מדהים בעולם.
***
לאחר ששטפתי את פניי פעם נוספת, יצאתי לסלון.
בסלון ראיתי את אלמוג יושבת על הספה, ראשה בין ידיה, ויפחות קטנות נפלטו מפיה. מולה ישב גבר שלבוש במדים, והשפיל את מבטו לרצפה.
"מה קורה פה?" שאלתי בבהלה והתקרבתי לאלמוג.
"הוא… הוא לא…" היא ייבבה וכרכה את זרועותיה סביבי, מחבקת אותי חיבוק מוחץ ובוכה לכתפי.
הדמעות הציפו את עיניי. קרה משהו לרואי?
"אריאל-"
"מי אתה? מה אתה עושה פה?" תקפתי את החייל במהירות, שהרים את מבטו אלי והביט בי במבט מצטער.
"זה בקשר לבן זוגך, רואי." קולו של החייל היה מלא צער וכאב.
נמלאתי חרדה.
"מה קרה לו?!" צעקתי בפחד. הדמעות טיפטפו מעיניי, כל גופי רעד וליבי התפרע בחזי.
"הוא…" החייל היסס.
"הוא מה?!" צעקתי עליו בזעם מהול בדאגה ובפחד.
"הוא נחטף בידיי מחבלים." הוא אמר בשקט, ואני קפאתי. ידיי נשמטו לצידיי גופי, ועכשיו כבר לא חיבקתי את אלמוג.
"הוא… הוא מה?" גימגמתי, מבוהלת. זה לא יכול להיות, זאת טעות, אני בטוחה.
אולי לא שמעתי נכון. אולי הוא מתכוון בכלל לחייל אחר, כי זה לא יכול להיות רואי. רואי שלח לי מכתב, רואי שלח לי טבעת. הוא הבטיח שהוא יחזור אלי ונתחתן. שנעשה אהבה כל הלילה.
"הוא נחטף, גברתי. אנחנו מנסים להחזיר אותו-"
"הוא לא נחטף!" צעקתי עליו בעיניים דומעות. אלמוג הניחה את ידה על ידי-
"אריאל-"
"לא, הוא הבטיח! הוא הבטיח שהוא יחזור ושאנחנו נתחתן, יש לנו ילד ביחד!" צרחתי בכאב, הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי ולשפוך את הכאב שהרגשתי בפנים לבחוץ.
"גברתי-"
"עוף מכאן!" צעקתי עליו בזעם. לא חשבתי בצלילות, לא חשבתי ברוגע. לא יכולתי לחשוב בצורה רגועה ונכונה.
החייל הביט בי בעיניים רכות,
"בבקשה, גברתי-"
"אמרתי לך לעוף לי מהבית!" קמתי מהספה בזעם, והחייל קם במהירות ויצא מהבית.
"אריאל, בבקשה, תרגעי." אלמוג קמה גם, וחיבקה אותי אליה. חיבקתי אותה בחוזקה ובכיתי על כתפה דקות ארוכות. כל גופי רעד. ליבי נשבר לרסיסים.
רואי שלי… זה לא יכול להיות. איפה אתה? הבטחת שנתחתן. הבטחת שנעשה אהבה כל הלילה.
לפתע הרגשתי כאב חזק בבטן התחתונה. הרגשתי שדוקרים אותי בסכין שוב ושוב, ועוד לפני שהספקתי לומר דבר-מה, התעלפתי.
***
התעוררתי מצפצופים שקטים, אך מרגיזים. עיניי נפקחו בקושי, ולאט לאט הצלחתי לאתר איפה אני נמצאת. הייתי בחדר בבית חולים. מחטים רבים היו נעוצים בידיי, ומכשירים שלא הכרתי היו סביב המיטה שלי.
החדר היה חשוך, וראיתי מהחלון השקוף שמיליון כוכבים נוצצים בשמיים, על רקע שחור ואפל.
השפלתי את מבטי אל ידי, וראיתי כי הטבעת שלי עדיין ענודה על האצבע שלי.
"בוקר טוב, אריאל." לפתע רופא מבוגר נכנס לחדר. הרמתי את מבטי אליו. שיערו היה כסוף, ועיניו חומות וטובות.
הוא נראה חכם.
"היי." אמרתי בשקט.
"את יודעת למה התעלפת, אריאל?" הרופא התיישב על הכיסא לצידי. הנדתי בראשי,
"לא." לחשתי בשקט ובכנות.
"העובר שלך במצב מצוקה, אריאל. אלמוג, אחותו של האבא, כפי שהבנתי, סיפרה לי שלא אכלת ולא שתית ימים רבים. כל המחטים שמחוברים לידיים שלך אלו נוזלים וגם אוכל, על זה את חייה כרגע. העובר שלך עדיין בסכנה, ואני רוצה שתתחילי לאכול מעדנים ודברים נוזליים אחרים, לפחות לבנתיים." הוא אמר ברכות, ואני הנהנתי וכבשתי את דמעותיי.
הוא התחיל לצאת מהחדר, וכשנעמד מול הדלת, שניה לפני שנעלם,
הוא אמר,
"אני מצטער על בן זוגך."
ויצא מהחדר.
***
שעה שאני שוכבת כאן ובוהה בכוכבים. הדמעות לא חודלות לזלוג במורד לחיי, ואני מרגישה שעקרו את ליבי ממקומו.
לפתע, ראיתי נקודה זוהרת נעה מלמעלה למטה בשמיים. כוכב נופל. הבטתי בכוכב הנופל והצמדתי את היד עליה ענודה הטבעת לליבי, ופעם ראשונה בחיים שלי, נשאתי תפילה.
נשאתי תפילה למען האהוב שלי. למען האחד שלי. למען הגיבור שלי.
למען רואי.
***
"רצית לעוף, רצית כבר הלאה
עם חצי חיוך עלית למעלה
מיליון כוכבים בשמיים
תופסים את הצבע שלך בעיניים
תן רק עוד שניה אחת לומר לך שלום

רצית לעוף, הלכת רחוק מדי
בתוך הטרוף אין מי שישמור עלי
מיליון כוכבים בשמיים
תופסים את הצבע שלך בעיניים
רציתי שניה אחת לומר לך שלום

אני רציתי לשיר
אתה הרמת גיטרה
מלאך מנגן לי עכשיו
אז איתך אני שרה
מיליון כוכבים בשמיים
תופסים את הצבע שלך בעיניים
רציתי לשיר לך, לומר לך שלום
רציתי שניה אחת לומר לך שלום
תן רק עוד שניה אחת לומר לך שלום."

– מיליון כוכבים, בביצוע עמית פרקש, מילים:יפתי.
***
היי בנות, מה קורה? אני לא מאמינה שסיימתי את הסיפור הזה… אני עוד בהתלבטיות אם תהיה עונה שניה, או רק אפילוג.
טוב, אז הפרק הזה מוקדש לטולטול שלי, אחותי הגדולה, שאני אוהבת הכי בעולם ❤
ותודה מיוחדת וענקית לספירי, שהיא פשוט מדהימה מכל הבחינות, שעזרה לי לכתוב את הפרק הזה.
ולכל הקוראות שלי, אתן פשוט מדהימות- אני אוהבת אתכן הכי בעולם, תודה על כל התגובות החמות, ואתן תמיד מוזמנות לשלוח לי מיילים להתייעצויות, לביקורות, או סתם כדי להכיר.
להתראות בנות ❤


תגובות (24)

אפילוגגגגגגגג לאא עונה שניייהההההה

27/06/2015 18:06

תעשי שהוא היה בחיים

27/06/2015 18:07

אני בוכה פה תעשי עונה שנייה הסיפור הזה מדהיים

27/06/2015 18:12

יואו רוניייייי חשבתי שסיכמנו שלא הורגים אותו!! גם הרגת אותו וגם הילד שלהם כמעט מת?! בטח ובטח שיש אפעלוג (לא עונה שניה כי הסיםור הזה מושלם ועדיך להשאיר אותו ככה) עכשיו עכשיו עכשיו את כותבת את האפילוג
נ.ב. מקווה שאת נהנית בחול אוהבת אותך עד הכוכבים

27/06/2015 18:14

תמשיכי אל תשאירי אותי במתח תעשי עונה שניה תשאירי את רואי וגם את הילד ושלאלמוגי
הייה אחיין מיצידי תעשי אפילו אפילוגגגגגגגגג תתחילי לכתוב עכשיו כי אני במתח שיא

27/06/2015 18:16

תעשי עונה שניההההההההההההההה

27/06/2015 18:24

וואי אווף רואייי אני אוהבת אותווווו
תעשי אפילוג כי אין עוד מה להמשיך חוץ מהקטע עם רואי
דיי אוף למה זה נגמרררר

27/06/2015 18:26

בבקשה תעשי עונה שנייה ושרואי יחזור תמורת כסף כי הוא היה מפקד טוב או משהו כזה!
בבקשה!!

27/06/2015 18:35

אל תעשי עונה שנייה! רק אפילוג – ובבקשה בלי סופים טובים גם לסיפור הזה.
ממש שמחתי כשקראתי את הסוף העצוב הזה (כפי שכבר הבנת, אני אוהבת סופים עצובים). אהבתי שהחלטת להתחשב בקוראים שעוד לא מוכנים להרוס את התמימות שלהם וסימנת קטעים מיניים בתחילתם ובסופם כדי שנוכל לדעת איפה הם וגם לדלג עליהם (או שרק אני עושה את זה). אז תודה רבה! אני מחכה לסיפור הבא שלך!

27/06/2015 18:43

אפילוג וסוף טוב בבקשה אני מתה פה

27/06/2015 19:11

תעשי אפילוג ושהיה עם סוף טוב שרואי יחזור והכל היה בסדר

27/06/2015 19:33

עונה 2 ושרואי יחזור

27/06/2015 20:28

עונה שנייה אני חושבת… אבל תעשי מה שאת רוצה…
הפרק יצא מושלם אבל לא חשבתי שיחטפו אותו יאא ניבהלתיי הייתי בשוקקק לא חשבתי בכלל על זה
אהבתי את כול הסיפןר את כול הפרקיםםם הכול הכול הכול את כותבת מוכשרת ברמות❤️❤️❤️❤️

27/06/2015 20:32

אפילוג עונה שנייה לא משנה רק מה קורה עם רואי?? הסיפור שלך מאד יחסר לי את כותבת מוכשרת ומדהימה ואני מאוהבת בסיפורים שלך

27/06/2015 20:58

לאאא, אני לא מבינה את ההתלבטות בכלל! זה סיפור כל כך מושלם שלהשאיר אותו ככה, עם סוף עצוב, כשהעובר בסכנה, רואי נחטף, ואריאל בבית חולים זה התעללות בקוראים חח. בבקשה תמשיכי לעונה שנייה!! אני ממש בכיתי כשקראתי את הפרק הזה!

27/06/2015 21:08

לא משנה מה קורה עם רואי אני כולי דומעת כאן בגללך!! תמשיכי דחוף ועכשיו!!!

27/06/2015 21:56

אהובה שלי!!! אני חושבת שאת חייבת לעשות עונה שנייה, גם אם את רוצה שרואי (חס וחלילה) ימות, תעשי את החיים של אריאל בלעדיו ועם הילד שלו, שלפי דעתי היא תבחר לגדל אותו.
אחד הסיפורים שלך, ואני בוכה פה!

27/06/2015 21:56

אני מסכימה עם התגובה מעלייי את מתעללת בנו!!!

27/06/2015 22:31

ואיי זה כזה עצוב !!! את כותבת מדהים ונהנתי ממש לקרוא :-)

27/06/2015 22:43

דייי את אשכרה הוצאת ממני דמעות .
להבא , היה יותר מרגש ויותר סוחט דמעות אם היית שמה את המילים של השיר כאב של לוחמים כי זה השם של הסיפור . אהבתי את הבחירה שלך כי אני אוהבת את השיר מיליון כוכבים והוא מרגש אבל היה יותר יפה עם כאב של לוחמים. הסיפור מושלם והכתיבה עוד יותר , אףפעם אל תפסיקי לכתוב

27/06/2015 23:00

דייי את אשכרה הוצאת ממני דמעות .
להבא , היה יותר מרגש ויותר סוחט דמעות אם היית שמה את המילים של השיר כאב של לוחמים כי זה השם של הסיפור . אהבתי את הבחירה שלך כי אני אוהבת את השיר מיליון כוכבים והוא מרגש אבל היה יותר יפה עם כאב של לוחמים. הסיפור מושלם והכתיבה עוד יותר , אף פעם אל תפסיקי לכתוב

27/06/2015 23:02

אני בוכה. באלי להרוג מישהו. אין מצב שרועיי לא חוזררר ! תעשי מה שאת חושבת שיממש ויעמיק אצ הסוף שאת רוצה לסיפור הזה. מחכה לראות מה חלטת בסוף <3

28/06/2015 00:10

יאווו לאאא
ואני ממש בוכה פה .. חח :-(
תמשיכי בכל דרך אפשרית את הסיפור .. אבל אני רוצה כבר את רואי חזרהה

28/06/2015 01:18

רונצהה הפרק מושלם, יותר מהרגילל. אהבתי את הסיום (למרות שהרעיון שלי אבל זה הערת שולייים חחח) אהבתי את השירים שהכנסת. מדהים בקיצור

28/06/2015 17:40
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך