"כאב של לוחמים" – פרק ראשון

פרק 1 – בסדר גמור

"טירונים, זה היום הראשון לטירונות, אני לא רוצה בעיות משמעת." קול גברי ומחוספס היה היחיד שנשמע בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) גבעתי.
"מעכשיו, השם רואי לא אומר לכם כלום, בשבילכם אני המפקד, מובן?" קולו היה רגוע, אך מאוד מאיים. בלעתי מעט את רוקי.
"כן המפקד!" קולות מעורבבים של בנים ובנות כאחד ענו לו בקול צייתני, אני הייתי בניהם.
"טירונים, עד השעה שלוש אתם משוחררים, רשימת הנמצאים באוהלים תלויה על העץ שם." רואי, או כמו שהוא רוצה שנכנה אותו, המפקד, היה גבר בעל שיער חום בהיר קצוץ, עיניים גדולות, שאת צבען לא ראיתי, וגוף מדהים שהולבש במדי צבא סקסיים למדי.
כולנו הצדענו לו וכל אחד פנה לעיסוקו, זאת אומרת, למצוא את חבריו לאוהל.
הצטופפתי בין כל הנערים והנערות המלאי חששות, אך גם מרוגשים. מפני שלא בורכתי בגובה רב, התקשתי מאוד לגלות מי חולק איתי אוהל.
"תגידי לי את השם שלך, אני אגיד לך עם מי את," קול נשי וגבוה נשמע מצידי הימני. הפנתי את מבטי לכיוון הקול, ועיניי גילו בחורה גבוהה מאוד, בעלת שיער שחור מתולתל על כתפיה, ועיניה חומות. עורה היה שחום, כאילו נושק על ידי השמש עצמה. "אריאל אברהם," מלמלתי, בזמן שהבחורה עמדה על קצות אצבעותיה והביטה ברשימות.
"הו, את איתי!" חיוך נמרח על פניה השחומות.
"אני רז," עיניה של רז זרחו באושר. צחקקתי בשקט,
"אריאל, כמו שאת יודעת," שתינו התחלנו להתרחק מההמולה לכיוון שקט ורגוע יותר.
"אחרי הטירונות ואחרי החלוקה לגדודים, נעבור לבקתות." רז אמרה בהתרגשות, פניה השחומות מוארות בהתרגשות.
"את מכירה כאן מישהו?" העברתי נושא בקלילות. רז הנידה בראשה לשלילה, בזמן שאני חייכתי חיוך קטן,
"גם אני לא." אמרתי בשקט.
"אבל שטויות, יש לנו טירונות של ארבעה חודשים שלמים, אנחנו בטוח נכיר מלא אנשים מגניבים!" היא אמרה בלהט וצחקקה, צחקקתי מעט, יחד איתה.
מהכמה דקות בהן הספקתי להכיר את רז, הבנתי שהיא מלאת אנרגיות וחייכנית במיוחד.
שתשאיל לי קצת מעצמה.
"עם מי עוד אנחנו באוהל?" שאלתי ותחבתי קצוות שיער שהשתחררה מהקוקו המתוח שלי למאחורי אוזני. אני שמחה שעדיין לא הכריחו אותנו להסתפר, אני מקווה שלא יכריחו אותנו בעתיד.
"אממ… מישהי בשם ליז, ועוד אחת בשם טל, השמות היחידים שהצלחתי לקלוט, אבל כעיקרון יש עוד איזה חמש עשרה בנות חוץ מאיתנו." חייכה רז.
"את יודעת איזה מהאוהלים שלנו? יש פה לפחות חמישה אוהלים," אמרתי, מהורהרת מעט.
"אין לי מושג… רוצה שנלך למפקד? הוא בטוח יעזור לנו," חייכה רז בשובבות. הרמתי את גבותיי בשאלה,
"הוא לגמרי שווה," אמרה רז בהתגוננות. צחקתי והנדתי בראשי,
"כן, אבל לא נראה לי שכדאי לצאת קרציות על ההתחלה."
"שטויות," עיניה חקרו את האזור, וכשהיא הבחינה ברואי, עיניה נדלקו בהתלהבות.
"את לבד בזה." ניסיתי להסתיר את חיוכי ושילבתי את ידיי חזי.
"מעולה, יותר רואי לי," היא קרצה והתחילה להתקדם לכיוון רואי. צחקתי מעט והנדתי בראשי בשעשוע, מביטה בה בזמן שהיא מתקדמת לכיוונו של רואי ומתחילה לדבר איתו, אך תחילה מצדיעה לו. רואי הביט בה ברצינות, למרות שמדי פעם חיוך קטן התנוסס על שפתיו האדמדמות והמלאות.
"סליחה?" שמעתי קול שקט מאחורי. סובבתי את ראשי אל בחורה צעירה ויפה. שיערה חום בהיר, גלי, גולש על כתפיה בגלים רכים, ועיניה חומות וגדולות.
"אני… אני חושבת שאני איתך באוהל," היא אמרה במבוכה וחייכה חיוך הססני.
צחקתי בשקט, "איך את יודעת שאת איתי באוהל? יש פה לפחות עוד חמישים בנות," שאלתי בשעשוע, נראה שהבכתי אותה מעט, כי לחייה הסמיקו.
"המפקד אמר שכדאי שאני אראה לך ולרז את האוהל שלנו, כדי שלא תאבדו זמן יקר." היא אמרה בשקט, מנסה לחייך אלי חיוך קטן.
"המפקד דואג לנו, הא?" שאלתי בשעשוע.
"מסתבר," צחקה גם היא.
"טוב, קדימה, תראי לי באיזה אוהל אני ישנה." צחקתי.
"היי," רז נעמדה מולנו וחייכה אל הנערה שעוד לא ידעתי את שמה,
"ומי את?" שאלה אותה רז בעליזות.
"אני טל, אני איתכן באוהל." טל החזירה לה חיוך קטן והססני.
"אה! את זאתי שרואי אמר שישלח אלינו לעזרה!" רז מחאה כף וחייכה חיוך רחב,
"נלך לאוהל?" שאלתי בחוסר סבלנות. המדי ב' האלה מגרדים.
"אני רז, וזאת אריאל." רז הציגה את שתינו בפני טל.
"אוקיי, בואו נלך לאוהל." טל התחילה ללכת לכיוון אחד האוהלים, אני ורז הלכנו אחריה, מנסות להדביק את קצב צעדיה המהיר.
***
"טירונים, חמישה סיבובי ריצה סביב האזור המסומן, צא!" המפקד קרא בקול עוצמתי ובטוח.
"כן, המפקד! חמישה סיבובים, המפקד!" כולנו קראנו, הצדענו, ובקבוצות קטנות התחלנו לרוץ.
"רואי הזה כל כך שווה," רז נשכה את שפתיה.
"רואי, כלומר, המפקד?" צחקה טל.
"שווה הוא," צחקה רז, שיערה המתולתל, שעכשיו היה אסוף בקוקו מהודק על קודקוד ראשה, נע מצד לצד, לפי קצב ריצתה.
"הוא שווה בהחלט." הסכימה טל, רק אני שתקתי. כן, הוא חתיך, וסקסי בטירוף, אבל הוא המפקד שלנו. אני לא מחפשת צרות, באתי לטירונות עם מטרה אחת מול העיניים- להגיע לגדוד קרקל. רציתי לתרום למדינה, אבל גם רציתי להתרחק מהסביבה שלי ומהבית, ובסיס סגור בדרום הארץ בהחלט יעזור לי להתרחק מהבית.
"ארי?" רז השתמשה בכינוי שהדביקה לי. חייכתי אליה,
"כן?" שאלתי.
"נעלמת לרגע," אמרה, מבטה היה מודאג.
חייכתי חיוך רחב,
"אני בסדר." אמרתי, והתכוונתי לכך.
אני יותר מבסדר.
אני בסדר גמור.