"כאב של לוחמים" – פרק רביעי

פרק 4 –

"אוקיי, אני רואה שכולם פה, אז בואו נתחיל," ליאן חייכה חיוך רחב אל כל הסובבים אותה, שאני נכללתי בניהם. כולנו ישבנו במעגל, כך שכל אחד היה יכול לראות את האחר.
"היום, נשחק את המשחק 'מה הסיכויים ש…', ולא, זה לא משחק לילדים קטנים." אנחות והחמצות פנים ילדותיות נשלחו לכיוונה של ליאן.
"אז אלה הם חוקי המשחק, למי שלא מכיר: כל אחד בתורו אומר משהו ממש מטורף, כמו לנשק מישהו, או להכנס למעגל המפקדים ולעשות משהו ממש משוגע," היא הנמיכה את קולה, כדי שהמפקדים לא ישמעו את דבריה,
"הוא מאתגר מישהו שהוא בוחר, ושניהם אומרים באותה השניה מספר מאחד עד חמש, ואם יוצא להם את אותו המספר, האחד שאתגרו אותו חייב לעשות את המשימה שהמאתגר אמר לו, מובן?" ליאן העבירה את מבטה כל כולם, שהנהנו ונאנחו בילדותיות, למרות שהבנתי אותם.
מה, אנחנו ילדים בני שתים עשרה? אנחנו לא בטיול שנתי, אנחנו בטירונות.
"היי," לפתע שמעתי לחישה גברית לצידי, וערן דחף מעט את רז והתיישב לצידי.
"אמ, היי." אמרתי בהפתעה וצחקקתי בשקט,
"אז מה את אומרת על המשחק? הולך להיות מעניין עם המפקדים?" הוא העביר את מבטו אל מעגל המפקדים, וכך גם אני.
כמו בימים הקודמים שעברו עליי בטירונות, הג'ינג'ית הייתה בין ידיו של רואי, מחוייכת ומאושרת. הנדתי בראשי וצחקתי,
"אני מתערבת שהם לא יחזיקו יותר משבוע." שילבתי את ידיי על חזי, ערן חייך כשהבין לאיזה זוג התכוונתי,
"המפקד אוהבת להכנס לתחתונים של בנות, לפי מה ששמתי לב," גבותיו הורמו בשעשוע, ולפתע מבטו התקבע על משהו מסויים, שהיה מאחורי. הסטתי את מבטי, וראיתי שהוא מביט בטל, גיחכתי,
"זאת חברה שלך?" הוא החזיר את מבטו אלי, הנהנתי באיטיות,
"אכפת לך אם נתחלף במקום?" הוא קרץ לי, צקתי והנדתי בראשי, בזמן שהחלפנו מקום, ואני עכשיו ישבתי לצד רז.
"אני רואה שמישהו שם עין על טל," רז צחקקה והניחה את ראשה על כתפי, צחקתי גם אני,
"כן, לפחות למישהי מאיתנו הולך עם בחור שווה," הסכמתי עם דבריה של רז, ולפתע שמעתי מישהו קורא בשם שלי. הרמתי את מבטי, וראיתי שבחור צנום עם שיער חום בהיר מביט בי בשאלה,
"אה, אני?" שאלתי בהפתעה, בזמן שהבחור הנהן ועדיין נעץ בי את עיניו החומות והחודרות.
"אממ… אוקיי," משכתי בכתפיי, הנער הצנום חייך חיוך קטן,
"מה הסיכויים שאת הולכת לאחד המפקדים, לבחירתך, אבל רק זכרים, ואומרת לאחד מהם שהוא עושה לך את זה?" גבותיו של הורמו בשעשוע, בזמן ששלי נשמטו בחוסר רצון והחרטה שבאתי לערב גיבוש.
בחייאת, יכולתי להשאר במיטה ולהמשיך לקרוא את הספר 'נוכרייה'.
"אוקיי, אני סופרת לכם, ב'אחד' שניכם אומרים מספר מאחד לחמש, שלוש, שתים, אחד-"
"שלוש."
"שלוש."
חיוכו של הנער רק גדל, בזמן שכולם קראו בשמחה ומחאו כפיים. הזעפתי את פניי וקמתי ממקומי,
"בהצלחה." הנער חייך אלי פעם נוספת. התעלמתי ממנו והלכתי לכיוון מעגל המפקדים, הבטתי בגברים.
אוקיי, רואי לגמרי פסול. הוא ישלח אותי לעשות חמישים שכיבות סמיכה, וזה לא משהו שאני עושה בכל יום!
לבסוף עיניי נתקלו בגבר נאה, עיניו ירוקות ושיערו השחור קצוץ.
הוא נראה מושלם.
התקרבתי לכיוונו, והוא הרים את מבטו אליי וחייך חיוך קטן,
התכופפתי אליו, מודעת לכך שכל המבטים נעוצים בגבי, ולחשתי באוזנו,
"הייתי רוצה שתזיין אותי." לאחר מכן התיישרתי, הבזקתי לעברו חיוך בטוח בעצמי, למרות שמבפנים רציתי להרביץ לעצמי, וברחתי בצעדים רועדים חזרה אל המעגל של הטירונים.
כל הטירונים נעצו מבט במעגל המפקדים, וצחקוקים נפלטו מהם.
"היא לגמרי עשתה את זה, תראו איך הוא אדום!" צחק ערן, טל צחקה גם היא, ואני רק חייכתי והסמקתי עד עמקי נשמתי.
אני מקווה שרק הוא שמה את הווידוי המזויף הזה.
במיוחד מעצם העובדה שבחיים לא זיינו אותי.
"אריאל, על הרגליים, מיד," שמעתי מעליי קול קשוח, וכבר ידעתי מי זה.
רואי.
נאנחתי וקמתי, הפנתי את מבטי לכיוון רואי, שהביט בי בעיניים רושפות,
"את באה איתי עכשיו לשיחה, טירונית," הוא סינן בזעם, ואני עקבתי אחריו לכיוון היציאה מהחדר גיבוש, שולחת מבט אחרון לנער הצנום שהביט בי במבט מצטער.
***
נכנסנו למשרד של רואי, אני כמעט התעלפתי בדרך. זה מה שחסר לי, נזיפה מהמפקד. אני רק שבוע בטירונות, וכבר כמעט העיפו אותי מכאן.
"גברת אריאל, למה את חושבת שמותר לך להגיד למפקד שתשמחי שהוא יזיין אותך?" רואי שילב את ידיו על החזה שלו, וסימן לי להתיישב על הכיסא שהיה מול הכיסא שלו. הוא רציני? מה זאת השאלה הזאת?
"אנחנו שיחקנו משחק, זה היה האתגר שלי." אמרתי בשקט, קולי כמעט ולא נשמע. אני באמת לא צריכה לעצבן אותו פעם נוספת, בסופו של דבר הוא המפקד שלי, והוא דיי נורמלי, אז עדיף לא להתגרות בו.
"זה לא מצדיק את זה שניסית לפתות מפקד," הוא התיישב על הכיסא שהיה מולי, נשכתי את שפתי התחתונה בזעם, עיניי היו נעוצות ברצפה.
שתקתי. אין לי מה להגיד לו. טוב, יש לי המון מה להגיד לו, אבל סביר להניח שהוא יעיף אותי מהטירונות עם צוו הרחקה, אם זה בכלל קיים.
ואם לא, אז אחריי שאני אעשה שלוש מאות שכיבות סמיכה.
"תרימי את המבט שלך אלי, אני מדבר איתך," קולו היה מלא בכעס, ואני לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר.
אני גם שותקת, וגם מעצבנת אותו? רואי הזה לגמרי דפוק, הוא בכלל לא נורמלי.
הרמתי את מבטי אל רואי, עיניו השחורות נצצו בזעם, בזמן שעיניי החומות והגדולות נצצו בפחד, וידעתי שהדמעות מתקרבות.
"אני מעביר לך את השמירה להיום, במקום לסוף החודש. אל תחשבי ששמירה זה דבר נעים, אריאל. במיוחד בגלל שאת הולכת לשבת ערה כל הלילה, במקום רבע לילה. זה יהיה עונש מצויין, במיוחד בגלל שתעשי את השמירה לבד." הוא אמר בזעם, בזמן שכל גופי רעד בפחד וברצון לפרוץ בבכי. אבל למה? במילא הייתי אמורה לעשות את השמירה הזאת.
אה, נכון, אבל לא לבד, אלא עם רז.
"כן, המפקד." אמרתי בשקט וקמתי מהכיסא שלא היה כל כך נוח, למרות שהוא נראה ככה.
הכל פה נראה מזמין וחמים.
חה, הכל פה מזויף.
***
הייתי לבושה במדים הרגילים שלי, ובנוסף, מעליהם, כרכתי סביבי שמיכת פליז רכה ומחממת, שתחממם אותי בלילה הקר הזה, שאני צריכה לשבת על כיסא מחוץ לאוהל שלי ולהביט בשום דבר.
אבל העיקר, יש עליי נשק. במה אני אירה? טוב, אולי ברואי.
כן, זה רעיון מצויין לירות ברואי. רוב מי שמכיר אותו יהיה מאושר.
במיוחד אני.
התיישבתי על הכיסא והבטתי בחושך המאיים, המפחיד. אני שונאת חושך. למזלי, מנורה אחת הפיצה אור סביבי, כך שלא היה לגמרי חשוך.
לפתע שמעתי צעדים מתקרבים לכיווני. קמתי במהירות מהכיסא, שמיכת הפליז נפלה על הקרעקע הקשיחה, ואני אחזתי ברובה שלי בחוזקה. אם הייתי יכולה לראות את אצבעותיי, הייתי רואה אותן מלבינות תחת האחיזה ההדוקה.
הצעדים התקרבו יותר ויותר, לפתע הרגשתי יד נוגעת בכתף שלי. צרחתי והנחתתי את הרובה שלי על הראש, שהתגלה ראשו של רואי. רואי הרים את ידו על שיערו ושפשף אותו בחוזקה, בזמן שאני ראיתי את המוות שלי מתקרב ובא.
לא מספיק שהרגזתי את המפקד שלי, גם הרבצתי לו.
"המפקד, אני כל כך מצטערת, המפקד," קולי רעד, עיניי התרטבו ושבילים רטובים זלגו במורד לחיי. לא הצטערתי על כך שהרבצתי למטומם הזה, אבל פחדתי מהתגובה שלו. פחדתי שהרסתי לעצמי את כל העתיד, וראיתי את עצמי מזדקנת לבד, באיזו סמטה חשוכה ברחוב נטול חיים.
"הו, זה בסדר," גופו של רואי רעד. בהתחלה חשבתי שהוא רועד מקור, אבל אז שמעתי את הצחקוקים החלושים שלו, והבנתי שהוא צוחק עליי. מחיתי את דמעותיי והזעפתי את פניי, בזמן שצחוקו של רואי רק התגבר. גלגלתי את עיניי ונעצתי ברואי מבט עצבני.
"טוב, הבנתי שהייתי קשוח איתך יותר מדי, אז באתי לארח לך חברה כדי שלא תרגישי בודדה." ופתאום ראיתי שעוד כיסא נח לו לצד הכיסא שלי. גבותיי הורמו בהפתעה, בזמן שרואי חייך אלי חיוך משועשע,
"אבל מסתבר שהחיילת שלי חושבת שאני מחבל," הוא הוסיף, מנסה להדוף את הצחוק שבעבע בו. גלגלתי את עיניי והתיישבתי על הכיסא שלי, רואי התיישב לצידי, על הכיסא שלו.
"אני שמח שלא ירית סתם, זה מהלך חכם, המכה בראש, זה גורם לבן אדם להסתחרר מעט. רק בפעם הבאה, תתני מכה יותר חזקה," קולו לפתע הפך רציני, והבנתי שהוא החמיא לי על המהלך שלי. הרשתי לעצמי להסמיק, כי ידעתי שהוא לא יראה את לחיי האדומות בחשיכה.
"תודה, המפקד." אמרתי באדיבות והרמתי את שמיכת הפליז מהקרקע, ניערתי אותה וכרכתי אותה סביב גופי, שרעד.
"אז… אתה והג'ינג'ית, זה רציני, המפקד?" לפתע נפלטה השאלה מפי. אלוהים, למה נולדתי כל כך מטומטמת?
שמעתי את רואי מחניק צחקוק,
"אני מבין שקבלת אומץ, בגלל שאנחנו לבד, אבל אני עדיין המפקד שלך, אריאל." קולו חזר לסמכותי וקר, שתקתי. אין לי מה להגיד לו.
"אבל לא, אני והג'ינג'ית זה לא קשר רציני, זה פשוט קשר שנוח לשנינו, מבחינה… מינית, את יודעת." קולו היה רציני, בזמן שאני התקשתי לבלוע את רוקי.
אז הם יזיזים.
"סליחה, המפקד." אמרתי בשקט,
"זה בסדר, אריאל." הוא אמר בקול שלו, הוא בכלל לא נשמע מודאג או נסער מהעובדה ששאלתי אותו לגבי הזוגיות הלא זוגית שלו.
פיהקתי פיהוק גדול וקולני, מבלי להניח את ידי על פי.
"את עייפה?" רואי שאל.
"מאוד, אתם קורעים אותנו בטירונות הזאת." מלמלתי מבלי לשים לב לדבריי. הייתי כל כך עייפה, רק רציתי לעצום את עיניי ולהרדם.
חה, בחלומות שלי.
תרתי משמע.
"לכי לישון, אני אעיר אותך עוד מעט." קולו היה רך, וההצעה הייתה מפתה מאוד.
"תודה, המפקד." הודתי לו, ועצמתי את עיניי.
נרדמתי עם חיוך.
***
פרק לסופ"ש, שבת שלום יפות שלי 3>