"כאב של לוחמים" – פרק שביעי

פרק 7 – הוא יהיה שלי

http://m.youtube.com/watch?v=7zzJw_UP8yc

יום שבת בבוקר.
ישבתי בחדר האוכל ובחשתי בקפה שלי באיטיות. חדר האוכל היה כמעט וריק, אולי בגלל שהשעה הייתה שש וחצי בוקר, והיום אנחנו עושים אימון בוקר רק בשעה תשע וחצי.
"בוקר טוב," קול רציני וקשוח נשמע מעליי ואני כבר ידעתי במי מדובר. הרמתי את מבטי אל רואי, שהביט בי בעיניים שחורות גדולות ורציניות.
"בוקר טוב, המפקד…" מלמלתי והנחתי את כפית הפלסטיק לצד כוס הקפה שהעלתה אדים.
כרכתי את כפות ידיי סביב הכוס החמה וקירבתי אותה אל פי.
"אני שואל את עצמי למה את תמיד שותה רק קפה שחור, את יכולה לענות לי על השאלה?" הוא התיישב בכיסא מולי ובחש בקפה השחור שלו.
"אני שותה קפה שחור מאותה הסיבה שאתה שותה קפה שחור," משכתי בכתפי ולגמתי לגימה קטנה מהקפה המריר.
"מקבל את התשובה הזאת." חיוך קטן בצבץ על פניו וגרם לחיוך גדול להמרח על פניי.
"אני שמחה שאתה מקבל את התשובה שלי, המפקד." ניסיתי לדכא את השעשוע שבער בתוכי, אך לשווא. צחקוק קטן נפלט מבין שפתיי, ועיניו של רואי נצצו בשעשוע.
"אני רואה שאנחנו היחידים בחדר האוכל. טוב, כולם יכולים לקום מאוחר יותר. למה קמת מוקדם?" הוא לגם מהקפה השחור שלו.
"אני לא אוהבת לקום מאוחר, זה בזבוז מוחלט של זמן יקר," הנחתי את כוס הקפה בחזרה על השולחן ואספתי את שיערי לקוקו אשר הדוק לקודקוד ראשי.
"אני אוהב לקום מאוחר, אני אוהב לישון." חיוך קטן שיחק על שפתיו של רואי, משכתי בכתפי,
"בעיה שלך."
גבותיו של רואי הורמו בשעשוע. הוא קם מהכיסא והרים את כוס הקפה שלו מהשולחן,
"אני אלך לראות מה עם שלי. היא הייתה כבר אמורה להגיע," הוא אמר והפנה את גבו אלי, ויצא מחדר האוכל.
הנחתי ששלי זאת האדמונית המתוקה שלו, מה שגרם לי לגלגל את עיניי בחוסר הבנה.
***
הערב הגיע. הערב גיבוש היה מצומצם מאוד, אולי חמישה עשר אנשים, כולל המפקדים. ישבנו במעגל אחד.
רואי ושלי ישבו מולי, ידו הייתה כרוכה סביבה והם צחקו מאחת הבדיחות של טירון שקוראים לו גיל. גיל היה מתוק, אבל מעט… מוחצן. הוא נורא אהב להצחיק אנשים, גם אם בכוח.
לצידי ישבה ליאן, שגם אותה השאירו לסופ"ש.
"טוב, אז… משחק מצומצם?" היא מחאה כף, בזמן שגיל צחק ואמר,
"המשחקים האלו נוראיים."
גלגלתי את עיניי,
"במה נשחק?" שאלתי, מנסה להראות לליאן שהכל בסדר. היא חייכה אלי חיוך קטן,
"אמת או חובה." אמרה בשעשוע והעבירה את מבטה אל רואי, שהביט בי.
הסמקתי מעט והשפלתי את מבטי אל אצבעותיי ששיחקו זו בזו.
"קדימה," הפעם זה היה קולו העמוק והמחוספס של רואי, מה שהפתיע אותי. ממתי רואי מעוניין במשחקים כאלה?
"הכנתי בקבוק מראש," היא שמה בקבוק באמצע המעגל,
"אני מתחילה." היא סובבה את הבקבוק, ויצא שהיא שואלת את גיל,
"גילוש," היא זייפה חיוך רחב. ראיתי שהיא לא מחבבת את גיל, מה שהיה דיי קל, בעיקר בגלל שהוא קטל כל דבר שהיא אמרה.
"ליאנוש," גיל חיקה אותה, מה שגרם לשלי לפרוץ בצחוק מתגלגל. גלגלתי את עיניי בייאוש.
"אמת או חובה?" הבעת פניה של ליאן הקדירה, אך על פניו של גיל עדיין התנוסס חיוך רחב,
"חובה." אמר במין "אומץ".
"חובה עלייך לנשק, על השפתיים, את הבחורה הכי יפה בחדר." ליאן שילבה את ידיה על החזה שלה, על פניה הבעה מנצחת. ניסיתי לדכא את השעשוע שבעבע בי, אך זה היה קשה. ממה היא כל כך מרוצה? זה אפילו לא מביך.
לחיו של גיל נצבעו באדום בזמן שהוא קם מהרצפה והתקדם לכיוון ליאן.
לבסוף הוא רכן לכיווני, ועיניי נפערו בהפתעה, בזמן שנשק לשפתיי ברכות.
לאחר כחמש שניות הוא ניתק את שפתיו משפתיי וחזר לשבת במקומו. הרגשתי מבט נעוץ בי, אך מיהרתי להשפיל את מבטי אל הרצפה ולתת לשיערי החום לעשות מסך ביני לבין מעגל הטירונים והמפקדים שנעצו בי מבטים סקרניים.
מבט אחד שננעץ בי לא היה סקרן, אלא עצבני. כשהרמתי את מבטי, גיליתי שהמבט הכועס שייך לרואי.
מבטינו הצטלבו, הכעס בעיניו של רואי בער, בזמן שאני מצאתי את עצמי מאדימה אפילו יותר, תחת מבטו הרותח של רואי.
"בייבי? הכל בסדר?" קולה הצפצפני של שלי נשמע, ורואי העביר את מבטו אל העיניים הכחולות של שלי במהירות, ומבטו התרכך. הרגשתי את ליבי נצבט במעט. היא מרגיעה אותו במהירות, בזמן שאני מרגיזה אותו, למרות שאני לא יודעת מה עשיתי לא בסדר.
הם התנשקו ברכות, רואי ליטף את מותניה של שלי והיא נמסה תחת מגעו, שדמיינתי לעצמי, שהוא אלוהי.
הוא לחש לה משהו באוזן והיא צחקקה והנהנה, שניהם קמו מהרצפה,
"טוב, חברים, אנחנו הולכים. תהנו," הוא אמר בקול הרציני שלו, המחושב והדרוך. הם יצאו מחדר הגיבוש, ואני קמתי גם,
"אני עייפה, ומחר יום ראשון," חייכתי ונופפתי לכולם, יצאתי מחדר הגיבוש והלכתי לכיוון האוהל שלי.
האור החלוש שהמנורה הפיצה האיר את דרכי בקושי, כך שהתקשתי לראות את השביל המסומן.
"לא, רואי, אבל אם מישהו יבוא?" צחקוקיה של שלי גרמו לי להעצר במקומי, ואני הבנתי שהיא ורואי בסביבה, וכנראה שהם לא לבושים.
"אף אחד לא יבוא, שלי," הוא צחק מעט, ולפתע נשמעה אנחה צורמת. התחלתי ללכת, הגברתי את מהירות צעדיי וחתכתי דרך הדשא. לפתע רגלי התנגשה במשהו,
"איה!" יבבת כאב נשמעה, ואני מעדתי אחורנית ונפלתי על הדשא הרך.
עיניי נפערו באימה, כששמתי לב במה נתקלתי.
אלו היו שלי ורואי, ערומים, על הדשא, כשרואי בתוך שלי.
"אריאל," רואי אמר באיטיות, בזמן שאני קמתי במהירות מהדשא ומרוב לחץ הצדעתי,
"כן המפקד, ביי המפקד!" רצתי משם במהירות, וכעבור כמה דקות הייתי כבר האוהל, עצורת נשימה.
אלוהים, זה היה כל כך מביך! למה הייתי חייבת לחצות דרך הדשא? למה לא המשכתי ללכת בשביל המסומן?
לקחתי את בגדי השינה שלי ומגבת והלכתי לכיוון המקלחות המשותפות.
פשטתי את המדים המסריחים והלא נוחים ונכנסתי תחת זרם המים הפושרים. ניסיתי להרגע.
אלוהים, זה הולך להפוך עכשיו את המצב למביך? נו, באמת, אריאל. את לוקחת דברים קשה מדי, כולה ראית את רואי ואת היזיזה שלו בתנוחה מאוד מאוד אינטימית. בלעתי את רוקי ושפשפתי את הקרקפת שלי בעזרת השמפו. עצמתי את עיניי והטתי את ראשי לאחור, המים הפושרים שטפו את השמפו משיערי ומהקרקפת שלי.
"אריאל?" לפתע שמעתי את קולו של רואי.
כל גופי קפץ מרוב בהלה, ולחיי האדימו. מזל שיש וילון שמפריד ביני לבין רואי. למה הוא כזה דפוק?!
"מה אתה עושה פה?!" אמרתי בזעם ושרברבתי את ראשי מחוץ לוילון, פוגשת במבטו הרציני של רואי, שהיה בו מעט שעשוע.
"באתי לשאול אם את בסדר, את יודעת… בקשר למה שראית, או יותר נכון הרגשת, מקודם." הוא הרים את ידו אל עורפו ושפשף אותו במבוכה.
"רואי, אתה במקלחות של הבנות, אתה מודע לכך?" ניסיתי להרגיע את עצמי ולא להשתגע מולו.
"אה… כן. פשוט רציתי לראות אם את בסדר, זה הכל." הוא חזר להיות בטוח בעצמי, ואז גיחך,
"כל הפנים שלך מלאות בקצף," הוא ניסה להחניק את צחוקו, ואני התעצבנתי,
"זה שאתה המפקד שלי לא נותן לך רשות להכנס למקלחות הבנות ולהטריד אותי!"
"את בעצם אומרת שאני מטריד אותך?"
"טוב… כן!" צעקתי בזעם והרמתי את ידיי אל האוויר בייאוש. מה ששכחתי, זה שהידיים שלי מחזיקות את הוילון שיסתיר את גופי ולא יזוז.
וכך גיליתי שאני עומדת ערומה מול המפקד שלי, במקלחות הבנות.
בהירות הידקתי את הוילון לגופי הערום והרטוב ולחשתי בזעם,
"נפגש מחר, המפקד." הוא נעץ בי מבט אחרון, ויצא ממקלחות הבנות.
***
כשהגעתי לאוהל, לבושה בפיג'מה שלי, נוכחתי לדעת שהשעה הייתה רק תשע וחצי, ושבעצם כולם עוד בערב גיבוש.
מחר בבוקר כולם אמורים לחזור, וגם טל ורז. לא הבנתי למה רז התנהגה אלי בקרירות, ואולי גם בסוג של ריחוק.
נשכבתי במיטה ונעצתי את מבטי בתקרת הבד של האוהל שהיה הבית שלי במשך שבועיים. אני אוהבת את הבית הזה, אני אוהבת את האימוני בוקר, וגם את ההרצאות, ו… טוב, אני חושבת שרואי בסדר בתור מפקד. הוא כן מתייחס אלי, וכן יודע להקשיב, ולהבין, ומדי פעם להנות, אבל שאנחנו תחת המסגרת של האימונים והלימודים הוא פשוט קשוח מדי. אני מניחה שזה אומר שהוא מפקד טוב, שהוא מחנך אותנו כמו שצריך, אבל אני חושבת שחינוך זה גם לדעת לדבר ולהבין ולהיות סוג של אח גדול.
אני לא מרגישה שרואי הוא כמו אח גדול בשבילי.
זה משהו אחר.
"את נראת מהורהרת," לפתע שמעתי את קולה של רז. בהתחלה חשבתי שאני חולמת, אבל אז הבנתי שזו באמת רז. התיישבתי במיטה והבטתי בה.
"את לא אמורה לחזור רק מחר?" שאלתי בחוסר הבנה, רז צחקה וקפצה עליי בחיבוק,
"אני מצטערת שכעסתי עלייך אתמול, אריאל. חשבתי שאת מחבבת את רואי, ו… טוב, אני מחבבת את רואי. אני לא יודעת על מה חשבתי," היא צחקה, בזמן שאני צחקתי צחוק מאולץ.
רגע, מה?
"אני מתחילה במסע הציד שלי, אריאלי. אני הולכת לצוד את רואי. הוא יהיה שלי."
***
אז… איך הפרק?
נראה שרז חמה על רואי, וגם אריאל לא בדיוק מרוצה מעצם הידיעה שרז הולכת "לצוד" את רואי.
אני ממש מקווה שאהבתן את הפרק, ואם באמת אהבתן,
אל תשכחו לדרג ולהשאיר תגובה.
תגובה שלכן- חיוך שלי 3>