"כאב של לוחמים" – פרק שבע עשרה

פרק 17 – תשחרר

"אתה יודע מה הדבר הכי מבעית בלהודות שאתה מאוהב?" היא שאלה אותו. "אתה פשוט עירום. אתה חושף את עצמך לפגיעה ומוריד את כל ההגנות שלך. אין בגדים, אין נשק. אין שום מקום להתחבא בו. לגמרי פגיע. הדבר היחיד שהופך את זה לנסבל הוא להאמין שהאדם השני אוהב אותך בחזרה ושתוכל לבטוח בו שלא יכאיב לך."
– מרי דוריה ראסל
***
סוף השבוע התקרב לו בצעדי ענק, ואני כבר התחלתי לחשוש לקראת החזרה לבית.
יום חמישי תמיד היה היום הפחות אהוב עליי. לא רציתי לחזור הביתה, רציתי להשאר בבסיס, ולמען האמת, יכולתי להשאר, אבל אז זה היה מעורר שאלות מצידם של הוריי, ואני ממש לא רוצה ללכת איתם ראש בראש.
לאחר ארוחת בוקר קצרה ונחמדה, אני, טל ורז התקדמנו לכיוון האיזור בו כל בוקר מתבצע אימון בוקר מאסיבי.
אהבתי את אימוני הבוקר, הם השאירו אותי בכושר וגם עזרו לי לפרוק עצבים.
"שישה סיבובי ריצה סביב האיזור המסומן,"
"כן המפקד! שישה סיבובי ריצה, המפקד!" הצדענו לרואי ואני ניסיתי למחוק את החיוך הקטן שנפרש על פניי.
"משהו מצחיק אותך, טירונית?" רואי נבח לכיווני, ואני השפלתי את מבטי לרצפה במהירות,
"לא, המפקד. סליחה, המפקד." לחשתי בשקט. שכחתי שזה שונה כשהוא ה"מפקד" שלי. שכחתי שבאותה השניה הוא הופך שוב להיות השרץ המגעיל הזה והקשוח. אבל לא האשמתי אותו, שנינו היינו צריכים לנהוג בזהירות, לא רצינו שיתפסו אותנו.
"תרוצי שמונה סיבובים, טירונית." הוא אמר בקול שקט יחסית, אך עדיין קשוח. הרמתי את מבטי אליו,
"כן המפקד, תודה, המפקד." הצדעתי לו, וכולם התחילו לרוץ. את שלושת הסיבובים הראשונים העברתי באיטיות, הריצה קלילה ונעימה, בקושי מורגשת.
לאט לאט התחלתי להאיץ את קצב ריצתי. רציתי לסיים כבר עם הריצות האלו, שלמרות שגרמו לי להוציא תסכול ועצבים, התישו אותי כל פעם מחדש.
לאחר שבעה סיבובי ריצה הייתי גמורה לגמרי, וכולם כבר נעלמו והלכו בחזרה לכיתות הלימוד. הרגשתי בודדה במעט. הרשתי לעצמי להאט את קצב ריצתי ולהנות מעט מהשקט. כל גופי נטף זיעה, היה כל כך חם, ואני רק חיכיתי לרגע שבו אני אסיים את שמונת סיבובי הריצה ואתנפל על בקבוק מים קר.
"לא זכור לי שאמרתי לך לעבור להליכה מהירה," שמעתי את קולו של רואי. הרמתי את מבטי מהחול, בו בהיתי לאורך כל הזמן הזה.
"מצטערת." לחשתי בשקט. היינו רק אנחנו, שנינו, לבד.
"קיבלתי." רואי התקרב לכיווני, ואני הבטתי בו, בצורה הבטוחה והחיננית שלו, מצמיד את שפתיו לשפתיי. אלוהים, הוא כל כך לא זהיר, בכל רגע יכולים לראות אותנו.
נשקתי לשפתיו נשיקה קטנה והתנתקתי ממנו ברכות,
"לא, אנחנו לא רוצים שיתפסו אותנו, נכון?" לחשתי בשקט, אפינו עדיין נוגעים במעט.
"אני מצטער על מה שאמרתי מול כולם, הייתי חייב, שלי ראתה אותך מחייכת, והיא גם ראתה שאני שמתי לב לחיוך השובב שלך," הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי שוב, ואני חייכתי מעט וניתקתי את שפתיי משפתיו,
"מצחיק אותי לחשוב שבכל פעם שחבר שלי אומר משהו אני צריכה להצדיע לו," התרחקתי מרואי וחרצתי לו לשון חצופה.
רואי צחק והניד בראשו,
"אריאל, מה אני אעשה איתך?" הוא שאל, ולמרות שלא ציפה לתשובה, עניתי לו בחיוך רחב,
"את זה תוכל לגלות היום בערב, בחדר האימון." נשקתי לשפתיו עוד נשיקה קטנה ורכה ומיהרתי לכיוון הכיתה.
***
"השיעורים היו ממש משעממים, רואי בכלל לא היה בהם." רז אמרה בעצב ואני הכרחתי את עצמי להרגע ולא לגלגל את עיניי ולהגיד לה בארסיות,
"כאילו שהוא שם עלייך בכלל."
מיום ליום רז יותר עיצבנה אותי, ואני רק מצאתי את עצמי כועסת על… עצמי. איך אני יכולה לשנוא את רז על זה שהיא רוצה את רואי? היא רצתה אותו הרבה לפני, הרבה לפני שבכלל חשבתי עליו, ועל השפתיים המתוקות האלו שלו…
"אני כל כך עייפה." טל מלמלה בשקט, ואני הבנתי שהיא מנסה להעביר נושא. חייכתי חיוך קטן לכיוונה, מוקיר תודה. היא ניסתה לעזור לי ולהעביר נושא בכל פעם שרז החליטה שהיא רוצה לשתף אותנו בפרץ האהבה שלה אל רואי, שבקושי ויודע שהיא קיימת.
"למה?" רז העבירה את מבטה אל טל והביטה בה בהפתעה. היא באמת שואלת למה טל עייפה? כולנו עייפים מהשעות בהן אנחנו אמורים לקום.
אני הייתי עייפה יותר מכולם, כי אני גם הייתי הולכת לישון מאוחר יותר מכולם.
הייתי מבלה את השעות הקטנות של הלילה בחברתו של רואי. היינו מתנשקים, וצוחקים, ומדברים על הדברים הכי מוזרים בעולם.
הזמן שביליתי עם רואי עבר במהירות, יותר מדי במהירות. רציתי לנצל איתו כל שניה אפשרית.
"סתם… ערן מעייף אותי." טל צחקקה וקרצה לי, ואז לרז. גלגלתי את עיניי וצחקקתי מעט,
"אתם כאלה סוטים, אלוהים."
"אני יודעת שעמוק בתוכך יש חרמנית לא קטנה, אריאלוש!" טל כרכה את זרועותיה סביבי ומחצה אותי אליה. צחקתי וחיבקתי אותה בחזרה,
"ברור, לא ידעת שבלילה אני הולכת לברים, משכרת גברים תמימים, ואז מזיינת אותם בשירותים?" אמרתי בשעשוע, וטל ורז פרצו בצחוק קולני ומשועשע.
"אוי, אריאלי, את משהו מיוחד." טל אמרה, ועדיין לא הרפתה מהחיבוק המוחץ.
"אם את רוצה שאני אשאר מיוחדת, כדאי שתשחררי אותי, כי אני נמחצת פה למוות." אמרתי בציניות, וטל שחררה אותי מהחיבוק המחניק, אבל הדואג.
לאחר כמה דקות הגענו אל חדר הגיבוש, והעיניים שלי נפלו על רואי ועל שלי, שישבו צמוד מדי לטעמי. השפלתי את מבטי לרצפה והתיישבתי על הרצפה הקרירה, מצידי האחד טל ומצידי השני רז.
בשעה הראשונה לא היה משהו מיוחד, סתם שרנו שירים עתיקים וצחקנו מבדיחות לא ממש מצחיקות שערן סיפר, אבל בכל זאת, אחרי יום מעייף, לא משנה איזו בדיחה מטומטמת מספרים לך, אתה תצחק.
"היי, אריאל. אני צריך לדבר איתך על מה שהיה בבוקר." רואי ניגש אלי, רציני כתמיד. הנהנתי ברצינות גם אני וקמתי מהרצפה הקרירה. רציתי ליפול אל זרועותיו, אבל ידעתי שמול כולם, זאת לא ממש אפשרות.
שנינו יצאנו מחדר הגיבוש וכעבור כמה שניות כבר היינו בחדר האימון. רואי נעל אחריו את הדלת ואני התיישבתי על הרצפה הקרירה, גבי צמוד לקיר הקשה.
"אני כל כך עייפה…" מלמלתי בשקט והשענתי את ראשי על הקיר. עצמתי את עיניי וניסיתי לנוח מעט, אך רואי כמובן התיישב לצידי, ואני לא יכלתי להתרכז בדבר. הוא אסף אותי אל בין זרועותיו ואני חייכתי חיוך קטן,
"אתה ממש לא נחמד מול כולם." אמרתי והנחתי את ראשי על חזהו, עיניי עדיין עצומות בעייפות.
"וזה חדש לך?" שמעתי את הציניות בקולו. צחקקתי בשקט ופקחתי את עיניי. הרמתי את מבטי אל רואי, ושוב הבטתי בגבר הכי יפה וסקסי שקיים.
הגבר שלי.
"בכל פעם שאני מביטה בך, אני לא מבינה מה מצאת בי." לחשתי בשקט והשפלתי את מבטי בחזרה אל הרצפה. פחדתי שיבוא יום ורואי יבין שאני לא מספיק טובה בשבילו, שאני נחותה מדי, שאני לא מספיק יפה, או חכמה.
"בכל פעם שאני מביט בך, אני לא מבין מה את מצאת בי." הוא לחש בשקט והרים את מבטי אליו, בעזרת ידו הגדולה והחמה. הרגשתי את הדמעות ממלאות את עיניי, מציפות אותן,
"אני כלום, אני סתם עוד טירונית נודניקית וסתמית." לחשתי בשקט, קולי רעד מעט. זאת הייתה האמת, לא הייתי מישהי מיוחדת.
"ואת הנודניקית שלי. את מבינה בכלל שאת מדהימה, לא משנה מה תעשי, אריאל?" הוא לחש ברכות, ואני הבטתי בעיניים השחורות שכה אהבתי והערצתי. הערצתי את רואי, הוא היה פשוט מדהים מבחינתי.
כל כך חזק, כל כך כנה, כל כך חם ואוהב.
בשניה אחת הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי ואני שוב נשבתי בקסמיו של רואי, המפקד הכי מדהים ביקום. הגבר הכי מדהים ביקום.
***
"אתה חוזר הביתה בסוף השבוע הזה?" שאלתי את רואי בזמן שהבטתי בפניו היפות. היינו תחת כיפת השמים, שוכבים על החול הרך.
"כן. המפקד שלי החליט שמעכשיו אני יוצא כל סוף שבוע הביתה." הוא אמר בשקט, חייכתי חיוך קטן,
"אתה שמח?" נשענתי על מרפקיי לצידו ולא חדלתי להביט בפניו המסנוורות מרוב יופי.
"לא כל כך… אני שונא להיות לבד בדירה שלי." הוא אמר, נשמע מהורהר מעט. החיוך הקטן ששיחק על שפתיי נמחק מיד,
"הדירה שלך מקסימה, רואי. ואתה יכול לבלות גם עם אחותך," עליתי מעליו ונשכבתי על בטנו, צחקקתי בשקט. הוא ליטף את שיערי הפזור ברכות,
"תבואי אלי בסוף השבוע, אריאל." הוא הביט בי בעיניים שחורות גדולות, שכמעט ולא נראו בחושך של שתים לפנות בוקר.
הרגשתי שלחיי מתחממות, וחייכתי חיוך ביישני,
"אתה בטוח?" שאלתי בחשש. לא רציתי ללחוץ עליו מדי, אבל הרגשתי את הפרפרים מרחפים בבטני במהירות ובהתרגשות. הוא מזמין אותי לבית שלו, שוב?
"בטוח." הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי, ואני נרפתי תחת מגעו החם והמלא חיבה. ידו הימנית תחובה בשיערי בעוד ידו השמאלית נחה על מותני. הצרצרים צירצרו סביבנו, וזה הרגיש כמו קטע מסרט רומנטי. הסרט שלי ושל רואי, ושל סיפור האהבה שלנו.
***
"אין כמו בבית," רואי מלמל בציניות בזמן שסגר אחריו את הדלת. חייכתי חיוך קטן ונצמדתי אליו,
"הבית שלך הוא הבית האהוב עליי." הנחתי את ראשי על החזה שלו, והוא שתל נשיקה קטנה על מצחי,
"אני אוהב שאת נמצאת כאן. יש בבית תחושה טובה." הרגשתי שידו נדדה אט-אט אל ישבני וסחטה אותו באכזריות. צווחתי מעט,
"רואי!" לחיי התחממו בזמן שנזפתי בו על גסות הרוח שלו.
"מה?" הוא אמר בחיוך תמים וסחט עוד יותר את ישבני המסכן,
"אוי, אתה כזה חרמן!" צחקקתי והצמדתי את שפתיי לשפתיו. באותה השניה ידו נשמטה מישבני ונדדה אל מותני. רואי העמיק את הנשיקה בכך שהחדיר את לשונו לתוך בי ונתן לה לגשש, ידיי נכרכו סביב צווארו ונצמדתי אליו ברכות. שפשפתי את שפתיי בשפתיו ולשוני ליקקה את שפתו התחתונה ברכות וברצון לעוד. רואי הוביל אותי לכיוון הספה והשכיב אותי עליה ברכות ואז עלה מעליי והצמיד את שפתיו לשפתיי בחזרה. ואז ראיתי אותה מאחוריו, את התמונה. הייתה לי השקפה מלאה אליה, ואני התאבנתי. כל התשוקה, כל הרצון לעוד, הכל נעלם. נוגה עדיין עמדה שם, מחוייכת ומאושרת, ורואי עדיין הביט בה במבט אוהב ומלא רכות.
הביט בה.
שפתיו של רואי עדיין נשקו לצווארי ברכות, ואני רק רציתי לפרוץ בבכי מעורר רחמים ולהסתגר בשירותים.
"רואי," לחשתי בשקט, מנסה לכבוש את דמעותיי.
"הממ…?" הוא הרים את מבטו אלי, ואז משהו בפניו השתנה. דאגה השתקפה מעיניו.
"אני… אני לא יכולה." אמרתי בשקט, הדפתי אותו ממני בעדינות וברחתי לשירותים. נעלתי את הדלת והתיישבתי על הרצפה, גבי צמוד לדלץ העץ. קברתי את ראשי בין ידיי ונתתי סוף סוף לדמעות לזלוג במורד לחיי.
מה את עושה, אריאל? למה את נכנסת?
הוא לא התגבר על נוגה, ההוכחה לכך קיימת, תמונה של זוג אוהבים בסלון של זוג אוהבים.
חבל שלא מדובר באותו זוג אוהבים.
"אריאל, מה קרה?" רואי נשמע מבעד לדלת, קולו רעד מעט.
הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי וליצור שבילים רטובים ושקופים. איך נתת לעצמך לפתח רגש כל כך חזק ועמוק למישהו שבחיים לא יוכל להרגיש אלייך באותה הצורה?
"אריאל?"
לא עניתי לו, ואחרי עוד כמה דקות בהן הוא ניסה לגרום לי להסביר את עצמי, הוא כנראה התייאש, ושקט שטף את אוזניי.
כאב פילח את החזה שלי. כל כך טיפשה, כל כך תמימה. הוא עדיין אוהב את נוגה, את יודעת את זה כבר, למה סיבכת את הכל? יכולת לשמור מרחק, וכך הכל היה נעלם.
לפתע נשמע רשרוש במנעול, והדלת נפתחה, וגרמה לי לקום במהירות מהרצפה ולמחות את דמעותיי ואת לחיי הרטובות.
"אריאל…" רואי ניצב מולי, עיניו מלאות רכות ודאגה, ואולי מעט… פחד?
ממה רואי מפחד? אני זאתי שאמורה לפחד שהוא יעזוב אותי בכל רגע.
"מה, רואי?" קולי רעד למורת רוחי.
"זה בגלל התמונה, נכון?" הוא התקרב אליי ועטף את מותני בזרועותיו, מצמיד אותי אליו. השפלתי את מבטי אל הרצפות וניסיתי להמנע ממבטו, אך ידו הרימה את ראשי, ואני שבתי והבטתי בעיניו השחורות של רואי.
"היא בעבר-"
"אם היא בעבר, למה התמונה הזאת תלויה בסלון שלך, הסלון שהיא עיצבה, רואי?!" התפרצתי בזעם. על מי הוא עובד? טוב, בטח שלא עליי. לא שוב, לא הפעם.
"כי לא משנה מה, אריאל, היא תמיד תהיה חלק ממני, ותצטרכי לקבל את זה!" צעקתו נשמעה בכל הבית, ואני הרגשתי את הפחד מטפס אט-אט אל ליבי. ניסיתי להתרחק ממנו, אך הוא רק הידק את אחיזתו בי. הווריד בצווארו בלט, ואני הנחתי שהוא כועס. אבל למה? בגלל שאני רוצה שהוא יהיה שלי? בגלל שאני רוצה שהוא ישאיר את הנוגה הזאת בעבר, ושיהיה איתי, בהווה ובעתיד?
כל גופי רעד מפחד ומעצב, הדמעות זלגו במורד לחיי ואני רק רציתי לזחול למיטה שלי, להתכסות בשמיכה עד שראשי יעלם, ולישון.
"אז אולי כדאי שתוותר על מה שזה לא יהיה שהולך בנינו רואי, כי אני רוצה להיות היחידה." לחשתי בקול רועד. אחיזתו של רואי בי רק התהדקה,
"אני לא מוותר על זה, אף פעם." הוא סינן בשקט.
"אני כן מוותרת על זה, רואי. כי אם נוגה תמיד תשאר אצלך בלב, אני לא חושבת שיש בלב שלך מקום גם בשבילי." ניסיתי להדוף אותו ממני, בכוחות המעטים שנשארו בי, אך לא הצלחתי. זה לא היה מספיק. אני לא הייתי מספיק.
אני לא הייתי נוגה.
"אריאל, את לא מוותרת על זה-"
"אני לא נוגה, רואי! תסתכל עליי, אני נראת לך בלונדינית יפייפיה וחייכנית?" צעקתי בזעם מהול בכאב. לא, אני לא בלונדינית, אני לא יפייפיה, וכרגע אני ממש לא חייכנית.
רואי לא אמר דבר, אז המשכתי,
"אני אוהבת אותך רואי." אמרתי בשקט, ועיניו של רואי נפערו באימה.
"אתה אוהב אותי בחזרה?" שאלתי בתקווה, מביטה בו בתקווה האחרונה שנותרה בליבי.
"אני… אריאל… זה עדיין לא…"
"אני הבנתי, רואי." לחשתי בשקט בזמן שהדמעות המשיכו לשטוף את פניי.
"אני הולכת." ניסיתי לצאת מבין זרועותיו.
הפעם רואי שחרר את האחיזה.