"כאב של לוחמים" – פרק שישי

פרק 6 – למה?

עיניי נעוצות בתקרה, הדמעות מתגלגלות במורד לחיי. ניסיתי לעצור את הדמעות, ניסיתי להדחיק את הכאב. הרבה היו אומרים שאני צריכה לנצל איתה כל רגע ורגע שהיא זוכרת, אבל אני פשוט לא יכולה להיות בחברתה. אני לא יכולה שפתאום היא תשכח אותי, ואחרי כמה דקות תזכר, והכל ימשיך כאילו לא קרה כרגע כלום.
"אני מבין שזה נהיה מנהג חדש, להבריז מערבי גיבוש," אורי עמד בפתח האוהל והביט בי. הוא לא היה נראה כועס.
מחיתי את דמעותיי במהירות והתיישבתי במיטה. סידרתי את הגופיה שלי.
"לא הרגשתי טוב, אמרתי לבנות למסור לך." ניסיתי להגיב באדישות, ואני חושבת שדיי הצליח לי.
"אה." הוא נשאר ללא מילים. השפלתי את מבטי אל אצבעותיי ששיחקו זו בזו בחוסר נוחות ובמבוכה.
"אני… אני מצטער, על מה שהיה מקודם, אריאל. הייתי עצבני עוד לפני מה שקרה ואני מניח שהיה הכי נוח להוציא עלייך את העצבים," הוא אמר בשקט. הרמתי את מבטי אליו, בעיניו היה מבט מצטער. גלגלתי את עיניי,
"זה בסדר, גם אני הייתי עצבנית וחסרת סבלנות, לא התכוונתי לקרוא לך מניאק," חיוך קטן שיחק על שפתיי, למרות שניסיתי להעלים אותו.
במהרה חיוך גדול נפרש על פניו של רואי, וצחקוק בקע מפיו,
"לא, זה הגיע לי." קולו היה רך, הרגשתי את לחיי מסמיקות במעט.
"זה נכון." הסכמתי איתו וצחקתי, בזמן שהוא הזעיף את פניו מעט, אך ידעתי שהוא לא באמת כועס.
שפתיו התעקלו במהירות לחיוך משועשע, והוא צעד מעט לכיוון שלי,
"אז… במקום ערב גיבוש, את רוצה לצאת לסיבוב קטן בבסיס?" הוא הרים את גבותיו בשעשוע, וגם בבחינה. הסתכלתי על בגדיי הפשוטים.
"תן לי שתי דקות להתלבש," חייכתי חיוך נבוך, ורואי חייך גם הוא ויצא מהאוהל. פשטתי את מכנס הטרנינג והגופיה ושמתי את המדים המגרדים והלא נוחים, שהתחלתי להתרגל אליהם. אספתי את השיער שלי לצמה עבה בזריזות ידיים ונעלתי כפכפים, מה שהיה נראה דיי מוזר, בהתחשב בכך שלבשתי את המדים שלי.
"זריזה." אמר בהתפעלות מזוייפת, בזמן שאני התעלמתי מדבריו והתחלתי להתקדם בשביל המסומן.
"אז… לאן אנחנו הולכים?" בחושך, בקושי יכולתי לראות את שפתיו האדמדמות והנפוחות של רואי מתעקלות לחיוך, אך ידעתי שהן כבר מחייכות.
"ירית פעם ברובה?"
"אמיתי? עדיין לא התחלתם ללמד אותנו, זה בתוכניות של שבוע הבא, לא?" שאלתי בבלבול.
"רוצה לנסות לפני כולם?" הצלחתי לראות את עיניו השחורות מנצנצות בילדותיות, מה שלא היה אופייני לרואי. הנחתי שהוא פשוט מנסה לעשות הפרדה בין הערבים החופשיים שלו לבין הזמן בו הוא צריך להיות מפקד ולהיות קשוח עם כולם.
"אתה תלמד אותי לירות? ברובה אמיתי?" הרגשתי את ליבי מקפץ בחזי מהתרגשות.
רואי גיחך והנהן, בזמן שאני מחאתי כפיים בהתרגשות,
"בטח!"
***
"אוקיי, תכווני את הכוונת למטרה," רואי עמד מאחורי, ידיו היו על ידיי והוא ניסה להסביר לי איך לקלוע במטרה.
"יהיה הדף קטן, אז אל תבהלי, אני מחזיק אותך." הוא אמר, קולו היה קשוח, והנחתי שהוא חושב שאנחנו בשיעור אמיתי.
"את מוכנה?" הרגשתי את בטנו התחתונה נוגעת בגבי, לחיי האדימו,
"כ…כן, אני מוכנה." גמגמתי מעט, וכעבור רגע הוא הידק את אחיזתו בי,
"אני מחכה לך, את אמורה ללחוץ על ההדק." שעשוע קל היה בקולו. נשמתי נשימה עמוקה, ניסיתי להרגע. מעולם לא החזקתי נשק כל כך כבד וכל כך… אמיתי.
בשניה אחת לחצתי על ההדק, ההדף לא היה נוראי כל כך, וראיתי שפגעתי כמעט במטרה, אך פיספסתי בסנטימטרים בודדים.
"לעזאזל!" התעצבנתי, הרגשתי את רואי רועד, וכעבור שניות בודדות שמעתי את צחוקו.
"זה לא מצחיק, אני מנסה לנצח כאן!" אמרתי בילדותיות, וצחוקו של רואי רק גדל וגרם לי לחייך חיוך רחב.
"אני חושב שזה מספיק להיום-"
"מה?! אבל ניסיתי רק פעם אחת!" רטנתי ורקעתי ברגלי בזעם, מה שהצחיק עוד יותר את רואי, וגרם לו לצחוק בחוזקה. הצחוק שלו היה מחוספס וגברי, אבל גם ילדותי ותמים במעט.
"בואי, אני אלווה אותך בחזרה לאוהל. יש לנו את כל הסוף שבוע לתרגל," הוא לקח את הנשק ממני והחזיר אותו למקומו. הורדתי את המשקפיים השקופים הגדולים והמצחיקים והתקדמתי לכיוונו של רואי,
"גם אתה לא יוצא הביתה?" שאלתי.
"אני יוצא הביתה רק פעם בחודש," הוא לקח את המשקפיים ממני והכניס אותם לתוך ארון ברזל. הוא נעל את הארון ושנינו יצאנו מחדר התרגול.
"כיף לך." אמרתי בשקט והוא הרים אליי מבט שואל.
"אני לא אוהבת לצאת בסופש"ים, אני אוהבת להשאר בבסיס." משכתי בכתפיי והתחלנו להתקדם לכיוון האוהל. הצצתי בשעון שבטלפון שלי, וראיתי שהשעה אחת-עשרה וחצי.
"פאק, כיבוי אורות היה לפני חצי שעה…" מלמלתי בשאננות.
שכחתי לרגע שהמפקד שלי נמצא לידי.
"אל תדאגי, אני לא אלשין עלייך למפקד." הוא צחק מעט, אך הצחוק שלו לא היה אמיתי.
היה בו משהו מעט מזויף, וזה גרם לי לתהות מה קרה.
עשיתי משהו לא נכון?
היינו בפתח האוהל שלי, רואי הביט בי בחיוך קטן,
"לילה טוב, אריאל."
***
"איפה היית אתמול? לא היית בחדר כשחזרנו," רז שאלה אותי בזמן שהיא סידרה את השיער המתולתל והיפה שלה.
היא מעכה אותו עם קרם לחות, שנתן ריח מדהים וברק לשיער שלה.
"עשיתי סיבוב בבסיס." אמרתי בשקט. עדיין הייתי במיטה, בגלל שהיום אין אימונים. זה יום שישי, ואני נשארתי לסגור את הסופ"ש בבסיס.
"הרואי הזה ממש רשע שהוא משאיר אותך בסופ"ש." טל החמיצה את פניה, צחקתי בשקט,
"קראתי לו מניאק, זה דיי הגיע לי." אמרתי בכנות והידקתי את השמיכה הדקה לגופי.
"טוב… לפחות הוא לא היה קשוח מדי," רז אמרה בשקט, והרגשתי שמשהו לא כל כך בסדר.
"אני מניחה שהוא לא היה קשוח, בכלל לא." חייכתי כשנזכרתי באירועים שהתרחשו בערב של אתמול.
"טוב, אנחנו יוצאות. בהצלחה אריאלי," טל חיבקה אותי, ורז פשוט חלפה על פניי.
עכשיו רק אני ועוד שלוש בנות נשארנו באוהל. אנחנו הארבע בנות היחידות שנשארו בסוף שבוע הזה.
"המפקד אומר שהוא רוצה לראות עוד רבע שעה את כל מי שנשאר על מדים, באיזור האימונים." בחור לבוש במדים נכנס לאוהל.
כולן ניפנפו אותו שיצא מהאוהל ואמרו שיהיו מוכנות. קמתי ולבשתי את המדים המציקים, סידרתי את שיערי, ויצאתי מהאוהל.
***
"אל תחשבו שזה שאתם מיעוט אומר שאתם לא תעשו כלום בסוף השבוע הזה," קולו של רואי היה קשוח והחלטי, והעביר בי רעדים של חשש. אוף, מה הוא הולך לעשות לנו?
היינו פחות בחצי טירונים, והדבר האחרון שרציתי עכשיו זה לעשות עוד חמישה סיבובי ריצה.
"תלכו לארוחת בוקר, אחריי ארוחת הבוקר תחזרו לכאן ונתחיל עם האימון בוקר, שיהיה קצר מהרגיל." הוא אמר בהחלטיות.
"כן המפקד!" הצדענו, והתפזרנו. הלכתי במהירות לחדר האוכל והכנתי לעצמי כוס קפה שחור, כדי שיגרום לתאים הישנים שבמוח שלי להתעורר ולהתחיל לעבוד כמו שצריך.
התיישבתי בשולחן ריק ולגמתי מהקפה השחור, שהעיר אותי במהירות וגרם לצמרמורת טובה לעבור בגופי.
"היי," לפתע שמעתי קול שלמדתי להכיר עם הזמן. הרמתי את מבטי אל רואי, שמבטו היה קשוח ורציני.
"כן, המפקד?" שאלתי בעייפות. טוב, אולי הקפה לא לגמרי העיר אותי.
"אני מצפה לראות אותך באימון, אריאל." הוא אמר בקשיחות, הפנה אלי את גבו והלך לכיוון שולחן המפקדים. הוא התיישב לצד הג'ינג'ית הקבועה, כרך את ידה סביבה, והדביק נשיקה חטופה לפיה.
גלגלתי את עיניי והשפלתי את מבטי אל הקפה השחור שלי.
אז הנה הוא חזר להיות המפקד הקשוח והמגעיל.
***
"היי, אבא." קולי היה שקט. רציתי לתפוס אותי לפני שאני אלך לאימון הבוקר.
"אריאלי, בוקר טוב!" אבא צחק, מה שגרם לחיוך לשחק על שפתיי,
"אתה נשמע שמח היום, מה קרה?" שאלתי בציניות. אבא שלי היה ידוע בשמחת חינם שלו, אבל בזמן האחרון השמחה הזאת הלכה ונעלמה. המחלה של אמא לקחה את השמחה מאבא, וממני.
"הרופאים אישרו לאמא שלך ולי לנסוע לחופשה קצרה באילת, אנחנו בדיוק בדרך, את על דיבורית, תגידי שלום לאמא שלך." הוא צחק, בזמן שאני בלעתי את רוקי.
"היי, אמא." מלמלתי במהירות. אהבתי את אמא שלי, מאוד, ודאגתי לה. אבל לדבר איתה ולהקשר אליה מחדש רק יגרום לי לכאב גדול יותר, ברגע בו היא תשכח אותי.
"דוד, מי זאת?" קולה של אמא היה תוקפני. בלעתי את רוקי בקושי,
"זאת הבת שלך, תמרה," אבא נשמע רגוע, אבל ידעתי שהוא לא.
"אין לנו בת, דוד. אנחנו אפילו לא נשואים, מצחיקול שכמותך!" אמא צחקה, ושמעתי מגע שפתיים קצרצר.
"אני… אני חייבת ללכת, אבא." אמרתי, ומבלי להגיד דבר נוסף, ניתקתי את השיחה. נשענתי על הקיר וקברתי את ראשי בין ידיי.
שאלה אחת התרוצצה לי בראש.
למה?
***
היי בנות, אני מקווה שאהבתן את הפרק (:
אם עדיין לא ראיתן, אני מחפשת שם חדש לסיפור "תן לי עוד סיבה לנשום", כי אני רוצה להוציא אותו עם חברה ולשווק אותו בעצמי.
אני ממש מבקשת שתעזרו לי למצוא שם מתאים.
תודה רבה רבה לכל העוזרות 3>