"כאב של לוחמים" – פרק שלישי

פרק 3 – קנאה

"אתמול היה היום הכי מעייף בחיים שלי," הנחתי את ראשי על השולחן ועצמתי את עיניי.
אני, רז וטל היינו בחדר האוכל.
אני שתיתי קפה שחור בזמן שטל ורז התפרעו עם מיץ תפוזים סחוט וכריך עם חביתה.
"גם שלי." נאנחה טל.
"אוי, זה היה יום מדהים!" הרמתי את מבטי אל רז, שהייתה מחוייכת ובהתה בנקודה מסויימת מאחורי. סובבתי את ראשי אל הנקודה בה היא בהתה, וראיתי שמדובר ברואי.
גלגלתי את עיניי ונאנחתי,
"רז, הוא המפקד שלנו."
"אז מה? הוא שווה." היא צחקה ולחיה הסמיקו מעט. הנדתי בראשי במהירות,
"זה שהוא שווה לא אומר שמותר לנו לשכב איתו," טל הנהנה,
"אריאל צודקת, רז. הוא גם נראה לי מבוגר מאיתנו לפחות בשש שנים," היא הצדיקה אותי ועשתה פרצוף עצוב לרז.
רז לא ענתה ופשוט נגסה בכריך שלה.
***
"הקשב!"
"הקשב!" שמתי את ידיי מאחורי גבי והבטתי ברואי, שהיה רציני, בדיוק כמו אתמול.
"טירונים, היום הזה יתרכז בלימודים ובהרצאות, כך שהפעילות הגופנית היחידה שתעשו היום תהיה עכשיו. שלושה סיבובי ריצה סביב האזור המסומן!"
"כן המפקד! שלושה סיבובי ריצה, המפקד!" הצדענו, וכולם התחילו לרוץ בקבוצות קטנות, בזמן שאני הייתי היחידה שלא היה לה עם מי לרוץ.
טל ורז נגררו מאחורה בזמן שאני הייתי קרובה לכל הבנים האתלטים שרצו במהירות והופתעו לראות אותי מדביקה את הפער שנוצר.
"היי," שמעתי קול גברי לצידי, הפנתי את מבטי ועיניי נגלו לבחור בעל עיניים כחולות וגדולות ושיער בלונדיני פרוע ומלוכלך,
"היי." אמרתי וחייכתי חיוך קטן, בזמן שהבחור חייך אלי חיוך רחב.
"ערן," קולו היה מחוספס ועמוק, חיוכי התרחב בניגוד לרצוני,
"אריאל." שיערי החום-בהיר שהיה מוצמד לראשי בקוקו גבוה נע מצד לצד, לפי קצב ריצתי.
"נעים להכיר אותך, אריאל." הוא הושיט את ידו לכיווני, ואני התקשתי מעט ללחוץ אותה, מפני ששנינו עדיין רצנו, מתנשפים.
"הדדי." חייכתי חיוך צדדי והפנתי את מבטי בחזרה קדימה.
"אריאל וערן, דיבורים אחר-כך, תרוצו!" לפתע שמעתי את קולו של רואי. גלגלתי את עיניי לנוכח הרצינות והקשיחות בקולו ושמעתי את ערן מצחקק לידי,
"למה את רצה לבד? לא התחברת לבנות האחרות?" הוא העביר נושא במהירות, הנדתי בראשי,
"חברות שלי בערך… תקועות מאחורה." אמרתי בשקט ותחבתי פיסת שיער אל מאחורי אוזני.
"הו, אז אני מבין שאת האתלטית מבניהן." הוא צחק, צחקתי יחד איתו.
"נתראה אחר כך, ערן," חייכתי אליו והאצתי את מהירות ריצתי.
***
"היי אבא," קולי היה חלש, האוהל היה ריק לגמרי מפני ששאר הבנות הלכו לערב גיבוש,
"אריאלי, איך בטירונות?" קולו של אבי היה רך, כמו תמיד, אך צרוד מעט.
"אני… טוב, אני נהנת פה." לחשתי בשקט, קולי רעד מעט. אני מתגעגעת לאבא שלי.
"איך אתה? איך אתה מסתדר עם אמא?" שאלתי ברכות, מנסה לא להקשות עליו עם השאלה הזאת.
"אמא בסדר, חמודה. היא מוסרת לך הרבה נשיקות." אבא אמר, וכבר יכולתי לדמיין אל מול עיניי את עיניו החומות והמקומטות מתכווצות בדאגה.
"היא מרגישה יותר טוב מאתמול?" שאלתי בדאגה.
"אריאלית אמא בסדר גמור. איך את? כבר קרעו לכם את התחת?" הוא ניסה להשמע מגניב, וגרם לצחוק קטן להפלט מפי,
"כן, אבא. קורעים לנו פה את התחת, אבל הערב גיבוש שהיה לנו אתמול היה כיפי,"
"אם הוא כל כך כיפי, יש סיבה לכך שאת מפספסת אותו?" לפתע שמעתי קול שקול ורציני, קר כקרח, נטול רגשות.
הפנתי את מבטי במהירות אל פתח האוהל, רואי עמד שם, ידיו משולבות על חזהו.
"א…אבא, אני אדבר איתך לפני שאני אלך לישון,"
"בסדר גמור, מתוקונת שלי, אני אוהב אותך."
"אני יותר," לחשתי בפעם האחרונה אל הקו, וניתקתי את השיחה.
"המפקד, אני… אני מצטערת." קולי רעד בזמן שהתחלתי להתקרב לכיוונו של רואי.
אלוהים… רק הוא חסר לי עכשיו על הראש… הוא לא היה יכול לשבת עכשיו ולשיר איתם שירי ארץ ישראל?!
"תביאי לי את הטלפון שלך," הוא הושיט את ידו לכיווני, הזעפתי מעט פניי,
"אבל-"
"אריאל," קולו של רואי היה מזהיר, נאנחתי והנחתי בידו את הטלפון שלי. יופי, איזה מפקד נאחס.
"יופי, תקבלי אותו בסוף הערב גיבוש, עכשיו, את מוכנה להתלוות אלי לחדר גיבוש?" הוא הרים את גבותיו אלי, מחכה לתשובתי. נאנחתי בילדותיות והנהנתי, כמו ילדה טובה.
"כל הכבוד," קולו עדיין היה קר ומנוכר, וששנינו התחלנו לפסוע לכיוון החדר גיבוש, שהיה בצד השני של הבסיס.
שתי הדקות הראשונות עברו בדממה מוחלטת, עד שלפתע רואי שאל,
"איך את מסתדרת בבסיס?" קולו לפתע היה שונה מעט, אולי מתעניין.
למה זה בכלל אכפת לו?
"אני… אני חושבת שבסדר, המפקד." קולי לא גבר על לחישה, בזמן שחיוך קטן ונדיר נפרש על פניו של רואי,
"את משתתפת יפה בשיעורים, וגם בריצה את תמיד מקדימה, למרות שאת פטפטנית לא קטנה." קולו היה מעט משועשע, אך עדיין קר ומרוחק. הפעם תורי היה לחייך חיוך קטן,
"השאיפה שלי היא להגיע לגדוד קרקל, כך שאני עושה את כל המאמצים, המפקד." אמרתי בשקט והרמתי את מבטי אל רואי, שהיה גבוה ממני לפחות בראש וחצי,
"אני בטוח שתצליחי, טירונית." הוא חזר להיות רשמי וחילץ לעברי חיוך קטן. הרגשתי את אוזניי מוורידות ואת הסומק מתפשט על לחיי.
לפתע נשמע רטט מכיסו של רואי, והנחתי שהרטט זו שיחה מאבא שלי.
"אני… יכולה רק לענות?" שאלתי בחשש. למרבה הפלא, רואי הנהן והוציא את הטלפון שלי מכיסו, הביט בהצג, והעביר את הטלפון אלי.
'אבא מתקשר אלייך'.
החלקתי את אצבעי על המסך והצמדתי את הטלפון אל אוזני,
"כן, אבא?" צחקקתי בשקט. לפעמים אבא שלי דאגן מדי.
"אריאלי, הכל בסדר? לא הבנתי למה ניתקת כל כך מהר," הוא שאל, קולו היה מלא דאגה. גלגלתי את עיניי וצחקוק נוסף נפלט מפי,
"אבא, הכל בסדר, אני בסדר גמור. אני עכשיו הולכת לערב גיבוש, אני אדבר איתך לפני שאני אלך לישון." אמרתי, ואבא הוציא אנחת הקלה,
"טוב, ילדה שלי. תדברי איתי." הוא ניתק את השיחה, ואני החזרתי את הטלפון אל רואי,
"אני מצטערת, המפקד. הוא פשוט… דאגן מדי." חייכתי חיוך קטן לכיוונו של רואי, אך הוא לא החזיר לי חיוך,
"זה בסדר." הוא אמר והחליק את הטלפון חזרה אל כיס מכנסו.
הגענו לחדר גיבוש, ורואי סימן לי ללכת לשבת עם כולם, בזמן שהוא הלך לכיוון המעגל של כל המפקדים האחרים והסגנים שלהם.
התיישבתי ליד טל ורז, שהביטו בי בפה פעור.
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה, בזמן שטל שילבה את ידיה על החזה שלה, ורז חייכה חיוך קטן,
"הוא הלך לקרוא לך להגיע לערב גיבוש?" גבותיה הורמו בשעשוע, הנדתי בראשי,
"הוא בטח עשה סיור באוהלים וראה שאני נמצאת באוהל, והכי פדיחות, דיברתי בטלפון עם אבא שלי, והמפקד החרים לי את הטלפון." שילבתי גם אני את ידיי על חזי, במין מחאה ילדותית.
"את חייבת להתחיל לקרוא לו רואי, ולא המפקד." טל צחקה והנידה את ראשה בשעשוע.
גלגלתי את עיניי, אך חיוך קטן שיחק על שפתיי,
"אבל הוא המפקד שלנו." אמרתי בעקשנות.
"כולם קוראים לו רואי. בערב גיבוש של אתמול אפילו הטירוניות האחרות התחילו איתו," רז צחקה וזייפה דמעות צחוק מזוייפות,
"כולן היו כונפות." היא אמרה, ואני כבר ידעתי שהיא רצתה להדוף אותן מרואי ולהתנפל עליו.
"את כל כך נואשת אליו, שזה עצוב." עקצתי אותה, וחיוך רחב נפרש על פניה,
"מודה באשמה."
***
ערב הגיבוש עמד להסתיים, והרגשתי יד מונחת על כתפי. הרמתי את מבטי והבטתי ברואי, שכמו תמיד, מבטו היה רציני וקשוח. לידו עמדה בחורה ג'ינג'ית, שלא זיהיתי.
אני נשבעת, הוא זיין את כל הסגניות שלו.
"הטלפון שלך, פעם הבאה, לא על זמן גיבוש." הוא הושיט את ידו, הטלפון שלי היה בה, לקחתי אותו מידו וחייכתי חיוך קלוש,
"כן, המפקד. תודה, המפקד." הודתי לרואי, בזמן שרז וטל קפאו לידי, ולא אמרו מילה, אלא רק הביטו בי, ברואי, והבג'ינג'ית היפה.
"נו, רואי, בוא נלך." הג'ינג'ית התלוננה, ורואי העביר את מבטו אליה וחייך אליה חיוך קטן ומרגיע, מה שרק בנות בודדות מקבלות ממנו.
"לילה טוב, אריאל." הוא החזיר את מבטו אלי, הנהנתי לכיוונו, והוא והג'ינג'ית הלכו.
"הוא לגמרי הרטיב לי את התחתונים," רז אמרה בקול מעונג, בזמן שאני התגלגלתי מצחוק מהמשפט הגס הזה.
התחלנו לחזור לכיוון האוהל, בזמן שראינו שיער ג'ינג'י מתולתל וגוף שרירי וגבוה מתנשקים. שלושתינו ידענו במי מדובר. הסטתי את מבטי אל רז, שגילגלה את עיניה ונחרה בלעג,
"היא לגמרי סטוץ." היא אמרה בוודאות, בזמן שאני משכתי בכתפיי. טל המשיכה להביט ברואי ובג'ינג'ית, עיניה הבריקו בקנאה.
"אל תגידי לי שגם את נדלקת על המפקד," גיחכתי בשקט, טל הנידה בראשה במהירות,
"אני… אני פשוט רוצה גם אהבה כזאת, אני רוצה שמישהו יאהב אותי ויכבד אותי."
"מאמי, הם לא זוג." רז אמרה בלעג, אני נתתי לה מרפק בצלעות והנחתי את ידי על כתפה של טל,
"והחתיך העולמי שלך יגיע, אל תדאגי, פרינססה. לכל סינדרלה יש את הנסיך שלה," חייכתי אליה בעידוד, למרות שהמנורות בקושי האירו על פניי.
"נקווה." טל משכה בכתפיה, ושלושתינו המשכנו ללכת לכיוון האוהל, עוזבות את רואי והג'ינג'ית מאחור.
***
היי בנות, אני כל-כך מצטערת שלא עלה פרק של הסיפור "הזמנים שעברו, זכרונות שנצברו", אין לי כל כך חשק ואני דיי תקועה בסיפור הזה, אז אני מקווה שלא יקח לי יותר מדי זמן לעלות פרק.
אז… מה אתן אומרות על רואי? מה עובר על אמא של אריאל, ומי זאת הג'ינג'ית של רואי?
אני אשמח אם תגיבו ותדרגו, ורציתי לאחל לכן שתהנו בל"ג בעומר, ובלי שטויות.
אוהבת 3>