"כאב של לוחמים" – פרק שמיני

פרק 8 – קול הצרצרים

"שמונה סיבובי ריצה, עכשיו,"
"כן המפקד, שמונה סיבובי ריצה, המפקד!" הצדענו לרואי וכולנו התחלנו לרוץ. כמובן, אני הייתי לצד הבנים, בזמן שכל הבנות נגררו מאחורה ופטפטו על הא ודא.
"אז… שוב ראשונה, הא?" קולו המחוספס של ערן גרם לי להתנער מהמחשבות שלי,
"נו, אז מה איתך ועם טל?" שאלתי בהתגרות, מתנשפת מעט.
"היא הייתה אצלי בסוף שבוע, היה… בסדר." ערן אמר בשקט, הרמתי לכיוונו גבה שואלת, הוא רק הניד בראשו,
"אל תפספס אותה, ערן. היא נהדרת." שפשפתי את כתפו בחיבה, חייכתי לעברו חיוך אחרון והאצתי את קצב ריצתי, משאירה את ערן מאחור.
***
"אני כל כך רעבה!" הכרזתי כשנכנסנו לחדר האוכל,
"גם אני." רז צחקקה, וטל הנהנה בשקט.
שלושתינו שעטנו על האוכל והעמסנו את הצלחות שלנו.
"תיאבון בריא, אני מניח." לפתע קולו של רואי נשמע מאחורי. רז חייכה אלי חיוך קטן והסתובבה לכיוונו של רואי,
"תמיד בריא, לא?" היא שאלה, קולה נטף פלרטוט. גלגלתי את עיניי אל הצלחת שלי, הסתובבתי גם אני. מבטו של רואי ננעץ בי, ועיניו הביטו בעיניי.
טל מלמלה כמה דברים לא ברורים והלכה לכיוון השולחן בו ערן ישב.
"אה… אני אחכה לך בשולחן, רז." אמרתי בשקט, לקחתי איתי את הצלחת העמוסה באוכל, והלכתי להתיישב לצד טל, שישבה מול ערן.
"היי," חייכתי אל ערן, ואז הסטתי את מבטי לכיוון טל, שנעצה את מבטה בצלחת.
"טל, הכל בסדר?" שאלתי בדאגה, היא הרימה את מבטה אלי וחייכה חיוך קטן,
"בטח."
"טוב, אני הולך." ערן קם ממקומו, שלח מבט אחרון לכיוון טל העצובה וברח.
"דברי, טל. מה קרה עם ערן?" שאלתי והנחתי את ידי על ידה.
"הוא אמר שהוא לא רוצה קשר," היא אמרה בשקט, עיניה הוצפו דמעות,
"ובאמת התחלתי לחבב אותו, אריאל. אני מרגישה אליו משהו." היא ייבבה בשקט. נאנחתי בעצב וחיבקתי אותה אלי,
"טלוש, הוא לא שווה את העצב שלך. אם הוא לא רוצה קשר זאת בעיה שלו, בסוף יגיע מישהו שירדוף אחרייך רק כדי שתסתכלי עליו," ליטפתי את גבה בעידוד. מוזר, ערן הוא זה שרצה להתחבר אל טל, מה גרם לו לשנות כיוון?
"תודה, אריאלי. את חברה טובה." טל אמרה בשקט והידקה את החיבוק עוד יותר. חייכתי חיוך קטן ושתינו התנתקנו מהחיבוק.
"אז… מה איתך ועם רואי?" טל שאלה ברצינות. תחבתי כף אורז לבן לפי ולעסתי אותו באיטיות,
"מה איתנו?" שאלתי בחוסר הבנה. מבטי נדד אל רואי ורז, שדיברו וחייכו. ידה של רז הייתה על זרועו של רואי, ואני מיהרתי להסיט את מבטי בחזרה לצלחת שלי.
"אל תעבדי עליי, אריאל. לא עליי. אני ראיתי איך הסתכלת עכשיו על רז ועל רואי, למה את לא אומרת לה שאת מחבבת אותו?" היא לגמה מכוס המים שהייתה לצד הצלחת שלה,
"טל, אני באמת לא יודעת על מה את מדברת, אני לא מחבבת את רואי." הדגשתי את המילה 'לא'. אני באמת לא מחבבת את רואי, הוא המפקד שלי, זה בלתי אפשרי!
"רק אל תתעוררי מאוחר מדי, אריאל. רז בהחלט כן מעוניינת ברואי," היא הדגישה את המילה 'כן', בדיוק כמו שאני עשיתי עם המילה הנגדית.
גלגלתי את עיניי ותחבתי עוד כף אורז לפי,
"אני ורואי? חה, זה בחיים לא יקרה." אמרתי בהחלטיות. הסטתי את מבטי לכיוון רז ורואי, שאפילו היו יותר קרובים. ליבי נצבט מעט.
או שאולי כן?
***
"הערב הזה מוקדש להכרות עמוקה יותר, כך שעד כיבוי האורות אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים," ליאן חייכה אל כל מי שישב במעגל, שעכשיו, הם היו נראים מרוצים שנפטרו מהמשחקים הילדותיים של ליאן.
"מעולה, אני אלך לי אל רואי," רז צחקקה וקמה ממקומה, והתקדמה לכיוונו של רואי. הרגשתי את המבט שלו נעוץ בי, אך הנחתי שאני מדמיינת, ושהוא מסתכל על רז.
הסתכלתי על רז ועל רואי, שניהם היו ביחד מתאימים. הג'ינג'ית בכלל לא הייתה בחדר, והנחתי שהיא ורואי נפרדו. ידה של רז הונחה על חזהו של רואי, וכך היא יצרה אינטימיות.
"תפסיקי לבהות בהם, זה פתטי." שמעתי את טל צוחקת לידי, ניערתי את ראשי וגלגלתי את עיניי,
"אני לא בוהה בהם!" הכחשתי.
"יופי, כי רואי מתקרב לכאן, בלעדיי רז." היא הודיעה לי, ואני הרגשתי את ליבי מנתר מעט. אלוהים, למה אני מתרגשת שהוא בא לכאן?
"אריאל," קולו של רואי, מחוספס ועמוק, חדר לתוכי. הרמתי את מבטי אליו, והוא חייך אלי חיוך קטן,
"חשבתי לעצמי… את רוצה להתלוות אלי, לטיול קטן?" הוא שאל, החיוך הקטן לא עוזב את פניו. חייכתי גם והנהנתי, קמתי מהרצפה ואז העברתי את מבטי לכיוונה של רז, שהביטה בי בעיניים רושפות. נרתעתי מעט אחורנית,
"א…אני לא בטוחה שזה רעיון טוב," צייצתי לפתע. המבט הרושף של רז הפחיד אותי,
"לכי, אריאלי." טל חייכה אלי חיוך חם, ואני הבטתי בה בעיניים גדולות וחוששות, אך היא רק הנהנה וסימנה לי שזה בסדר.
חה, כאילו היא צריכה להתמודד אחר כך עם רז.
"אוקי," אמרתי בשקט, ורואי ואני יצאנו מחדר הגיבוש.
"אני מבין שאת חוששת מרז," קולו של רואי היה רציני ועמוק, כמו בכל פעם. יצאנו מהמבנה והתחלנו ללכת בחשיכה.
"היא… מחבבת אותך, אני לא רוצה שהיא תחשוב שיש בנינו דברים שבחיים לא יהיו," גיחכתי והרמתי את מבטי אליו, הוא לא חייך ורק הביט בי במבט רציני ולא אמר דבר. השתיקה שלו גרמה לי לרעוד.
"לאן אנחנו הולכים?" ניסיתי לשבור את המתח שיצרתי.
"לאן שתרצי," הוא אמר בשקט. הנהנתי והמשכנו ללכת לשום מקום.
לצעוד לצידו היה בוודאי נראה מגוחך מהצד. המטר תשעים שלו התנשא בקלות מעל המטר חמישים ותשע שלי.
"אני מצטער על מה שקרה אתמול," הוא אמר לפתע, ואני הרמתי לכיוונו מבט שואל,
"אה, הקטע במקלחות הנשים?" צחקקתי והנדתי בראשי בשעשוע,
"אתה באמת חייב ללמוד לדחות דברים לאחר כך, רואי." עצרתי בצד הדרך והתיישבתי על הדשא הרך. שילבתי את רגליי זו בזו, ורואי התיישב לצידי,
"הייתי חייב להתנצל, זה לא נחמד לראות את המפקד שלך ערום ומזיין מפקדת אחרת," הקללה הגסה נפלטה לו מהפה בקלות, ואני צחקתי בשעשוע,
"רואי, אני לא בטוחה שראיתי משהו חוץ מהתחת של החברה שלך." אמרתי בשעשוע, רואי משך בכתפיו,
"במילא לא היית צריכה לראות את זה, הייתי חרמן באותו הרגע, פשוט השכבתי אותה על הדשא וזיינתי." הוא אמר בפשטות, ואני פערתי את פי בהפתעה. לא חשבתי שהמפקד שלי מסוגל לדבר בכזאת גסות,
"אני אשמח אם לא תפרט לי את מה שקרה, תודה." אמרתי בשקט ונשכבתי על הדשא. עיניי סרקו את הכוכבים שנצצו בשמיים השחורים והאפלים.
רואי עשה כמוני, ואני הרשתי לעצמי לעצום את עיניי ולהרגע. הרגשתי בטוחה עם רואי, הייתי בטוחה שהוא יגן עליי.
כעבור כמה שניות הרגשתי את הנשימות שלו על הלחי שלי. פקחתי את עיניי, וראיתי את העיניים השחורות שלו מביטות בי מקרוב,
"אני שמח שפגשתי אותך, אריאל." הרגשתי חמימות עוטפת אותי כשהוא אמר את שמי.
"רואי…" מלמלתי בשקט. במשך כמה דקות פשוט שכבנו שם והבטנו זה בעיניים של זו, והתענגנו על קול הצרצרים מסביבנו.
"יש לך את העיניים הכי יפות שראיתי," הוא אמר בשקט, גיחכתי,
"הן חומות כהות, הן כל כך פשוטות," אמרתי בזלזול.
"אל תזלזלי בעצמך, טירונית," הוא קרץ לי, ואני הרגשתי את לחיי מאדימות במעט,
"אני משתדלת שלא לזלזל בעצמי, המפקד," החזרתי לו באותו המטבע וקרצתי לו גם אני, אך הקריצה שלי בוודאי הייתה נראת עלובה לצד הקריצה שלו.
"אז תספרי לי, למה דווקא גדוד קרקל?" הוא שאל. עדיין היינו קרובים. הסתובבתי על צידי, וגם הוא, כך שאפינו נגעו מעט,
"אני מניחה שבגלל שאני רוצה להיות רחוקה מהבית וגם לעשות משהו באמת מועיל, ולא להיות סתם עוד פקידה." משכתי בכתפי, ורואי חייך,
"אחותי הקטנה, אלמוג, חולמת להיות להיות בקרקל, למען האמת, את דיי מזכירה לי אותה." ידו עלתה אל שיערי, והוא ליטף אותו מעט, מה שגרם לכל גופי לרעוד ולעלות בלהבות.
למה אנחנו מתנהגים כמו זוג?
"בת כמה אחותך?" שאלתי בשקט,
"היא בת ארבע עשרה," הוא חייך חיוך קטן וידו ירדה אל גבי, ובדחיפה קטנה, הוא קירב אותי אליו.
המצחים שלנו התנגשו ופלטתי יבבת כאב, ומיד אחר כך פרצתי בצחוק מתגלגל,
"למה זה היה טוב?" שפשפתי את מצחי הכואב וחייכתי חיוך קטן,
"אני אוהב את הצחוק שלך," הוא אמר בלי שום קשר, ואני חייכתי חיוך ביישני,
"הוא סתם ילדותי." עיניי הביטו בעיניו השחורות, שגרמו למערבולת להיווצר בבטני.
"זה מה שאני אוהב בו." הוא אמר, קולו רציני, ואני מצאתי את עצמי מאדימה לנוכח הפגנת החיבה שלו, מה שהוא לא עשה לעיתים קרובות.
מה קורה לו? לפני רגע הוא היה חם על רז, אתמול על הג'ינג'ית, ועכשיו הוא מחמיא לי בלי הפסקה?
התיישבתי וקמתי במהירות מהדשא, רואי התיישב והביט בי בגבות מורמות,
"כדאי שנחזור לחדר גיבוש," אמרתי בשקט, ורואי משך בכתפיו וקם מהדשא.
***
התיישבתי לצד טל, שישבה לצד רז, שהייתה נראת מצוברחת.
"מה יש לה?" לחשתי באוזנה של טל. היא משכה בכתפיה ואז חייכה חיוך שובב,
"בואי," היא הקימה אותי ושתינו יצאנו מחדר הגיבוש,
"מה היה עם רואי?" היא שאלה בהתעניינות, אני צחקתי וגלגלתי את עיניי,
"כלום. מה יכול לקרות?" הבטתי בה. החיוך נמחק מפניה,
"את נוראית." היא הכריזה. משכתי בכתפיי,
"אולי."
***
היי בנות, איך הפרק? אז היחסים בין רואי ואריאל מתחממים, אבל רז לא נראת מרוצה במיוחד.
ערן וטל מתרחקים, אבל לא לעוד הרבה זמן.
אשמח אם תגיבו ותדרגו ❤