"כאב של לוחמים" – פרק שש עשרה

פרק 16 – אובססיה

"גברים תמיד רוצים להיות האהבה הראשונה של אישה. זוהי השטחיות המסורבלת שלהם. אנו הנשים, יש לנו רגש עדין יותר בנוגע לדברים. אנו רוצות להיות הרומן האחרון של גבר."
– אוסקר ווילד

***
כל הארוחות ערב אותו הדבר. אני לוקחת לעצמי שני צנימים ומורחת אותם בקוטג' שלושה אחוז, ואז חוטפת כמה ירקות טריים מהבופה.
התיישבתי מול רז, טל וערן. טל וערן היו עסוקים בלהתמזמז בעוד רז ניקרה ירקות מהצלחת שלה.
חייכתי חיוך קטן לרז ונגסתי מהצנים שלי. הייתי עייפה מהריצות ומהאימונים של הצהריים, אז החלטתי שאני אוותר על הערב גיבוש להיום. אני אתקלח ואלך לישון.
אולי רואי יעלם מהמחשבות שלי לפחות לכמה שעות.
עבר יום אחד, עשרים וארבע שעות בודדות, וכבר אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת לידיים הגדולות והחמות שלו עוברות בשיערי, לשפתיים המתוקות שלו, שנושקות לכל חלק בפניי, לעיניים השחורות שלו, שמקרינות חום ורכות.
ניערתי את ראשי, מנסה להעלים את המחשבות על רואי.
אריאל, תתעשתי על עצמך, את רוצה להיות ברירת מחדל?
באותה השניה אבד לי התיאבון. קמתי מהכיסא והרמתי את הצלחת המלאה מהשולחן. חייכתי חיוך קטן לכיוונה של רז והלכתי לכיוון הבופה. הנחתי את הצלחת המלאה שלי לצד שאר הצלחות המלוכלכות ויצאתי מחדר האוכל.
"אריאל," שמעתי את קולו של רואי מאחורי. ליבי, כאילו קיבל פקודה מהמוח, התחיל לפעום במהירות ובכל גופי עברו זרמי התרגשות.
הסתובבתי בנוקשות לכיוונו של רואי והבטתי בו. עיניו השחורות נצצו אלי ברכות ובתמימות, שלא הייתה אופיינית לרואי.
"מה?" אמרתי בקול חלש, בקושי נשמע. לא רציתי להתעמת איתו עכשיו, לא רציתי שזה יגיע לריב.
"את לא הבנת אותי נכון."
"אני הבנתי אותך נכון מאוד, רואי. אתה עדיין אוהב את נוגה, וזה בסדר. מי אני בכלל?" צחקתי במרירות, למרות שהדבר היחיד שרציתי זה לפרוץ בבכי דרמטי ומעורר רחמים.
"אני לא, אריאל. אבל זה נכון, היא תמיד תהיה חלק ממני, אבל זה לא אומר שלך לא יהיה חלק-"
"אני לא רוצה חלק, רואי, אני רוצה את כולך!" הדמעות חנקו את גרוני.
עיניו השחורות של רואי התרחבו, ועכשיו הוא הביט בי בעיניים גדולות ורכות.
"חכי שניה," הוא אמר בשקט, הביט לצדדים, וכשראה שהמסדרון פנוי לגמרי, הוא הצמיד אותי אליו וריסק את שפתיו על שפתיי. חסרת נשימה, ידיי נכרכו סביב צווארו ונאחזו בו. זיקוקי דינור התפוצצו בליבי, מערבולות התחוללו בבטני, כל גופי רעד בהתרגשות ובעונג. כל כך התגעגעתי לשפתיים האלו.
הוא ניתק את שפתיו משפתיי ומשך אותי במהירות לחדר אימון, החדר שלנו. רואי נעל את הדלת והתנפל עליי בשנית, מורעב ורועד כמעט כמוני.
הוא הצמיד אותי לקיר והתנתק משפתיי, יורד לצווארי ונושק לו ברכות מסחררת.
כמעט נשבתי בקסמיו שוב. כמעט ונתתי לו למחוק את כל מה שקרה.
אבל רק כמעט.
הדפתי את רואי ממני בעדינות והשפלתי את מבטי לרצפה. אני לא יכולה לבנות איתו קשר שמבוסס על מגע, בלי רגש. רגש הוא הכרחי, הוא בלתי נמנע. לפחות בשבילי.
"אני מניח שלא נוכל לדלג על השיחה הזאת," רואי אמר בשקט ושפשף את עורפו במעט. החלקתי במורד הקיר והתיישבתי על הרצפה הקרה.
רואי התיישב לצידי, ואני לא הסרתי את מבטי מהרצפות, שלפתע נראו מאוד מעניינות. על מי את עובדת, אריאל?
"אריאל… אני מבטיח לך, אני בחיים לא אפגע בך. עם הזמן, אני אהיה שייך רק לך," הרגשתי יד חמימה מונחת על הלחי שלי ומרימה את ראשי. הבטתי באותן העיניים השחורות והרכות שאני כל כך אוהבת.
"אני לא רוצה להיות הברירת מחדל, רואי." לחשתי בשקט. הדמעות טישטשו את עיניי, ורק רציתי לקבור את ראשי בין ידיי ולפרוץ בבכי. הגבר היחיד שאני מרגישה אליו משהו הוא מתוסבך רציני. יופי, אריאל.
מכולם, דווקא את המפקד שלך?
"את בחיים לא תהיי ברירת מחדל, מובן?" מבטו התקשח, אפילו מעט כעס ניצתו בעיניו.
"אתה אוהב את נוגה-"
"אני לא אוהב את נוגה, אריאל, אבל הייתי איתה כל כך הרבה זמן, שהיא עדיין חלק ממני." הוא קטע אותי בעצבים, והדחף לבכות רק גבר מרגע לרגע. הדמעות זלגו במורד לחיי, משאירות שבילים רטובים ושקופים.
"אריאל, אני… אני מצטער. היי, תסתכלי עליי," הוא ניגב את דמעותיי ברכות, ולפתע הרגשתי את שפתיו נושקות לדמעות המלוחות.
הבטתי בו, מוקסמת משפתיו ומפניו היפות. איך זכיתי להיות קרובה כל כך לגבר הכי יפה וסקסי ביקום, איך?
"הגבר הכי מדהים בעולם." לחשתי בשקט ובחנתי את פניו המשורטטות של רואי.
"האישה הכי מדהימה בעולם," הוא חיכך את אפיו באפי ואני צחקקתי,
"מעולם לא חשבתי שאני ניראת כמו אישה…"
"הו, השדיים שלך הם משהו,"
"רואי!" הרגשתי את לחיי מאדימות וקברתי את ראשי בחזהו של רואי במבוכה.
"אני כבר מת למצוץ לך את הפטמ-"
"דיי!" צווחתי במבוכה והאדמתי אפילו יותר. אלוהים, אין לו צנזורה!
הרגשתי אותו רועד, ואז שמעתי את צחוקו. גלגלתי את עיניי והרמתי את מבטי אליו,
"זה לא נחמד לצחוק עליי ככה!" קירבתי את ראשי אל ראשו, אפינו נוגעים-לא נוגעים.
"אבל אני אוהב לצחוק עלייך," ידו עברה בשיערי הפזור, ואז הוא הצמיד את שפתיו אל שפתיי ברכות ובעדינות,
"יום אחד בלעדייך ואני משתגע." הוא מלמל אל בין שפתיי והעצים את הנשיקה. הפרפרים התעופפו בבטני מצד לצד במהירות, הזיקוקים שבו והתפוצצו בבטני, והייתי מאושרת.
"אני התגעגעתי אלייך," לחשתי גם אני אל בין שפתיו המתוקות, הרכות, אך גם התובעניות.
"אני כבר מת להיות בתוכך," הוא ניתק את שפתיו משפתיי וליטף את הלחי שלי ברכות. התענגתי על מגע ידיו החמות.
הרגשתי את לחיי מאדימות במהירות ואת העיקצוצים מתגבשים בין רגליי. הצמדתי את רגליי, זו לזו, וניסיתי להעלים אותם, אך לשווא. הם רק התגברו בכל רגע שחלף.
"אבל את עדיין לא מוכנה, עדיין לא, נכון?" הוא נשק לשפתיי נשיקות קטנות, אני לאט לאט איבדתי את השליטה.
"אני מוכנה, אני מוכנה בשבילך." לחשתי בתחינה, ברצון לעוד, בזמן שהוא התגרה בי ונשק לשפתיי נשיקות קטנות ולא מספקות בכלל.
"עוד לא, עדיין לא." הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי בשניה אחת ואני מצאתי את עצמי נשכבת על הרצפה, ורואי מעליי. הרגשתי את איברו הקשה תחוב בבטני התחתונה, מה שגרם לסומק להתפשט על לחיי.
"הכי יפה בעולם," הוא נשק לצווארי נשיקות קטנות ורטובות. הרגשתי את לשונו על צווארי, והייתי צריכה ממש להתאפק לא לגרגר בעונג. רציתי אותו יותר מתמיד, רציתי שהוא יהיה בתוכי.
לפתע הוא התחיל למצוץ את הנקודה הרגישה מתחת לאוזני, ואני התפתלתי תחתיו בעונג, גניחות קטנות נפלטו מפי,
"רואי…" נאנחתי את שמו. ידי עלתה אל עורפו וליטפה אותו ברכות, בעדינות.
בחיים לא חשבתי שהגבר הכי סקסי בעולם יגע בי בצורה הזאת, ירצה אותי בצורה הזאת.
בחיים לא חשבתי שרואי ירצה אותי בצורה הזאת.
***
אני ורואי צעדנו לאורך השביל המסומן, ידי בידו. השעה הייתה שתים לפנות בוקר, אבל לשנינו לא היה ממש אכפת. טוב, לפחות לי לא היה אכפת. רציתי לנצל איתו כל שניה, רציתי לנשק אותו שוב ושוב.
"בנתיים המבצע נדחה, אין לנו מספיק נשק, בטח נתחיל להפציץ מטרות משמעותיות בעוד חודש, אולי יותר." רואי אמר ברוגע, ואני הרגשתי את ליבי מנתר בפחד ברגע שהוא אמר את המילה "מבצע".
"אני… אני מפחדת." אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי אל שביל החול.
"למה?" לפתע רואי הפסיק ללכת, והרגשתי את ידיו מושכות אותי קרוב אליו. הרמתי את מבטי אליו והרגשתי את הדמעות צורבות בעיניי,
"אני מפחדת שיקרה לך משהו." אמרתי בשקט, קולי רעד מעט.
חיוך משועשע עלה על פניו של רואי, ואני הבטתי בו בשאלה.
"לא יקרה לי כלום, אבל את חמודה שאת דואגת." הוא קירב אותי אליו, הרגשתי את לחיי מאדימות.
"אז אני אפסיק לדאוג, אני לא רוצה להיות חמודה." חרצתי לו לשון חצופה וצחקקתי בשקט.
"אבל אני אוהב את חמודה, את מתנהגת כמו ילדה קטנה, תמימה, וזה רק מוכיח שאת שייכת רק לי, ולא לשום גבר אחר." הוא לחש וחייך חיוך כובש. נמסתי.
הצמדתי את שפתיי לשפתיו, לנשיקה קצרה ורכה,
"אני במילא שייכת רק לך." צחקקתי.
"אני ארשום את זה לפניי." הוא העמיק את הנשיקה בכך שדחף את לשונו לפי, ואני כרכתי את ידיי סביב עורפו וליקקתי את שפתיו בהתגרות.
אהבתי את הנשיקות שלי ושל רואי. הן היו עדינות, אך גם עם מעט אגרסיביות. הן היו מתוקות, אבל גם מרות. הן היו רכות, אבל גם מלאות תשוקה וציפייה ליותר.
אני יודעת שמה שיש ביני לרואי זאת עדיין לא אהבה, אפילו לא התאהבות, אבל זה חזק כל כך, שאני מפחדת שזה מתקרב למשהו גדול יותר מהתאהבות או אהבה.
אובססיה.
***
אני אוהבת את שעות הבוקר המוקדמות, שעוד אפשר לשמוע את הציפורים מצייצות בלי חשש.
עמדתי מול המראה במקלחות הבנות ואספתי את שיערי לקוקו גבוה, מתוח והדוק, כדי שלרואי לא יהיו תלונות. למרות שכשאנחנו לבד, הוא אוהב את השיער שלי יותר כשהוא פזור.
"אני לא מצליחה להגיע למצב של דיבור עם רואי, זה כל כך מתסכל, כאילו הוא מתחמק ממני!" רז יללה, בזמן שאני הרגשתי את ליבי מקפץ באושר. רואי מתחמק מרז?
ואז הלב שלי חדל לנתר. אני לא רוצה לדעת איך רז מרגישה עכשיו. היא רגילה לקבל את כל הבנים בעולם, אבל… רואי פשוט… לא מעוניין בה. ניסיתי למחוק את החיוך הקטן ששיחק על שפתיי.
הוא מעוניין בי.
ואני מעוניינת בו. הו, כמה שאני מעוניינת בו.
"רז, אולי כדאי שתוותרי." לפתע שמעתי את קולה של טל. היא לא נשמעה מטיפה, היא נשמעה דואגת. הרמתי את מבטי וראיתי שמבטה של טל נעוץ בי.
אבל למה יש לי תחושה שלא לרז היא דואגת, אלא לי?
"רואי הזה לגמרי שווה," טליה, בחורה שישנה איתנו באותו האוהל, אמרה בקול גבוה. איגרפתי את ידי בזעם. נכון, הוא שווה, והוא שלי.
אוף. לא זכור לי שתמיד הייתי כזאת רכושנית וקנאית.
"כן, לגמרי, אבל תתפסי מרחק, בסוף הוא יהיה שלי." רז איימה עליה.
"אני הולכת לחדר אוכל." אמרתי במהירות, סידרתי את תיק הבוקר שלי וברחתי מהמקלחות.
מה אם רואי בסוף יבחר ברז, ולא בי? מה אם הוא יעדיף אותה על פני? היא הרבה יותר יפה ממני.
נסערת, חזרתי לאוהל, זרקתי את תיק הבוקר שלי על המיטה והלכתי בצעדים מהירים לכיוון חדר האוכל.
נכנסתי לחדר האוכל, והדבר הראשון שראיתי היה עיניים שחורות שנעוצות בי. עיניים שחורות ששייכות לרואי.
השפלתי את מבטי לרצפה והלכתי לכיוון עמדת השתיה החמה. הכנתי לעצמי כוס קפה, בלי סוכר.
התיישבתי בשולחן הקבוע, ולגמתי מהקפה הרותח.
"אוי, רואי, אתה כזה מצחיק!" שמעתי את קולה הצווחני של שלי. הרמתי את מבטי מכוס הקפה שלי והבטתי בשולחן המפקדים. רואי היה קרוב אל שלי, והיא כרכה את זרועותיה סביבו. הרגשתי את הכעס נבנה בי, אבל באותה השניה, ראיתי שרואי מרחיק את שלי ממנו, למרות שלא ראה שאני מביטה בהם.
אריאל, מה ציפית? הוא הבטיח שהוא לא יפגע בך, ואת צריכה להאמין לו. תפסיקי להיות כזאת חסרת בטחון בכל הקשור אל רואי.
אם הוא מנהל איתך את מערכת היחסים הזאת, כנראה שהוא כן מוצא בך משהו.
***
"התגעגעתי אלייך," רואי הצמיד אותי לקיר חדר האימונים ואני חייכתי חיוך קטן,
"נפגשנו אתמול בלילה," אמרתי בהתגרות.
"זין, ואני בכל זאת התגעגעתי." הוא הצמיד את שפתיו אל שפתיי בתשוקה ואני נענתי לחיוב וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו.
זיקוקי דינור מתפוצצים בבטן.
לב דופק במהירות.
זרמים של התרגשות עוברים בכל כולי.
גם אני התגעגעתי אלייך, רואי.
***
היי בנות, איך הפרק? אני מקווה שאהבתן אותו כמו שאני אהבתי אותו (:
אני מנסה לעלות פרקים ארוכים, כי הרי אני לא מעלה הרבה פרקים, אז כבר שאני מעלה, לפחות שיהיו איכותיים וארוכים.
עכשיו בכל תחילת פרק אני הולכת להוסיף משפט כזה, שממש מתאים, וזה יכול להשתלב יפה בסיפור, לא?
אשמח אם תגיבו ותדרגו,
אוהבת המון! 3>