"כאב של לוחמים" – פרק תשיעי

פרק 9 – כמעט כמוך

"דיברת עם ערן?" שאלתי את טל בזמן ששתינו ישבנו בשולחן האוכל. טל אכלה כריך עם אבוקדו ואני רק לגמתי לי מכוס הקפה שלי,
"כן, אתמול, בזמן שהיית עם רואי." היא צחקקה וקרצה לי. גלגלתי את עיניי,
"נו," דחקתי בה.
"כלום, הוא אמר שאני חשובה לו, אבל שכרגע הוא לא מחפש קשר רציני." היא נגסה בכריך שלה, ואני ראיתי את העצבות בעיניה.
"אוי, טל," חיבקתי אותה ברכות,
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר." הרגעתי אותה.
"היי, מה אנחנו צריכות בנים? תקשיבי, בסוף השבוע את באה אלי, ואנחנו הולכות לצאת למועדון ולשכוח מכל הבנים החסרי חשיבות האלה," טל חייכה חיוך רחב ומחאה כף.
גלגלתי את עיניי ונאנחתי,
"רק מסיבות בראש שלך?"
"באיזו מסיבה מדובר?" רז התיישבה מולי ומול טל, ואני חייכתי לעברה חיוך קטן. היא לא החזירה לי חיוך, ופנתה להביט בטל.
"אה… לא משהו מיוחד, אריאל תבוא אלי בסוף השבוע ונצא למועדון," אמרה טל. צחקתי והנדתי בראשי,
"מי אמר שאני רוצה לבוא אלייך בכלל?"
"אל תעצבני אותי," היא נהמה עליי, הרמתי את ידיי כחפה מפשע וטל צחקה.
"אני מבינה שאני לא מוזמנת," רז אמרה במירמור. נאבקתי בדחף לגלגל עיניים, אבל זה פשוט היה כל כך דורש, אז גילגלתי את עיניי. רז שלחה לכיווני זוג עיניים כועסות.
"לא… פשוט נראה שהולך לך טוב עם רואי, אז לא רצינו להפריע." טל צחקה והנידה בראשה. רז לפתע חייכה חיוך רחב והעיפה מבט לכיוון רואי, שישב עם שאר המפקדים ושתה את כוס הקפה השחור הרגילה שלו.
מצאתי את עצמי גם בוהה בו. הוא חייך לכיוון אחת המפקדות שעשתה לו עיניים, אך מהר מאוד מבטו נפגש במבטי, וחיוכו התרחב. הוא קרץ לי, ואני מיהרתי להפנות את מבטי. לחיי הוצפו בצבע אדום.
"איזה חמוד, הוא קרץ לי!" רז צווחה, בזמן שאני הרגשתי את ליבי, שפעם בחוזקה בחזי, מפסיק לפעום.
אלוהים, אריאל, את כל כך סתומה. ברור שהוא לא קרץ לך, הוא קרץ לרז!
"הוא בא לפה," רז בקושי נשמה, ואני השפלתי את מבטי אל כוס הקפה שלי.
"היי, בנות." לפתע קולו הרציני והשקול של רואי נשמע מעליי. הרמתי את מבטי וראיתי כי רואי עומד לצידי. חייכתי חיוך קטן והשפלתי את מבטי בחזרה אל הכוס קפה שלי,
"היי, המפקד." רז אמרה בפלרטטנות. נשכתי את שפתי התחתונה בכדי לא לפרוץ בצחוק. היא פשוט כל כך פתטית, שזה עצוב.
"היי, רז. אריאל, אני יכול לדבר איתך לשניה?" הופתעתי לשמוע כי רואי רוצה לדבר איתי, אך הנהנתי לחיוב וקמתי מהכיסא שלי,
"אני אפגוש אותך באימון בוקר," חייכתי אל טל, ששלחה לי נשיקה באוויר.
אני ורואי יצאנו מחדר האוכל והתחלנו להתקדם לכיוון האיזור בו אנחנו עושים את האימון בוקר,
"אני רוצה ללמד אותך גם היום להשתמש ברובה," הוא אמר, ואני חייכתי חיוך קטן והרמתי את מבטי אליו,
"באמת?" שאלתי בהתרגשות. כל דבר שקשור לרובים ריגש אותי.
"כן. מחר יש לכולם אימון עם M16, אני רוצה שתהיי מוכנה." הוא חייך לכיווני חיוך צדדי, ואני הרגשתי את ליבי מנתר במקומו.
"אוקיי, תודה, המפקד." אמרתי בשקט, ולפתע הרגשתי את ידו של רואי על גבי התחתון.
ידו לא זזה משם במשך שתי הדקות הבאות, עד שהגענו למקום בו הייתה אוכלוסיה. לאורך כל הדרך לחיי היו אדומות, ומיהרתי לברוח מרואי, אך לפתע הרגשתי את ידו האיתנה נכרכת סביב שורש כף ידי,
"ממהרת לאנשהו?" בקולו היה שעשוע, ואני חייכתי חיוך קטן והסתובבתי לכיוונו,
"לא." אמרתי בשקט והבטתי בפניו. הוא לא יפה. הוא כובש. הוא סקסי בטירוף, והעיניים שלו הורגות אותי. הדרך שבה הן מביטות בי…
"תחכי לי בערב מחוץ לכיתת ההרצאות," הוא הביט בי וחייך אלי חיוך קטן, סובבתי את גבי אליו,
"ואריאל?" הוא שאל.
המהמתי,
"הא?"
"קרצתי לך."
***
סיבוב ריצה שלישי.
סיבוב ריצה רביעי.
אני מרגישה את כל מי שחולף על פני מסתחרר, וגם הקרקע עליה אני דורכת. נשענתי על גזע עץ אחד והנחתי את ידי על מצחי.
"היי, אריאל, את בסדר?" טל נעצרה לידי, מתנשפת.
"אני… אני לא מרגישה טוב. אבל אני אהיה בסדר, תמשיכי לרוץ." אמרתי בשקט. הרגשתי את ליבי דוהר בחזי, כמעט ואיבדתי את הנשימה שלי.
"את לא נראת טוב, את חיוורת. לקרוא לרואי?" טל לא הרפתה. היא הניחה את ידה על מצחי,
"אלוהים, אריאל, את רותחת!" היא צווחה בדאגה.
"טל, אני בסדר, זה בגלל הספורט." ניסיתי להסביר לה שהכל בסדר, למרות שכלום לא היה בסדר. הרגשתי את כל האוכל של אתמול עולה במעלה גרוני, כרעתי ברך על החול והקאתי. הדמעות טישטשו את עיניי, ונשימתי הייתה מקוצרת ולא סדירה.
"אריאלי, מה קרה?" טל כרעה ברך לצידי ושפשפה את גבי. האוכל המעוכל מצא את דרכו החוצה דרך פי, ואני הרגשתי את הצריבה הלא נעימה בגרון שלי.
"טל, לכי תביאי לה כוס מים." לפתע שמעתי את קולו של רואי, וכעבור רגע שיערי הוסט מפניי וידיים גדולות ליטפו את ראשי,
"תוציאי הכל," קולו של רואי היה רך, ואני הקשבתי לו. במשך דקות ארוכות לא הפסקתי להקיא. ידיו של רואי היו היחידות שתמכו בי, והדמעות זלגו במורד לחיי.
לאחר שהקאתי בפעם האחרונה, התיישבתי על החול וניגבתי את פי עם גב כף ידי. רואי התיישב מולי והשקה אותי בעדינות ובסבלנות במים שטל הביאה מחדר האוכל.
ידו הונחה על מצחי.
"את חמה, אני חושב שהתייבשת." הוא אמר בדאגה, ועזר לי לקום. כעבור כמה שניות הייתי על ידיו, והוא סחב אותי כמו נסיכה לכיוון המרפאה.
"את חייבת לשמור על עצמך יותר, אריאל." הוא נשמע כועס. לא הגבתי לדבריו. התענגתי על מגע זרועותיו הכרוכות סביבי, והסנפתי את ריח החולצה שלו אל ראותיי.
"אני מניח שאני לא אוכל ללמד אותך להשתמש ברובה," הוא אמר בעצב מזוייף, מה שגרם לי מיד להתעורר מפנטזיה שהייתי שרויה בה,
"מה?! לא! נו, רואי!" התלוננתי, והוא צחק.
"את עם חום, את באמת מצפה שאני אתן לך להשתמש ברובה?" הרגשתי את ידו מלטפת את שיערי, ולפתע הגומיה שהייתה כרוכה סביבו והידקה אותו לקוקו נעלמה, ושיערי התפזר על כתפיי ועל גבי בגלים רכים.
"אם אני ארגיש יותר טוב, תוכל להגניב אותי מהמרפאה?" הרמתי את מבטי אליו והבטתי בו בתחינה. הוא צחק והניח את ידו על הלחי שלי, וליטף אותה ברכות,
"את מנסה לגרום לי לעשות דברים אסורים?" הוא שאל אותי. הוא הפסיק לזוז ואני הרגשתי את נשימתי נעצרת.
"כן." לחשתי בשקט, עיניי החומות לא משו מעיניו השחורות והעמוקות שגרמו לליבי לנתר.
"זה מצליח לך," הוא לא הפסיק ללטף את הלחי שלי ברכות, ואני התענגתי על המגע החם שלו.
כעבור כמה שניות הוא הפסיק ללטף את הלחי שלי והמשיך ללכת לכיוון המרפאה. נאנחתי בשקט והנחתי את ראשי על חזהו. עצמתי את עיניי והתענגתי על המגע החם שלו.
***
לאחר כמה בדיקות, גילו שאני לא התיישבתי, אלא שעלה לי החום עקב מאמץ יתר. רואי לא עזב אותי לרגע, ולבסוף, אמרו לי להשאר לנוח באחד החדרים במרפאה.
שכבתי על המיטה שהייתה נוחה למדי, רואי ישב על הכיסא שלצידי והביט בי בעיניים גדולות ושחורות.
"איך את מרגישה?" הוא שאל בשקט. משכתי בכתפיי, והוא חייך חיוך קטן,
"את נראת יותר טוב. את עדיין מעט חיוורת, אבל את יפה כמו תמיד." הוא החמיא לי בקלות, ואני הרגשתי את לחיי מתחממות.
"את אפילו יפה יותר שאת מסמיקה," הוא המשיך להחמיא לי, וקם מהכיסא.
"אני צריך ללכת, הטירונים שלי לא יסתדרו עם שלי, והיא לא תסתדר איתם," הוא גלגל את עיניו ואז התקרב לכיווני.
"אם תרגישי לא טוב, תגידי לאחות לקרוא לי מיד," הוא רכן לכיווני, והדביק נשיקה חמימה למצחי. הרגשתי את כל גופי רועד מהתרגשות, וכעבור כמה שניות, הוא ניתק את שפתיו החמות ממצחי, חייך אלי חיוך קטן, ויצא מהחדר.
לפתע הטלפון שלי, שהיה על השידה שלצד המיטה בה שכבתי, צלצל. התיישבתי במיטה ועניתי לשיחה שהייתה מאבא שלי,
"היי אבא," אמרתי. קולי היה חלש, ונשמעתי חולה. אוף, אני שונאת להיות כל כך חלשה.
"ילדה שלי! המפקד שלך אמר לי שאת לא הרגשת טוב ושיש לך חום, איך את מרגישה עכשיו? את בסדר? את צריכה שאני אבוא לקחת אותך לבית חולים?" הוא הציף אותי בדאגה שלו, ואני רק גלגלתי את עיניי ונאנחתי,
"אבא, אני בסדר גמור. מה שלום אמא?" שאלתי בשקט. לא דיברתי עם אבא או עם אמא מאז המקרה שהיא לא זכרה מי אני. לא הייתי מסוגלת, נפגעתי כל כך.
"אמא שלך בסדר, היא נזכרה, כמובן. אבל זה לא מה שחשוב. את בטוחה שהכל בסדר? וגם נשמע שהמפקד שלך מאוד אוהב אותך, הוא לא הפסיק להגיד כמה שאת חיילת טובה," אבא אמר, ואני מצאתי את עצמי מסמיקה מעונג. רואי אמר שאני חיילת טובה?
"אני בסדר אבא. וכן, המפקד ממש נחמד." נחמד זה כלום לעומת מה שהוא. הוא נהדר. הוא כובש.
"אמא שלך מוסרת לך שתרגישי טוב, אני אתקשר אלייך עוד מעט, אריאלי." הוא אמר ברכות,
"טוב, אבא. להתראות." ניתקתי את השיחה והנחתי את הטלפון על השידה.
"אריאלי!" טל נכנסה לחדר, ולצידה ערן.
"היי," צחקקתי. טל מיד חיבקה אותי, וערן חייך לכיווני,
"איך את מרגישה?" הוא שאל והתיישב על הכיסא בו רואי ישב לפני דקות ספורות.
"טוב יותר, המפקד היה איתי כל הזמן הזה." משכתי בכתפיי והעברתי את מבטי אל טל, שהביטה בי במבט שובב.
"כן, הוא אישר לנו לבוא לבקר אותך. הוא אמר שאנחנו גם נביא לך בערב ארוחת ערב, הוא דואג לך." ערן חייך גם הוא בשובבות, ואני רק גלגלתי את עיניי,
"הוא פשוט מפקד טוב." אמרתי בשקט, לחיי האדימו במעט. כן, הוא מפקד ממש טוב.
"כן, רואים שהוא מתנהג אלייך טוב." טל התיישבה על המיטה לצידי.
"טוב, אני חייב ללכת, אבל היה נחמד לראות שאת בסדר, אריאל." ערן קם מהכיסא שרק הרגע התיישב אליו, חייך אלי חיוך קטן, העיף מבט לכיוונה של טל ויצא מהחדר.
"מה נסגר איתכם?" שאלתי את טל בשניה הראשונה בה ערן יצא מהחדר. ראו שהיה בניהם מתח, יכול להיות שהדברים מתחילים להסתדר להם?
"כלום, הוא פתאום רוצה שאני אבוא אליו גם בסוף השבוע הזה, אני לא רוצה." היא משכה בכתפיה ועצב מילא את עיניה. נאנחתי בשקט,
"טלי, אולי כדאי שתתני לו הזדמנות. הוא בטח הבין שהוא טעה, והוא רוצה לבנות איתך קשר." ליטפתי את גבה ברכות, והיא הביטה בי בעצב,
"יש לי תחושה שהוא הולך לפגוע בי, אריאל." היא אמרה בשקט. הנדתי בראשי,
"באהבה תמיד נפגעים, לא בצורה קיצונית, אבל כן, לפעמים יש סיטואציות לא נעימות. אבל עם כל העצב, באה שמחה אין-סופית ואושר, את באמת רוצה לפספס גבר שיכול להיות אהבת חייך?" חייכתי אליה חיוך רחב, והיא חייכה גם,
"לא, אני לא רוצה לפספס."
***
הערב הגיע. אני הרגתי שאני הולכת להשתגע בכל רגע, ושמחתי על כך שטל באה לבקר אותי והביאה לי גם ארוחת ערב.
היא הלכה דיי במהירות, בטענה שיש לה שיחה עם ערן.
השעה תשע בערב, ואני מוצאת את עצמי גולשת בטלפון ומשתעממת למוות.
"אני מבין שממש משעמם לך," שמעתי את קולו של רואי. הרמתי את מבטי ממסך הטלפון והבטתי בו. הוא היה לבוש במדים, וחיוך קטן התנוסס על שפתיו.
הנחתי את הטלפון על השידה,
"אני תקועה פה כל היום, מה אני עוד יכולה לעשות?" חייכתי אליו חיוך קטן.
"לבוא איתי לסיבוב," הוא התקרב לכיווני והושיט את ידו לעברי, אחזתי בידו וקמתי באיטיות מהמיטה,
"אתה מנסה לגרום לי לעשות דברים אסורים?" חיקיתי אותו. חיוכו התרחב,
"אני מניח שתגלי את זה עוד מעט," הוא משך אותי מהחדר, והתחלנו לרוץ. מצחקקים. לפתע הרגשתי את אצבעות ידיו משולבות באצבעות ידיי, והרמתי את מבטי אליו. הוא חייך אלי חיוך רגוע, ואני הסמקתי.
"לאן הולכים?" שאלתי מבעד לצחקוקים שנפלטו מפי.
"תכף תראי," הוא אמר, משאיר אותי מסוקרנת.
כעבור עוד שתי דקות של ריצה הגענו לחניית הג'יפים של הבסיס. הבטתי ברואי בהשתאות, והוא רק חייך,
"מי אמר שאנחנו נשארים בבסיס?" הוא לחץ את אחיזת ידינו, ואני צחקקתי,
"אבל לא יתנו לנו לצאת מהבסיס! מה תגיד להם? זה לא נראה לך קצת מוזר שמפקד לוקח את החיילת שלו אל מחוץ לבסיס?" הרמתי את גבותיי בשעשוע, ורואי רק חייך ברוגע,
"כולם יודעים שאת חולה, אני אגיד שאני לוקח אותך לבית חולים הקרוב, למרות שאני גם יכול לצאת מבלי להגיד דבר, אבל רק שלא תדאגי, בסדר?" הוא צחק, הנהנתי וצחקתי גם אני.
רואי נכנס לג'יפ וגם אני עליתי לג'יפ הצבאי.
***
הגענו למדשאה ענקית, ורואי חייך לכיווני ויצא מהג'יפ, עוזר גם לי לצאת ממנו באיטיות.
"בואי," הוא שוב אחז בידי בעדינות ושילב את אצבעותינו. הסמקתי בשנית, ושנינו הלכנו לכיוון המדשאה.
נשכבנו על הדשא הרך, והבטתי בכוכבים שזרחו מעלינו.
"אני אוהב את המקום הזה," רואי אמר בשקט. הפנתי את מבטי לכיוונו, הוא הביט בכוכבים שנצצו באפילה,
"הכוכבים מזכירים לי אותך," הוא הפנה את מבטו לכיווני.
לחיי האדימו בחושך,
"אותי? למה?" שאלתי בשקט.
חיוכו של רואי כמעט ולא נראה בחשיכה.
"כי הם יפים, כמעט כמוך."
****
היי בנות, אז מה… שני פרקים ביום? ועוד פרק יחסית ארוך, לא?
טוב, אני מקווה שתגיבו, אני תמיד אוהבת שאתן מגיבות 3>