"כאב של לוחמים" – פרק תשע עשרה

פרק 19 –

היי בנות (: לפני שתתחילו לקרוא את הפרק, אני צריכה להגיד שני דברים.
ראשית כל, הפרק הזה מוקדש לסוואגית סלינטור, שאני חושבת שהיא הקוראת והמגיבה הכי מדהימה, שהייתה עם הסיפורים שלי מתחילת הדרך.
אז… הפרק הזה לגמרי מוקדש לך 3>
והדבר השני, שנתקלתי בסיפור יפהפה, שקראתי רק את ההקדמה המדהימה שלו, אבל הבנתי שאני חייבת לשתף אתכן, כי אתן תתאהבו בו רק מההקדמה.
לסיפור קוראים "מאושרת לרגע", והכותבת שלו היא Shoval=], והיא לגמרי מדהימה. היא כותבת מדהים, אז… פשוט עופו לקרוא את ההקדמה ותגיבו לה שתמשיך הכי מהר שאפשר, אני כבר הגבתי (:
זהו, תהנו מהפרק בננות 3>
***
"אהבה זהו רגש מאוד לא ברור, לפעמים זה מגע, לפעמים זה דיבור, לפעמים רק מבט, לפעמים מחשבה, לפעמים זה ריחוק, לפעמים זו קרבה אבל אם מרגישים בלב איזה קליק אין צורך להיבהל, זה איננו מזיק, דפיקות לב מהירות, זו אינה מחלה, זו פשוט אהבה."
– יורם טהרלב
***
"את רוצה לעשות משהו מסוים היום?" רואי כרך את ידיו סביב מותניי ונשק לשפתיי נשיקות קטנות. צחקקתי, מופתעת מהמחווה הקטנה אך המתוקה הזאת, והנדתי בראשי,
"אני רק רוצה להיות איתך." לחשתי ברכות והצמדתי את שפתיי לשפתיו לנשיקה ארוכה ורכה.
"איזה מזל שאני רוצה את אותו הדבר," רואי ניתק את שפתיו משפתיי וידו מיששה את ישבני ברכות. עיניי נפערו בהפתעה וצחקוק נבוך נפלט מפי,
"רואי!" גערתי בו, אך היה נראה שהוא רק השתעשע יותר מהסיטואציה המביכה.
"מה? אני לא מספיק חתיך בשבילך?" הוא הצמיד את שפתיו לשקע צווארי ומצץ אותו ברכות. נאנחתי בשקט,
"אתה הכי חתיך בעולם." שיתפתי אותו במחשבותיי. כן, וגם הכי סקסי בעולם, רואי. אתה אמור לדעת את זה, כל הבנות דלוקות עלייך!
"אולי נלך לים?" הוספתי במהירות, ורואי הרים את מבטו אלי וחייך חיוך רך,
"אבל אין לך כאן בגד ים,"
"מי אמר שנכנס למים?" צחקקתי, ורואי הניד בראשו.
"לא, בואי נלך לסינימה-סיטי." הוא נשק לשפתיי וחייך חיוך שובב,
צחקקתי מעט,
"מה, לראות סרט? לא תהיה בנינו אינטרקציה!" מחיתי. לא רציתי לשבת לידו מבלי לגעת בו ולנשק אותו, רציתי שנוכל לדבר ולצחוק.
"יש לי רעיון," עיניו של רואי נצצו במעט, צחקקתי,
"אני אמורה לפחד?"
***
אני ורואי ישבנו על הספה הרכה שבסלון, צמודים, ועל ברכיו של רואי קערה מלאה בבפופקורן שמנוני וטעים. הרעיון של רואי היה שנראה סרט בסלון שלו, ואני חייבת להודות שאהבתי מאוד את הרעיון. הנחתי את ראשי על כתפו של רואי ועצמתי את עיניי,
"מה דעתך על הסרט 'מהיר ועצבני שבע'?" רואי שאל. נהמתי בשקט,
"חייבים לראות סרט פעולה? אי אפשר לראות איזה סרט רומנטי נחמד, כמו 'טיטאניק'?" שאלתי בחוסר שביעות רצון. לא רציתי לראות איתו סרט פעולה, זה לגמרי לא רומנטי ואינטימי.
"יש לי רעיון," רואי אמר, ולפתע שמעתי מוסיקה שקטה בוקעת מן הטלוויזיה.
"הממ?" המהמתי ופקחתי את עיניי.

רואי קם מהספה והושיט את ידו לכיווני, ואני צחקקתי בשקט,
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"בואי, תרקדי איתי." הוא צחק ואני הושטתי לו את ידי. הוא משך את ידי ברכות ועזר לי להעמד מהספה, ואחר כך קירב אותי אליו וכרך את ידיו השריריות והחסונות סביבי. הרגשתי את לחיי מאדימות והנחתי את ראשי על החזה השרירי של רואי. תחילה זזנו באיטיות, המוסיקה הציפה אותי והרגיעה אותי, והרגשתי בטוחה בין ידיו החמות של רואי. הרגשתי בטוחה בכל פעם שהייתי לצידו.
הריקוד שלנו היה איטי ומתון, עד שידיו של רואי החלו ללטף את מותניי ואני הרמתי את מבטי אליו. מבטו היה חם ומלא חיבה, ואני צחקקתי בשקט בזמן שהוא נשק לכל פניי, רק לא לשפתיי.
"אתה כזה מציק," חרצתי לו לשון, והוא צחק ונשק למצחי ברכות.
"את חושבת שאני מציק?" אצבעותיו דגדגו במעט את מותניי, צחקקתי בשקט,
"אני לא חושבת, אני בטוחה בזה." ניסיתי להשוות לקולי רציניות, אך זה היה חסר תקווה. הייתי מאוהבת. מרחפת בין עננים, מדלגת בין שלוליות.
"את מדהימה, אריאל." הוא לפתע נהפך לרציני, ואני חייכתי חיוך ביישן ונשקתי לשפתיו ברכות,
"אתה יותר." אמרתי בהחלטיות, אך רואי הניד בראשו,
"את הרבה יותר." הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי, ואני נצמדתי אליו אפילו יותר. ידיי היו כרוכות סביב צווארו, וידיו של רואי נחו על מותניי וליטפו אותן מדי פעם.
פשוט אהבתי אותו.
הנשיקה הפכה לסוערת ברגע בו רואי חקר את פי בעזרת לשונו, ואני ידעתי שכאן לא הולכת להגמר הנשיקה. רואי השכיב אותי על הספה, המוסיקה השקטה והנעימה עדיין התנגנה באוזניי, וידיו ליטפו את גופי.
*קטע מיני*
נאנחתי בשקט והורדתי את חולצתו של רואי, בזמן שהוא משך את מכנסי הפיג'מה הקצרים שלי וזרק אותם לרצפה. זרקתי גם אני את חולצת הטריקו הלבנה לרצפה, לצד מכנסי הפיג'מה שלי.
גם חולצתי נעלמה באיזשהו שלב, וגם מכנסיי הטרנינג של רואי. אני נשארתי רק בתחתונים, מפני שלא לבשתי חזיה לפני, ורואי נשאר גם הוא רק בבוקסר הדוק, שהבליט את הזקפה הענקית שלו, שהייתה נראת מעט מאיימת.
"כל כך יפה…" רואי מלמל בינו לבין עצמו ונשק לפיטמתי. הוא מצץ אותה ברכות בזמן שידו לשה את שדיי. גניחות מביכות נפלטו מפי, וזקפתו של רואי התחפרה בבטני.
שדיי התפוחים היו נראים גדולים יותר, ואני ידעתי שזו רק אשליה לטווח קצר.
התפתלתי בעונג תחת גופו השרירי של רואי, וידיו של רואי לא חדלו ללוש את שדיי, בזמן שפיו מוצץ ויונק את פטומתיי, פעם הימנית, ופעם השמאלית.
"את כל כך מתוקה, אריאל." רואי לחש על עורי החיוור, שעכשיו היה אדמדם במעט ולהט מרוב עונג.
ידיו הפשילו את תחתון התחרה השחור שלי, אותו התחתון מאתמול. אט אט שפתיו של רואי ירדו במורד חזי, ובטני, שותלות נשיקות רכות ורטובות לאורך כל גופי, עד שהוא הגיע אל איברי. עצרתי את נשימתי בזמן שהוא נשף אוויר חמים על איברי הרותח והבוער, שהיה מוצף רק למענו.
הרגשתי את אצבעו מגששת אחרי הפתח שלי, ואז הרגשתי את האצבע שלו בנרתיק שלי. גניחה שקטה נפלטה מפי, בזמן שרואי נשק לפנים ירכיי.
"כל כך רטובה, כל כך מתוקה, רק בשבילי." הוא לחש, ואצבעו עזבה את איבר מיני, בזמן ששפתיו הוצמדו אליו. בערתי כולי, בזמן שמשכתי אותו אלי והנדתי בראשי,
"אני לא רוצה את זה, רואי. אני רוצה אותך בתוכי." לחשתי בשקט, בזמן שעיניו השחורות של רואי האפילו והתכהו מתשוקה בוערת.
הושטתי את ידי אל פס הגומי בתחתוניו של רואי ומשכתי אותם ממנו, זורקת אותם על הרצפה, לצד התחתונים שלי.
רואי פיסק את רגליי והתמקם בניהן, ואז, באיטיות שגרמה לי להיות חסרת סבלנות, הוא חדר לתוכי. לאט, באיטיות. גנחתי בשקט ועצמתי את עיניי.
"אריאל, תסתכלי עליי." שמעתי את קולו של רואי, שהיה מתנשף מעט. פקחתי את עיניי והבטתי בגבר הסקסי הזה, מעליי, בתוכי.
"אלוהים…" לחשתי בשקט, בזמן שרואי גחך בשקט ונשק לשפתיי נשיקה רכה ואז אמר,
"לא, זה רק אני."
"זה לא רחוק מאלוהים בכלל." לחשתי והצמדתי את שפתיי לשפתיו שוב, רוצה יותר, רוצה עוד.
"אריאל…" רואי לחש אל בין שפתיי, ואז התחיל לנוע בתוכי. גנחתי בשקט, ורואי ליטף את צווארי ונשק לשפתיי נשיקות קטנות,
"את כל כך יפה, את כל כך שלי." הוא לחש ונשק לכל פניי, מסמן אותי, שכולם ידעו שאני שייכת רק לו.
הוא נדחק אלי שוב ושוב, ואני הרגשתי את הקשר שנקשר בבטני מתהדק יותר מרגע לרגע, ואת הרצון שלי שהוא יפרם ויגרום לי להגיע לגן-עדן.
"יפייפיה, תגמרי בשבילי." רואי לחש בשקט, בזמן שאני הבטתי בו בעיניים מלאות דמעות של עונג ואהבה.
לפתע הרגשתי את ידו של רואי על הדגדגן שלי, משפשפת אותו ברכות, ודוחקת בי לגמור,
"תגמרי, עכשיו." הוא פקד עליי, ואני, חיילת צייתנית שכמותי, גמרתי. פיצוצים, זיקוקי דינור, מלאכים שרים לי בקולי קולות. רואי גמר גם הוא, והנוזל החמים שוב זרם לתוכי, ואני הרגשתי בעננים.
*הקטע המיני הסתיים*
התנשפתי במהירות ועצמתי את עיניי,
"למה לא עשינו את זה לפני?" שאלתי, לא מבינה. לא האמנתי שהצלחתי לחיות במשך שמונה עשרה שנה בלי כל העונג המטריף חושים הזה, שרק רציתי לחוות שוב ושוב.
"כי לא היית מוכנה," ראשו כל רואי נח על החזה שלי, ואני ליטפתי את שיערו הרך,
"חיכית רק כדי להיות בטוח שאני מוכנה?" שאלתי, חיוך קטן שיחק על שפתיי. רואי לגמרי מדהים, הוא פשוט נהדר.
"בטח. אם לא היית מוכנה, והיינו עושים את זה, לא היית נהנת בכלל. אני יכול להנות רק מלשמוע אותך גונחת את השם שלי ומלהרגיש אותך מתפתלת תחתיי." רואי הרים את ראשו והביט בי בשובבות, בזמן שאני הרגשתי את לחיי מאדימות,
"תפסיק. זה מביך." הפצרתי בו להפסיק, אך היה נראה שרואי היה מאוד משועשע מהסיטואציה הזאת, בזמן שאני הסמקתי לי לאיטי.
"יפייפיה באדום," הוא נשק לשתיי לחיי ברכות ואני צחקקתי בשקט,
"תפסיק להחמיא לי כל כך הרבה, אני בסוף עוד אאמין לך."
"הלוואי שהיית יכולה להאמין לי ולראות כמה שאת יפה, אריאל." ידו עברה בשיערי, ואני שוב האדמתי ממילותיו היפות.
"למה את לא אוהבת לחזור לבית שלך?" רואי שאל ברכות, אני השפלתי את מבטי וצחקקתי בעצב,
"זה ארוך."
"יש לי זמן, אין לי לאן לברוח, ואני גם לא רוצה לברוח." רואי הרים את מבטי וליטף את הלחי שלי ברכות. הבטתי בעיניו השחורות, שהיו מלאות רכות וחום, והחלטתי לסמוך עליו.
"אמא שלי חולה באלצהיימר, אלצהיימר מתקדם." לחשתי בשקט, ועיניי נעצמו בעצב,
"לא נשאר לה הרבה זמן, אני מניחה. היא בקושי זוכרת אותי, היא שוכחת אותי פעמים כל כך רבות… כל הפעמים שמצאת אותי בוכה באוהל זה בגללה." לחשתי בשקט, ולפתע הרגשתי את ידיו של רואי מלטפות את גופי ברכות,
"אני מצטער, אריאל." הוא לחש בשקט, ואני הרגשתי את הדמעות זולגות במורד לחיי, באיטיות, בעצלות.
"גם אני מצטערת." לחשתי בשקט וניגבתי את דמעותיי בעזרת גב כף ידי. רואי הרים את ראשו ונשק לדמעותיי המלוחות,
"אבא שלי אוהב אותה כל כך, אתה לא מבין אפילו כמה. והיא… היא עומדת לשכוח אותי ואותו, ואז לשכוח את עצמה, ואז למות." לחשתי בכאב והדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי.
"הלוואי והייתי יכולה לעשות שהיא תשכח רק אותי, אבל שתזכור את אבא שלי. זה יהפוך אותו למאושר, לדעת שהיא לא תשכח אותו. הוא כל כך אוהב אותה." רואי נשק ללחיי ברכות, ואני ליטפתי את ראשו,
"למה היא לא מטפלת בזה? שמעתי שיש כדורים וטיפולים מיוחדים," רואי אמר בשקט, אני צחקקתי בעצב והנדתי בראשי,
"היא לא רוצה. היא לא מאמינה בכל השיטות האלו, היא כל כך פסימית, היא לא מבינה שאני ואבא צריכים להאחז במשהו, גם אם זה לא בהכרח באמת יציל אותה, אבל… רק לדעת שיכול להיות שיהיה טוב."
***
החזרה לבסיס הייתה לא קלה במיוחד. רואי הביט בי ברכות ונשק למצחי לפני שיצאתי מהרכב שלו והתקדמתי לכיוון האוהל. הכל קרה בחשאיות, אבל… הבנתי את רואי. הוא אוהב להיות מפקד, זה חשוב לעתיד שלו, ולו, ואם זה חשוב לו, אז זה חשוב גם לי.
סוף השבוע שלנו היה סוף השבוע הכי מדהים שחוויתי בחיי. רואי כל כך מדהים, כל כך מתוק ואוהב, כל כך שונה מהימים הראשונים בהם רק הכרנו ורבנו כל שניה שחלפה.
"היי, אריאלי." טל חיבקה אותי ברגע בו נכנסתי לאוהל. צחקקתי וחיבקתי אותה בחזרה, וגם רז ניגשה לחבק אותי,
"איך עבר סוף השבוע?" טל שאלה, ואני חייכתי חיוך רחב,
"הוא היה מצויין, מדהים." ניסיתי למתן את התלהבותי, אך זה היה לשווא. כל כך אהבתי את סוף השבוע הזה, שלא יכולתי להפסיק להזכיר כמה שהוא היה מדהים וכייפי.
"אני שמחה שנהנת, אנחנו הולכות לערב גיבוש, את באה?" רז חייכה חיוך קטן ואני הנהנתי ושלושתינו צעדנו לכיוון חדר הגיבוש.
הבטתי בטל, שהחזירה לי מבט וחייכה חיוך קטן, ואז הבטתי ברז, שלא שמה לב שהבטתי בה ורק בהתה בדרך.
שמחתי שמצאתי לעצמי חברות טובות כל כך.
אבל ידעתי שהקרב על רואי הוא בלתי נמנע.