כבר אין משולש

אופיר ענד את השרשרת על צווארי.אפשר לומר שהוא נתן לי את ליבו,תרתי משמע.
נאנח,ומביט בי שותק את שתיקתו..
"מה אני אעשה איתך,תגידי?"הוא אמר נאנח,נוגע בשפתיי..הרגשתי שהוא,שוב,מת לנשק אותי..
ברגעים שליוו את הרגע הזה בנינו,הייתה שתיקה מוחלטת.דממה.
כעבור חודשיים,חזרנו מתאילנד..מוצפים בחויות..ורגעים,שננצור בליבנו לעד.רגעים שהם רק שלנו..של שנינו.מי היה מאמין,שגורלי יקשר כך בגורלו.ודווקא,הוא..זה שיעמוד לצידי ברגעים הכי קשים בחיים.כי הוא לא נצלן כמו שאר הגברים.יש לו לב אוהב.
ערב אחד,הייתה לנו שיחה..רצינית לגביי עתיד היחסים בנינו..
"אני עומד לומר לך משהו..שלא קל לי לומר לך."הוא אמר,קולו רעד..כאילו ,הוא עומד לפרוץ בבכי
"מה העיניין?"שאלתי אותו..
"לא עיזבי..אני לא יכול.."הוא התחרט.אוחז בכף ידי,מביט בעיניי.
"אופיר אם אתה רוצה לומר לי משהו,תדבר בכנות עד הסוף."אמרתי.
הוא אחז בידי מניח אותה על החזה שלו,מביט עמוק עמוק אל תוך עיניי.
"את מרגישה את זה,לין?"הוא שאל אותי..
"מה אתה עושה?"שאלתי,מנסה להבין מה הוא רוצה ממני.
"הלב שלי הולם חזק בקצב מכאיב..כל פעם שאת נכנסת לחדר.."הוא אמר.
"מה אתה מנסה לומר לי??" ניסיתי להבין..
"אני לא מסוגל יותר,לין.."הוא פרץ בדמעות.
"מה קורה לך?"שאלתי..
"הבנתי,שאין לי סיכוי איתך…"הוא לחש מביט בעיניי,כשבתוכו,ליבו מדמם.
"מה?..אבל,למה?"שאלתי.
"חשוב לי שתהיי מאושרת..אני רוצה שתהיי מאושרת.."הוא אמר.
"אתה..לא אוהב אותי.."אמרתי..תוך,כדיי זה שאני מבינה אט אט,כי הדמעות שלו,אמיתיות,ולא מאולצות.
"בדיוק ההפך.".הוא ענה.."רק מפניי שאני כל כך, אוהב אותך,אני רוצה שתהיי חופשיה לבחור מה שאת רוצה.עשי מה שליבך חפץ."
"אני..לא יודעת מה לומר לך.."עמדתי מולו עם פה פעור.
"חבקי אותי.."הוא אמר,"זה יספיק לי.."
כנראה,שלא הערכתי עד כמה,עמוקים ועזים הרגשות שלו כלפיי.הוא אהב אותי,בצורה שאף אחד,מעולם לא אהב אותי.עד כדיי כך,שהיה מוכן להרפות ממני בכדיי,שאהיה מאושרת. זה המעשה הכי אצילי,והכי לא אנוכי,שאדם יכול לעשות עבור אדם אחר.זה כה נגע לליבי.אוליי,אני באמת צריכה קצת זמן לבד,עם עצמי..כדיי להחליט..מה אני באמת רוצה.מאז,מותו של דניאל..לא היה לי זמן לבד.אני חייבת ספייס.והוא,היה מוכן,לוותר בשבילי..עליינו,על להיות איתי.רק עכשי הבנתי,שלוותר במקרה שלנו,פירושו..לאהוב.הבחור הזה,באמת..אוהב אותי.