כבשתי אותך!!!!! פרק 45: בין קרירות לכאב בין השפל חלק ב’

"דמעות אינם פוסקות,
השחר נעלם אם אהבתי.
הכאב לא מרפה בליבי,
הים הפך לסוער מתמיד.
האור שלך חסר בליבי,
שפתיך כזר שושנים בתוך הגיהינום שלי
איבדתי משמעות לחיים.
הי אהובי איפה אתה?
היכן האור הגוף הגבר שלי?
אני שוקעת בצללי הלילה הקר
הירח הלבן הפך לקר פתיתי שלג מקיפים את ליבי,
ומכבות את אש החיים את אש האהבה בנפשי האבודה.
ואתה הולך ועוזב לך משאיר אותי מאחור.
אם אינך קיים תן לי לשקוע באדמה הקרה ולמות עכשיו,
אהובי לחיי בלעדיך אין שום ערך אין שום משמעות.
אם אתה עוזב את העולם שלנו קח אותי איתך,
אם אתה תחזור ותוותר אליי ליבי יהיה שבור אבל הודה לה' שאתה בחיים.
הקדוש ברוכו מלך מלכי המלאכים בורא עולם.
אם מקומי בגיהינום שרוף את ליבי הכואב עכשיו,
כואב לי לחיות כאן גמור עם הייסורים הכואבים הרוג אותי עכשיו.
קח אותו עכשיו כשאני צועדת בין חיים למוות בין גן עדן לגיהינום.
אלוהים שלי אלוהי ישראל אל תיקח אותו ממני שרוף את ליבי אשאר את אהובי בחיים.
תן לנחשול בים ולגאות לשטוף את ליבי הכואב המיוסר,
תן לי לטבוע במים הקרים של הים שנושא את אהבתי עליך אהובי.
תן לי לחזור לאדמה ממנה הגעתי לעולם העולם היפה הזה אינו שווה בלעדיך אהובי."

——–לירז———
הכאב שלי לא מרפה הגשם ממשיך הברקים נשמעים הסערה בחוץ נמשכת כפי שהיא נמשכת בליבי. עדי אהובי איפה אתה אני מתחננת אל תעזוב אותי לבד אני מוכנה למות עכשיו רק אל תעזוב אותי. הדמעות שלי לא מפסיקות להן אני יודעת שנפתלי צודק אני הרסתי הכל הרסתי אותך אם מישהו צריך פה למות זאת אני ולא הוא צודק.
"לירז.." שמעתי את קולו של רטמיר הרגשתי את חום גופו הוא חיבק אותי בחוזקה למרות חומו הרגשתי את קור והקרח הזה אני רוצה למות עכשיו. ללכת מכאן לעזוב את העולם הזה חסר ערך בשבילי בלעדיו שום דבר לא שווה אם הוא ימות אני אצטרף אליו זהו. אני לא אחכה שנים למוות זה רק ישרוף אותי אני לא רוצה להיות בלעדיו לא רוצה אף אחד אחר רק את עדי גם אם הוא לא שלי.
"נפתלי," קראתי בשמו הוא הסתובב אליי עיניו עדיין זועמות. "אני צריכה לדבר איתך," אמרתי בקול שלא היה שלי קול של אדם מת.
"בסדר בואי." הוא אמר וקם קמתי גם הייתי עדיין בדם יצאנו החוצה עמדנו בקור הזה.
"אני מקשיב רק אל תגידי לי שאת לא אשמה כי בגללך הוא התאבד." הוא אמר בקול קר הוא צדק.
"אני רוצה שתבטיח לי משהו?" אמרתי בקול שקט הוא הביט בי בהבעה חדשנית.
"תלוי מה תבקשי?" הוא אמר בקול קר.
"זו לא בקשה קשה, אני רק רוצה שתשמור לי על רק על דבר הכי יקר לי תשמור לי על עדי שהוא יהיה בסדר שהוא לא יהיה עצוב שהוא לא יעשה דבר שיפגע בעצמו. אני רוצה שלא תזכיר אותי אף פעם כאילו לא הייתי קיימת ותשמור על נטלי ותאהב אותה." אמרתי בקול שקט הוא הביט בי מופתע.
"את אומרת את זה כאילו את נפרדת מכולם," הוא אמר מתקרב אליי.
"החלטתי שהדבר הנכון לעזוב אני לא רוצה שהוא יזכור אותי ככה יהיה טוב לכולנו אף אחד עוד לא יסבול." אמרתי בקול שקט מחזיקה את דמעות ואת כאב בתוכי לא נותנת לעוד דמעות לזלוג.
"אני מבטיח לך לירז יזראילוב." הוא אמר הנהנתי הוא התקרב אליי וחיבק אותי עצמתי את עיניי מחבקת אותו.
"נפתלי תשמור עליו אל תתן לו לפגוע בעצמו הוא חשוב לי מאוד." לחשתי מחבקת אותו לשנייה ומשתחררת.
"אני מבטיח לך," הנהנתי נכנסתי לבפנים עליתי לחדרי שהיה ריק עכשיו לקחתי בגדים קשרתי אותם טוב ויצאתי מהחדר יצאתי החוצה טיפסתי מעבר לחומה התחלתי לצעוד רצה לעבר העצים הגשם ירד לו ברקים היו חזקים הרגשתי ברעד. עליתי על העץ קשרתי את בגדים קירבתי שמתי את החבל על צווארי עוצמת את עיניי.
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד." לחשתי בשקט וקפצתי.

——-רטמיר———
"אתה נתת לה ללכת?" צעקתי מטורף מעצבים אידיוט אידיוט איך הוא נתן לה ללכת קמתי מהכיסא.
"מה קרה רטמיר?" נפתלי שאל מופתע מתגובתי.
"היא הלכה למות אתה טיפש אתה שלחת אותה למוות דפוק!" צעקתי אליו והתחלתי לרוץ כמו מטורף ליבי דופק כמו מטורף לא אסור לך אני מתחנן לירז אמן שעוד לא עשית זאת לירז אם את תמותי אני אחסל את בן זונה הזה נפתלי בעצמי אסור לך.
רצתי לחדר מטורף חיפשתי רמז בחדר שלה ראיתי שהוא מבולגן החדר שלה.
"מה קורה פה רטמיר?" גל שאלה בשוק כשראתה אותי. "ולמה אתה בוכה?" היא שאלה בשוק.
"לירז? ראית את לירז?" שאלתי צועק כמו מטורף.
"לא, מה קרה?" היא שאלה אותי קולה קצת תוקפני.
"היא הולכת למות אנחנו חייבים למצוא דחוף לפני שיהיה מאוחר!" אמרתי יוצא מהחדר.
"אני באה איתך," היא אמרה התחלנו לרוץ רצנו לכיוונים שונים.
"אני אחפש מעבר לחומה ואת כאן בין עצי היער." אמרתי לה היא הנהנה טיפסתי מהר רצתי חושב היכן היא יכולה לראות ראיתי עצים כהים רצתי לשם בגשם מחפש אחריה אז ראיתי אותה חיוורת תלויה על העץ.
"הו אלוהים מה עשית לירז." אמרתי בלחש מטורף טיפסתי מוריד אותה על האדמה היא היתה לבנה בדקתי את דופק על צווארה הוא היה נמוך קלוש. "את בחיים תודה לאל," אמרתי מטורף ידעתי היא עלולה למות בכל רגע רצתי מטורף כשהיא בזרועותיי וטיפסתי איתה כשהיא על כתפי לבית ספר.
"רטמיר מה איתה?" גל שאלה אותי כשחזרה מביטה בלירז בין זרועותיי.
"זה לא הזמן," אמרתי לה רצתי למטה היא רצה איתי ירדנו למטה היא פתחה את הדלת לחדר של הרופא.
"מה קרה לה?" הרופא שאל בהלם.
"היא ניסתה להתאבד היא נושמת קצת הדופק שלה נמוך." אמרתי בלחץ הנחתי אותה.
"אין לה הרבה דופק היא תמות." הרופא אמר נוגע בצווארה. "מאייר חברו אותה למכונות הנשמה דחוף." הרופא צעק בפניקה הוא הוציא אותנו מהחדר הם התחילו לטפל בה.
"רטמיר מה קרה לה?" נפתלי התקרב אליי גם שואל.
"היא תלתה את עצמה אבל הגעתי בזמן היא ניסתה להתאבד!" צעקתי עליו מטורף.
"למה אני דורשת שתסבירו לי מה קורה ללירז ולמה היא עשתה זאת?!" גל צעקה על שנינו היא נראתה זועמת.
"בגלל מה שעדי עשה!" אמרתי בעצבים.
"מה הוא עשה לה אני אחסל אותו?" היא צעקה.
"אין טעם לחסל אותו גם הוא מחובר למכונות הוא ניסה להתאבד הוא רב איתה ונפרד ממנה בזה שהם ייתראו למעלה או משהו כזה לירז קלטה שמשהו לא בסדר במילים שלו ועלתה לחדר שלנו ומצאה אותו בחדר כשהוא שתה כדורים כל מיני והורידים שלו חתוכים. והבן זונה הזה נפתלי עוד במצב הקשה שלה האשים אותה והיא כמו מפגרת הלכה להתאבד." אמרתי עצבני אש הייתי עצבני כעוס לחוץ.
"הוא מה ניסה לעשות מה שניהם מפגרים לא הם פסיכים!" גל אמרה בפניקה.
"תגידי את זה לשניהם." אמרתי כששני אלה חיבקו אותי.
"מה יהיה עכשיו?" נפתלי שאל מיואש גם מהמצב כמוני.
"ה' יודע," אמרתי.

——–שרית (למי שלא זוכר אימו החורגת של עדי)———
ישבתי במשרד שתיתי קפה אחרי שעדי סוף סוף נרגע וג'ולייט המתוקה הזו הגיעה למשפחה שלנו הרגשתי כל כך שמחה אני ממש מאושרת מהכל. אז שמעתי את הנייד שלי מצלצל לי כשעברתי על מסמכים ראיתי מספר לא מזוהה מחו"ל.
"הלו?" שאלתי בחיוך חשבתי עדי מתקשר לבדוק מה שלומנו.
"את אימו של עדי אטיאס?" שאלו אותי באנגלית.
"כן, מה קרה?" אמרתי.
"זה אני המנהל היסטון מתיכון רוקפורד." שמעתי את קולו של המנהל.
"מה קרה אדוני?" שאלתי אותו מופתעת מקולו הלחוץ.
"בנך ניסה להשים קץ לחייו היום." הוא אמר בקול לחוץ.
הרגשתי בדמעות הבן שלי עדי? לא יכול לעשות זאת אין סיכוי.
"הלו גברת אטיאס את שומעת?" הוא שאל אותי.
" איך? מה עם עדי?" שאלתי לחוצה והדמעות זלגו להם למה עדי למה עשית זאת.
"הוא בתיכון במכון הרפואי של התיכון." הוא אמר לי. "הוא מחובר למכשירי הנשמה מצבו לא יציב ממש." הוא אמר לי בקול מלא ייאוש ופחד.
"בסדר אנחנו טסים מיד." אמרתי לו. חייגתי ישר לשלמה אחרי שהשיחה נותקה מיהרתי לחוצה.
"הלו שריתוש?" שמעתי את קולו הרגועה של שלמה.
"מאמי עדי—–" אמרתי בדמעות מטורפת מדאגה.
"מה קרה יקירתי?" הוא שאל אותי בקול רציני.
"עדי— הבן שלנו ניסתה להתאבד." אמרתי את מילים האחרונות בייאוש.
"מה?" הוא שאל מופתע.
"המנהל התקשר היום." אמרתי הדמעות זלגו בעיניי.
"מה המצב שלו?" הוא שאל אותי מטורף מדאגה הכרתי את שלמה יש לו אותו אופי כמו לעדי במקום לבכות הוא מתעצבן.
"הוא מחובר למכונות," אמרתי בוכה לו לא יכולתי להירגע הבן היפה שלי נפגע.
"תכיני את ג'ולייט אני לוקח כרטיס עכשיו וטסים." הוא אמר לי בקול קצת עצבני.
"טוב," אמרתי יצאתי מהמשרד ונסעתי הביתה לג'ולייט ידעתי שהיא עכשיו צריכה ללמוד עם איילת המורה הפרטית שלה.

——–רינה (אמא של לירז)——–
הבוקר היה עוד בוקר הבית היה ריק בלי לירז אני וליאור ישבנו במטבח אוכלים ארוחת בוקר שקטה ומתכוננים לעבודה. שמעתי את הטלפון של הבית מצלצל.
"זה בטח מורן," אמרתי לו ניגשתי לסלון.
"בסדר אהובה שלי לכי תבדקי." הוא אמר שותה מהקפה שלו בחיוך כל יפה כמו תמיד.
"הלו?" אמרתי וחזרתי למטבח עם הטלפון כששמעתי את המילים הבאות שיצאו הרגשתי שאני מאבדת את זה הרגשתי בידיו של ליאור מחזיקות אותי.
"רינה מה קרה רינה?" הוא שאל לחוץ.
"לירז הבת שלנו," אמרתי שבורה הוא לקח את הטלפון שנפל והרים אותו.
"מה קרה לה?" הוא שאל בקול לחוץ.
"היא ניסתה—להת-אבד." אמרתי בקול רועד והרגשתי שעיניי נעצמות.
"רינה, מתוקה שלי רינה תתעוררי." שמעתי את קולו של ליאור. "רינה מה קרה רינה!" שמעתי את קולו מהדהד הרגשתי שאני לא שומעת אותו יותר
"איפה אני?" שאלתי התעוררתי בחדר שלנו אז קפצו לי הזיכרונות.
"התעלפת," הוא אמר הוא נראה חיוור מאוד. "רינה זה נכון מה שאמרת?" קולו היה לחוץ.
"כן!" אמרתי בכאב הדמעות זלגו בעיניי. "זה הכל בגללך עם היא לא היתה נוסעת לשם היא לא היתה עושה זאת!" צעקתי בכאב הוא חיבק אותי חזק.
"רינה תרגעי היא תהיה בסדר היא חזקה הבת שלנו." הוא לחש בקול מרגיעה מלטף אותי ברכות עצמתי את עיניי אחרי דקות ארוכות הוא שחרר אותי.
"תתארגני אנחנו נוסעים אני בינתיים הזמין כרטיסים ללונדון." הוא אמר לי הנהנתי מתחילה לסדר את בגדים שלנו והכל לטיסה שלנו מסמכים הכל.
אחרי שהתארגנו יצאנו לכיוון שדה התעופה עלינו על מטוס התפללתי כל הדרך קוראת תהילים אמן והילדה היקרה שלי תשרוד. התפללתי לה' בכל נשמתי היא התנתקה מאיתנו לא רצתה לדבר איתי כל חודשיים כשניסינו לדבר איתה חשבנו שהכעס שלה יעבור.
אחרי שעות הגענו לשם נסענו לכיוון התיכון ראינו מונית נוספת עוצרת וזוג יוצאים להם האישה עיניה היו מלאים דמעות. צעדתי בשתיקה המנהל קיבל אותנו ולידנו נעצרו אותם האנשים.
"אדוני מה אם הבן שלי?" האישה שאלה בכאב בעיניה דמעות.
"מה קרה לבת שלי?" ליאור שאל אותו בקול תוקפני. "השארתי בידכם את הבת שלי הדבר הכי יקר לי!" ליאור אמר בקול תוקפני עצבני.
"אנא הורים תרגעו." המנהל אמר בקולו קצת גבוה.
"מה זאת אומרת תרגעו הבן שלי תחת מכונות!" הגבר אמר בקול עצבני.
"מר וגברת אטיאס ומר וגברת יזראילוב אנא תנו לי לקחת אתכם לילדכם זה לא הזמן מצבם בין חיים למוות." המנהל אמר בקול רציני ולקח אותנו למכון.

———רטמיר———
ישבנו שעות לא זזנו הרופא לא אמר דבר אז נכנסו הוריו של עדי וכנראה גם שהאנשים השניים הם הוריה של לירז. שרית והאישה התקרבו בצעדים מהירים לכאן.
"רטמיר מה קרה לעדי?" שרית שאלה בוכה חיבקתי אותה חזק מנסה להרגיעה אותה.
"שרית הוא יהיה בסדר," אמרתי לה ראיתי את גל ניגשת להוריה של לירז מחבקת את אמא שלה.
"רטמיר תסביר לי מה קורה פה למה הבן שלי עשות?" שלמה שאל אותי.
"ואיך הבת שלי קשורה לעניין?" האיש ההוא אמר כנראה אביה של לירז שיערו היה כהה עורו חיוור כמו שלה היה להם אותם מבטים כמעט.
"תשבו בבקשה כולם," נפתלי אמר להם בקול רציני ההורים התיישבו גם גל ישבה בין האמהות.
"העניין הוא יותר מסובך ממה שנראה לכם." אמרתי להם.

המשך יבוא…….