כבשתי אותך!!!!! פרק 46: תחת קולות של פרידה בכינור המוזיקה בצליל כסוף מנחמת כמו כישוף

בפרקים הקודמים….
שרית והאישה התקרבו בצעדים מהירים לכאן.
“רטמיר מה קרה לעדי?” שרית שאלה בוכה חיבקתי אותה חזק מנסה להרגיעה אותה.
“שרית הוא יהיה בסדר,” אמרתי לה ראיתי את גל ניגשת להוריה של לירז מחבקת את אמא שלה.
“רטמיר תסביר לי מה קורה פה למה הבן שלי עשות?” שלמה שאל אותי.
“ואיך הבת שלי קשורה לעניין?” האיש ההוא אמר כנראה אביה של לירז שיערו היה כהה עורו חיוור כמו שלה היה להם אותם מבטים כמעט.
“תשבו בבקשה כולם,” נפתלי אמר להם בקול רציני ההורים התיישבו גם גל ישבה בין האמהות.
“העניין הוא יותר מסובך ממה שנראה לכם.” אמרתי להם.

המשך יבוא…….

"אור בהיר שמש
החושך הסמיך של הלילה
חיים בלעדייך אין
המבט שלך כמשואה

ואני לא צריך
שום פרסים
לראות את התמונה שלך
כל יום אני שמח

תיקחי חודש משם
חבוי בשתיקה
רק אותך אליי
בגינה תמהרי

את רק תתני פקודה
גברת שלי
מתחתית הגיהינום אחזור
אקח אותך

מהארמון אקח אותך
כפי שהובטח
אני אוהב אותך
בחיים, מעולם לא פגשתי כמוך

אני לא צריך את הכח
כיבודים וכבוד
ומה חיי
בלעדייך בשבילי מוות

רק דבר אחד רוצה
להצמיד אל החזה
ידיים, גברת
הרכות שלך

אני אשאיר הכל
אקח איתי
רק חלום אחד
התמונה של האור שלך"
(איברהים פאשה מתוך הסולטן מכתבו לחדיג'ה אהובתו)

"איזה לילה, נצנוצי הירח
ועל המרפסת אתה עומד,
לנגד עיניי הינה פניך…
רק הכינור מעניק שקט

אתה מנגן עבורי בעדינות…
שיהיה המוות הזה הוא בלתי נמנע …
אבל אהבתי ואוהבת,
ותודה לך על האהבה.

אני זוכר את הפגישה שלנו …
פתקים מלאות אש…
אני על הכל סלחתי…בגידה…צביעות
ואתה? תסלח לי?..

אני משוטטת בצל הארמון
היכן שהכל מלא איתך
אני לא אחשוף אותך לתהום נשייה,
כל עוד אני נושמת, אתה איתי!"
(מכתבה של חדיג'ה סולטן אל אהובה איברהים מתוך הסולטן)

——גל——–
"רטמיר?" קולה של אימו של עדי שרית נשמע מבעד לדממה שבה רטמיר שקע לפני שהתחיל שוב לדבר.
"זה סיפור ארוך מאוד," עיניתי להם המבטים הופנו אליי. "אני אספר לכם ממה שאני יודעת וממה שלירז סיפרה לי." אמרתי בקול שקט התחלתי להיזכר בכל ראשי התמלא בהרבה חיוכים ושנאה אהבה של שני חברי הפראיים ביותר.
"ספרי לנו הכל אני רוצה לדעת מה קרה לביתי כאן." אביה של לירז נשמע לחוץ הוא הביט בעיניו האפורות פחמיות.
"זה התחיל עוד בישראל לירז סיפרה שברחה מהבית היא היתה עצבנית מאוד באותה תקופה, כעסה מאוד כשהיא נמצאת בים מוציאה את הזעם שלה היא סיפרה שאהבה לעשות זאת—–" התחלתי לספר להם עיניהם היו ממקודים בי סיפרתי להם איך לירז דחתה אותו איך הוא התאהב איך היא התאהבה בו סיפרתי גם על הפרידה הכואבת של שניהם רטמיר הוסיף גם את הקטע שהיה להם אתמול לפני ההתאבדות שלהם על מה שלירז סיפרה לו. וסיפרנו איך לירז מצאה את עדי וקלטה את דבריו ואז היא ניסתה לסיים את חייה. הם הקשיבו לכל מזועזעים בהלם ממה שניהם עשו אחד לשני איך פגעו אחת בשנייה ועכשיו הם גוססים. ראיתי את דמעות שלהם זלגו לי גם בכיתי כאב לי מאוד לאבד את שניהם עדי היה מעצבן אבל תמיד חיבבתי אותו למרות הקטעים שלו ועכשיו הוא גוסס, לירז היתה לי אחות הכל בשבילי חברה אחת היחידות שבטחתי בה וניסיתי להגן אליה.
"מה יקרה עכשיו?" שרית שאלה בדמעות. "מה יקרה לילדים שלנו?" היא בכתה פרצה בבכי מר רינה גם היתה על סף עילפון חיבקתי אותן כל כך חזק כאב לי גם.
"לירז ועדי יחזרו.." לחשתי להם בוכה אז הדוקטור יצא מחדרם של לירז ועדי איפה ששניהם שכבו גוססים.
"דוקטור מה אם הילדים שלנו?" אביה של לירז ליאור שאל בקול שבור.
"מצבם מדרדר של שניהם המחוברים למכונות אחייה אחוזים שהם ישרדו קטנים מרגע לרגע." הוא אמר בקול רציני וחושש מתגובה רינה התעלפה עוד שנייה ופרצה בבכי חזקה.
"לא היינו צריכים לשלוח אותה לכאן!" היא אמרה בכאב קולה נשבר ליאור חיבק אותה בחוזקה.
"רינה… לירז שלנו, חזקה היא תשרוד!" הוא אמר דמעות בעיניו.
"תישבע לי שתעשה הכל בשביל שזה יקרה תשבע!" היא אמרה בוכה מחבקת אותו בחוזקה.
"אני נשבע לך שאני יעשה הכל למענה." אביה אמר בקול שבור. שרית התפרקה על שלמה בוכה את נשמתה גם.
"דוקטור אנחנו יכולים לראות אותם?" שלמה שאל את הרופא.
"רק ההורים תיכנסו," הוא אמר להם הם נכנסו מחובקים שבורים מודאגים מאוד לגורלם של לירז ועדי ואני תהיתי בליבי מה יקרה לשניהם האם כאן הכל יסתיים? האם אני לא אזכה לראות אותם ביחד מאושרים ומגשימים חלום להתחתן לחיות ביחד? חיבקתי את רטמיר בוכה מתנחמת בזרועותיו בזמן שנפתלי הלך להודיעה לנטלי את הבשורות הכואבות מתפללת בליבי לה' שישמע את תפילותיי שיחזיר אותם אלינו מאושרים.

———נקודת מבט כללית———-
בני משפחת יזראילוב ובני משפחת אטיאס נכנסו לחדרם של ילדיהם שהיו אחד ליד השנייה. כאשר שניהם שוכבים צמוד אחד לשני מיטותיהם קרובים החדר היה מלא בריח תרופות עירויים היו מחוברים להם ומכונות אחייה שונות. הוריו של עדי שרית וליאור התקרבו לבנם שרית רצה לבנה המאומץ שהפך לכל חייה מהיום הראשון שפגשה אותו כאשר היה קטן שכב חיוור מתמיד בעור כחכחל חיוור ללא רוח חיים כמעט. דופק ליבו היה נמוך ברדר בין ארבעים לשלושים בקושי ידיו כוסו בתחבושות מוכתמות בדם מהחתכים שעשה לעצמו עקב אהבתו הנואשת ללירז. צללים סגולים כיסו את פניו היפות עיני הדבש שלו היו עצומות ומלאות כאב עמוק חסרות מנוחה. שרית חיבקה את בנה בחוזקה ופרצה בבכי שלמה הביט בבנו כאוב ושבור ונזכר ביום שבו לראשונה אחרי שנים שבנו קרה לשרית אמא. והיום שבו החליט לשלוח את בנו לכאן.
"בני!" קולה היה שבור של שרית נשמע בתוך הצפצופים.
קולות בכי זעקות נשמעו בחדר הוריה של לירז התקרבו אליה רינה חיבקה את ביתה היחידה בעצבות שבורה כל כך והתחילה לבכות ליאור הצמיד בעדינות את לירז הקטנה שלו הבת שלו שבשבילה היה מוכן לתת את כל נשמתו והצמיד את אישתו האהובה בחוזקה אליו.
"לירזי מלאך שלי… אני מאמין בך! תמיד האמנתי בך! את תשרדי! את תצליחי את חייבת!" הוא לחש בקול שבור דמעות. "אל תעזבי אותנו לירז!" הוא המשיך שבור לירז שכבה חיוורת דוממת לבנה כל כך יותר מחלב כמעט רוח חיים כמעט לא היה בה שיערה הלבן נותר יפה וחיוור שפתיה כחולות חיוורות כמעט לבנות חסרות חיים. סימינים סגולים כחולים כיסו את צווארה שהיה לבן פעימות ליבה היו בין עשרים לשלושים מצבה הדרדר.
"רינה בואי נראה מה שלום עדי," ליאור אמר בקול שבור הוא הזיז בזהירות את רינה מלירז. הם צעדו לעבר מיטתו הקרובה. רינה התקרבה לנער היום היא ראתה אותו בפעם הראשונה את חברה של ביתה, היא הביטה בנער הנאה ששכב ללא רוח חיים היא התקרבה וחיבקה אותו בעדינות וליטפה את פניו החיוורות מחזיקה בידו.
"אתה חייב לשרוד…אתה חזק עדי אטיאס אתה היחיד שיכול להציל את בת שלי אתה היחיד שהיא אוהבת תלחם אליה." היא לחשה שבורה בוכה. "אני יודעת שאתה אוהב אותה! אני יודעת שהיא לא יכולה בלעדיך כמו שאתה לא יכול בלעדיה!" היא אמרה בכאב בוכה מחבקת אותו.
ליאור הביט בבחור מחזיק בידו בחוזקה הוריו של עדי הלכו לכיוון מיטתה של לירז.
"אסור לך למות עדי! אסור לך להשאיר את הבת שלי! אני לא מכיר אותך אבל נשבע לך אני מרגיש שרק אתה יכול לשמור אליה חייה רק אתה אוהב אותה באמת… והיא אוהבת אותך עדי תשמור על האוצר שלי הפנינה היחידה שלי שאיני מסוגל כבר להגן אליה עדי." הוא אמר בקול שבור מחזיק בידו השנייה כל כך חזק ומתפלל בליבו שעדי ולירז יתעוררו שניהם.
שלמה ושרית הביטו בנערה הרזה החיוורת שפעם הכירו אותה וחייכה אל בנם האהוב והיתה אהבתו שהאירה בו הכל. שרית חיבקה את הילדה החיוורת מלטפת את שיערה הלבן שהיו כתמי דם עדיין.
"את זוכרת שנפגשנו לירזי… שיערך הלבן הזה מודגש מתמיד את לבנה כמו השיער הזה… את היחידה שהחזירה בעדי אנושיות את הכוח לאהוב לעריך את כל מה שיש לו.. לירזי ביתי את מזמן הפכת לביתי עוד ביום הזה שנפגשנו הבנתי שאת נועדת לו. אל תעזבי את עדי אל תשברי את ליבו השבור בלעדייך הוא לא ישרוד כאן בלעדייך יקירה תלחמי עליו." שרית לחשה בקול שבור בכתה מחבקת אותו בחוזקה. שלמה החזיק בידה של לירז שהיתה קטנה בידו ולבנה מאוד.
"לירז אני מודה לך שנתת לבני את הכוח לאהוב ולעריך ואני יודע שאת תתעוררי…ותהיי הכלה שלנו תנשאי לבן שלנו תולידי לי נכדים אהובים שיהיו יפים כמוך וכמו עדי, אני בטוח בזה שאת תהיי חזקה בשביל בני ותלחמי בשביל שניכם. כי את אוהבת אותו והוא אוהב אותך יותר מהחיים שלו." הוא לחשה מחזיק בידה דמעות ביעיניו למראה הפנים של שני ילדיהם.
ההורים ישבו יחד מחובקים ככה מתפללים לקדוש ברוכו שיציל את ילדיהם האהובים.

——–לירז——–
הגוף קופא והלב מת בלעדיך אהובי האם כך זה ייגמר אהובי? הנשמה עוזבת את גופי לאט לאט והלב שלי מדמם באותו יער אפל שבו שמתי הכל מאחורי בשבילך בשביל שתשכח שאני קיימת איפשהו שם. ליבי נשרף בתוך הגיהינום של האהבה הכואבת שלנו ומרה מכל דבר דמעות לא פסקות להן כגשמים וסופות ונחשול בים הגדול בים המקולל הזה שקוראים לו אהבה. עדי אהובי בלעדיך חיי כבר אין להם ערך אני נכנעת למוות ונותנת לו לקחת ממני את חיי האחרונים. קולות מוכרים נשמעים אני שומעת אותם ומצטערת שאיני יכולה להגיד להם אני נכנעתי למוות אהובים יקרים שלי אני רוצה למות כי בלעדיך אין חיים. אני מתפללת לאלוהים שתשכח ממני, אני מצטערת שציערתי אותך אני נשבעת לך בחיי שאהבתי אותך. אלוהים אם אתה שומע אותי תן לי להיפגש איתו בפעם האחרונה אל תתן לו למות אחזר אותו בין החיים שם מקומו. אלוהים שלי אלוהיי מלך מלאכי המלאכים תודה לך שנתת לי להתאהב בו תודה שהכרת לי את עדי שלי את המלאך שלי תודה לך.
הינה סופי קרב סליחה עדי סליחה שפגעתי בך אני לא מצטערת על שפגשתי אותך והתאהבתי אני מצטערת שאכאבתי לך סליחה עדי אטיאס שלי.

———נקודת מבט כללית———
נשמעו צפצופים מוזרים הדופק ירד במהירות עצומה בליבה של לירז.
"מהר ליאור תקרא לרופא!" רינה בכתה היסטרית הוא רץ לקרוא לרופא מתפלל לה' שביתו תחזיק מעמד. בינתיים הצפצופים נשמעו בחדר בעוצמה הרופאים נכנסו לחדר מוציאים את ההורים הכואבים מתפללים לה' שלירז לא תמות.

"בשבילי הכל נהפך לאחד עכשיו,
הכל אותו דבר לי, בין לילה, שיום
לחיות בעולם זמן רב, אני עייפה,
בלעדיך אור השמש, כמו צל

עכשיו לא אכפת לי מה יקרה
אני אמות או אחיה
רק הלב לא ישכח אותך,
הכאב הזה לעולם לא ישכח.

אומרים: 'הכל הולך, רק הזמן
יכול להקל על הכאב שלך'
אני כבר אומרת 'זה נטל כבד
כמו שאני, לכם לא לבין'

מצפה לי בעל אחר
ולי כבר לא אכפת מהכל
כולם בעולם מתגורר כפי שהוא רוצה,
ובסופו של דבר לכולנו מחכה אחד.

אף פעם לעולם ולא ייגע אף אחד
בקצוות שמלתי עכשיו,
העיניים שלי לא מחפשים חיוך,
אני לא צריך אף אחד עכשיו.

אף ידיים לא יחבקו אותי
אף שפתיים לא תלטפנה
מחשבות עליך לא יעזבו אותי
עליך אני אזכור.

הוא אדם זר שאני לא מכירה אף אחר,
ועליו לא רוצה אני לדעת
ולא צריכה אני אהבה אחרת
אני לא מקבל אותה

בעת ליל הכלולות אצא בשקט
שאף אחד לא יישמע את הזעקות שלי
והלך לקול כמעט בלתי נשמע בגן,
בשביל לפגוש את זריחה של בוקר

עם השחר, אני אשמע בגן העדן,
הנאחה עדינה של הכינור שלך
בקרוב יסתיימו חיי זמן,
בקרוב נהיה לנצח ביחד."
(מילותיה של חדיג'ה לאהובה איברהים לאחר מותו מתוך הסולטן)

צפצוף ארוך נשמע ברקע חזק…

(מי שרוצה מומלץ לשמוע במהלך הקריאה)

המשך יבוא….