כוכב נופל- בדיקה- פרקים 1+2

פרק 1-

היא לא רצתה בזה, בחיים האלה. בחיים שנראים ככה. אבל היא לא יכלה לברוח מהחיים האלה.
היא תמיד קיוותה שיהיה לה אור בקצה המנהרה אבל לאט גם האור הזה כבה.
ולחשוב שכולם היו רק רוצים להתחלף איתה,
אף אחד לא יודע איך זה באמת.
אף אחד לא יודע מה קורה שם באמת.
זה היה הדבר הכי חשוב לה, הדבר הכי יקר לה, בו היא הרגישה בטוחה.
אבל גם זה נעקר ממנה.

זה היה עוד יום שהיה נראה רגיל למדי. העננים הקודרים ריחפו בכבדות בשמים האפורים, העלים היבשים קיפצו בשל הרוח חודרת העצמות, הרחובות העמוסים בבתים פרטיים מפוארים היו ריקים מכל נפש חיה. כולם חוץ מאחד. הרחוב שבו משפחת צ'רלס. היא הייתה מהמשפחות המסתוריות שלא היו חושפים פרטים. הדבר לא היה ממש נחוץ לתושבי השכונה, הם כבר ידעו יותר ממה שהמשפחה ידעה בעצמה. הבית החמים של המשפחה לא העיד כלל על מה שקרה בתוכה. רונלד העמיס את המזוודה האחרונה בעוד שצוות ההובלה עבד במהירות להעמיס את כל הרהיטים על המשאית הגדולה. כל השכנים נעצו מבטיהם מן זגוגיות הבתים. איימי יצאה מן הבית ולאחר כמה דקות השתרכה רוז כאשר ענן של ייאוש ודיכאון מרחף מעליה. שלושת הפועלים התשושים מכמות הרהיטים סגרו את תא העמסה של משאית ההובלות וכולם נכנסו למכוניות ויצאו. במטוס הפרטי היו יכולים בקלות לזהות את המתח שבין בני המשפחה. אף אחד לא הוציא ציוץ, הם ידעו שזה יהיה מיותר. רונלד היה עסוק במחשבו הנייד ואיימי בטלפון החכם שלה ושניהם לא חשבו לרגע להרים את מבטם אל בתם המשותקת מפחד ומאימה. רוז הסתכלה מבעד לחלון והרצון שלה לפתוח אותו ולקפוץ היה כל כך עז עד שידה הייתה על ידית דלת המטוס מבלי ששמה לב. הוריה כמובן לא שמו לב לכך כמוה. היא חזרה אל מקומה בצעדים איטיים, יחלה להתחלף עם מישהו בחיים. לאחר שנחתו והגיעו אל ביתו החדש של אבא שלה רוז הלכה לחדר שלה, שהספיקו כבר לרהט אותו בדברים מפוארים שכל אחד אחר היה מתרשם מהם, נשכבה על מיטתה ועצמה את עיניה. היא הסתכלה על תקרת חדרה הלבנה. היא ביקשה גם להיות כזאת טהורה. להיות כזאת נקייה. להיות כזאת שקופה, הרי היא כבר שקופה בעיני המשפחה שלה. היא רצתה לדעת את כל מה שלא מגלים לה, היא רצתה את האמת. למרות שידעה שזהו לא סוד מה שהוריה מסתירים ממנה. זה היה החוסר רצון להתקרב אליה, והרצון העז למסור אותה לאימוץ כי היא גרמה למועקה להשתלט בבית. היא ידעה שהיא נטל בשביל משפחתה, כולם ידעו. אי אפשר להחביא כלום מכולם כשאתה נולד למשפחה כזו. היא הוציאה את מחברתה והחלה לכתוב. המחברת הישנה ובעלת מספר הדפים שבצבצו מעבר לכריכתה חשפה בעת פתיחתה את כל סודותיה של רוז. את הלב שלה. רוז כתבה ומחקה. ושוב כתבה ומחקה. וקרעה דפים בלי סוף. ולא כי מה שהיא כתבה אינו טוב, אלא בגלל התחושה שלה שהיא לא צריכה לכתוב כי זה לא ישנה לאף אחד מה יש לה להגיד. הפח הקטן בחדרה כבר היה מלא עד הקצה הדפים המקומטים לצורת עיגול. רוז צעקה בלי לומר משהו הגיוני, רק כדי לשחרר את כל הכעס שתוכה אל מקום אחר. אבל זה לא הצליח כמו תמיד. אבל זה כן משך את העוזרת החדשה לורי לפתוח את הדלת בבהלה ובלחץ שקרה משהו רע אך כשראתה את רוז כועסת הבינה שקרה משהו רע לורי הבינה כי הבעיה חמורה יותר. רוז נבהלה כאשר ראתה כי לורי נכנסת לחדרה והתרחקה אל הקצה השני של החדר. כאילו לורי הייתה אריה או נמר שעמד לטרוף אותה. "למה את מתרחקת ממני?" לורי שאלה בחוסר הבנה וקיבלה שתיקה כתשובה "בואי, אני רוצה לדבר איתך" היא אמרה בקול רך ועדין, כאילו שהייתה הבת שלה. הדבר הפחיד והלחיץ את רוז וגרם לה יותר להיצמד לקיר שהייתה צמודה אליו עד שכבר הייתה יכולה להזיז אותו אחורה. לורי קמה מן המיטה והתקרבה אל רוז. בכל צעד של לורי הלחץ של רוז עלה. עד שלורי כבר הייתה קרובה מספיק לרוז ולרוז היו טיפות זיעה על מצחה. לורי הרימה את ידה ורוז חשבה שהיא הולכת להכות אותה לכן התקפלה כלפי מטה אך לורי ליטפה את הלחי שלה במקום. רוז התנתקה אך לורי לא ויתרה וליפפה את שתי זרועותיה הדואגות סביב רוז השבירה והפגיעה. רוז התנתקה מן החיבוק שלדעתה היה מטריד ומוזר ולורי התאכזבה מעט. רוז מצאה חן בעיניה, היא חשבה שאולי פעם אחת היא תזכה לקשר טוב עם המעבידים שלה ולא ליחס המשרתת שהייתה מקבלת רוב הזמן. "אני לא מחריכה אף אחד" לורי אמרה באכזבה ויצאה מן החדר. רוז קפאה במקומה ולא יכלה להרים את רגליה מהרצפה שהקשתה את רגליה כאילו היו שכבות של בטון. היא שוב הסתכלה אל תקרת חדרה, וביקשה מאלוהים את אותה התפילה שכבר לא הייתה לה משמעות. אותה התפילה המבקשת לקום ולהיות מישהו אחר. רק לא להיות באותם החיים הללו. רק לא שקוע בתוך החול התובעני שמקיף אותה לאיפה שהיא הולכת. רגליה לאט איבדו את תחושתן והיא נשמטה על מיטתה בעודה לא מפסיקה להסתכל על התקרה המהפנטת. ולאחר מספר דקות עיניה נעצמו.

פרק 2-
כמה ימים לאחר מכן, לאחר שכל הציוד והרהיטים הגיעו, רונלד החליט להביא את הלהקה החדש שייצג אל ביתם. רוז בינתיים שכבה בחדרה, ערה אך רוצה להאמין שזה חלום בלהות. היא שמעה מחדרה הנעול את הטלפון של אביה המחייג מספר ולאחר כמה צלצולים ענה קול צעיר ורענן. "היי ראיין מדבר רונלד" אביה קרא בקול המחייך המזויף שהיה לו. או שפשוט הוא היה מזויף רק כלפיה. "היי מר צ'רלס, אני בדיוק פה עם כל הבנים" ראיין קרא מבעד לטלפון וקולות צחוק נשמעו מסביבו. רוז יכלה לשמוע גם את קולות הצחוק מרוב השקט שהיה בביתם, אף אחד לא פצה את פיו אלא אם כן הוא חייב בכך. "מעולה" אביה שמח "רציתי להזמין אתכם היום לחנוכת הבית שאני עושה בבית החדש. וכמובן ללהקה החדשה שתזכה לתהילת עולם" הוא התחנף "אל תגזים מר צ'רלס" ראיין החל לומר "אתה יכול לקרוא לי רונלד, זה בסדר אתה בין חברים" רונלד המשיך להתחנף ורוז גלגלה את עיניה בחדרה. "אוקי, רונלד, אתה לא צריך להגזים יותר מדי… אנחנו רק להקה שיוצרת שירים שתהיה להם אמירה שונה מכל להקות הפופ האחרות שמשוטטות בעולם הזרקורים" ראיין השתחצן מעט אך קולו היה צנוע. את רוז זה בלבל.. היא לא ממש הבינה מה דבריו היו אמורים להיות… וגם רונלד לא הבין זאת "אז אתם באים היום נכון?" רונלד לא רצה להיקלע למצב שהוא לא מבין את הצעירים של היום ולכן שינה נושא. הוא תמיד אהב להרגיש צעיר וכשלא הבין בדיחה של מתבגרים או משהו שהם אמרו הוא התעורר למציאות וזה אכזב אותו. זאת הייתה הבועה שרונלד אהב לחיות בה. מבעד לטלפון נשמעו כל מיני קולות של בנים ולבסוף נשמעה צעקה שהשתיקה את האחרות וסיימה את ההתייעצות "אנחנו באים" נשמע קולו של ראיין מן הטלפון "יהיה כיף" רונלד אמר וניתק את הטלפון בייאוש. רוז התהפכה על מיטתה ולאחר כמה ניסיונות לישון או להתעורר מן הסיוט, היא הלכה להתארגן. לאחר שאכלה את ארוחת הבוקר, רוז התיישבה על הספה ליד אביה וזפזפה בערוצים השטחיים ששידרה הטלוויזיה. לאחר שהתייאשה מחיפוש אחר משהו שיעסיק אותה חזרה לחדרה וקראה ספר מן הספרייה הענקית שהתנוססה בחדרה. בעוד שהיא קוראת עוד ספר שכבר קראה היא שומעת את העובדים יוצאים ונכנסים מדלת ביתה בעוד שביה מחלק להם פקודות. לא היה לה כוח לעוד אחת מן המסיבות של אביה. הן היו מסיבות שהוא נהג לקרוא להן מסיבות 'צעירות ומגניבות' אבל אף אחד לא חשב ככה מבני המשפחה חוץ ממנו. הוא עשה הכל כדי שהסיבות שהפיק יהיו בשער של כל עיתון נחשק. זיקוקים, רקדניות, תקליטנים מפורסמים, וכמובן הרבה משקאות חריפים, כל אלה היו רק חלק קטן ממסיבה של רונלד. ברקע הצעקות של רונלד שכעס על העובדים ועל כמה שהם טיפשים רוז הצליחה לשמוע מחדרה גם את קולה של אימה שמדברת בטלפון שלה על העבודה החדשה שלה. "אז מחר האודישנים?" איימי שאלה בציפייה "כן בטח, בשמונה אני מתייצבת שם" היא המשיכה לאחר שתיקה קצרה "אוקי, תודה רבה. נתראה" היא המשיכה וצליל ניתוק נשמע. איימי התרגשה ובטעות שברה אגרטל בבית, שוב. רוז גלגלה עיניים בחדרה וידעה שהיא הולכת לשים את זה בארון בגדים שלה כמו את שאר האגרטלים השבורים. רוז שמעה שברים נגררים על רצפת ביתה ואת עקביה של אמה מתהלכים באיטיות ברחבי הבית וידעה שהיא צדקה. היא החזירה את עיניה אל הספר ולאחר כמה שורות נכנסה לחדרה לורי עם חיוך על פניה. "בואי תרדי למטה. עוד מעט מגיעים אנשים ואבא שלך מאוד לחוץ" היא צחקקה "למה את לא לבושה?" היא קטעה את הצחוק שלה כשהסתכלה על הפיג'מה שלבשה רוז "את לא מתכוונת לרדת למטה?" היא שאלה טיפה מופתעת ורוז לא ענתה. לורי הבינה שהיא לא מתכוונת להופיע במסיבה החגיגית של אביה. הדבר נראה לה מופרח, הרי מתבגרים רק רוצים לחגוג. זה מה שהיא הספיקה להבין מכל המשפחות עם המתבגרים שהייתה נוטה לעבוד אצלם. "טוב, את כבר יודעת, אני לא מחריכה. אם תרצי תגידי לי אני יותר מאשמח לעזור לך להתארגן" היא השיבה בחיוך חושף השיניים שלה וסגרה את הדלת. השמחה המרבית שלה הלחיצה לא מעט את רוז. היא הייתה די מופתעת לראות בן אדם שכל כך אוהב וכל כך מאושר. ועוד יותר הייתה מופתעת לראות בן אדם שרוצה לעזור לה, באמת לעזור לה. הדבר לא הניח לרוז לחזור לספר שהתחילה לקרוא. היא לא אהבה לא לסיים את מה שהתחילה, היא הייתה מרגישה כאילו משהו בה לא פתור. השמש הגיעה לקיצה והאורחים החלו לנהור אל תוך ביתה של רוז בעוד שרונלד מקבל את פניהם בקול שמחה מזויף רגיל. המוזיקה נשמעה בקולות ברחבי הבית הענקי של משפחת צ'רלס בעוד שצעקות צהלה מהולים בה. רוז כיסתה את אוזניה עם הידיים וניסתה לקרוא את הספר שלה אבל לא הצליחה להתרכז. היא ניסתה לכסות את ראשה עם הכרית אך גם זה לא עזר. היא הבינה שהערב לא יהיה שום דבר שיעזור לה להתמודד עם הרעש הזה. היא החזיקה את הספר קרוב לפנים שלה כדי לא להסתנוור מן האורות הצבעוניים שהופיעו בחלונה מלמטה והמשיכה לקרוא את הספר. היא לא הצליחה לקרוא שורה מבלי לצאת מריכוז, מי באמת יכול להתרכז כשיש המולה כזאת? ואז רוז החליטה לנצח את המוסיקה עם מוסיקה. היא לקחה את האוזניות הטובות שהביאו לה מתנה בפתיחה של חנות מוסיקה חיברה אותן לנגן שלה והפעילה את השירים האהובים עליה זה אחר זה. וכך עיניה שקעו בספר והזמן המשיך לעבור. היא סוף כל סוף הצליחה לרגיש רגועה. אבל כמו כל דבר גם זה הסתיים כשדרק נכנס בשיא הלהט עם בחורה זרה אל חדרה של רוז בפראיות ושניהם התקדמו אל כיוון המיטה עד שהבחורה הבחינה כי החדר הזה כבר תפוס. רוז הייתה מבוהלת מהמחזה המחריד, זה היה נראה לה כל כך לא רגיל. היא התקפלה עם הספר והאוזניות אל צידה של המיטה בעוד שדרק והבחורה שלו עומדים נבוכים באמצע החדר. "טוב… נמשיך את זה אחר כך…" דרק שבר את השתיקה המביכה בעודו אומר בשקט אל עבר הבחורה. היא הנהנה כתשובה, נשכה את שפתיה, נשקה ללחי של דרק והלכה משם. "אהה… סליחה…" הוא גירד את העורף שלו עם חיוך נבוך. רוז עדיין נשארה קפואה במקומה. היא פחדה שהבן אדם הזה הולך לעשות לה משהו. "את רוזי נכון…?" הוא ניסה לשבור עוד שתיקה מביכה. "רוז. רק רוז…" רוז הוציאה הגה קטן מפיה שכמעט נבלע בתוך המוזיקה הרועשת. "דרק. רונלד הזכיר אותך פעם אחת. הוא אמר שאת שקטה כזאת" דרק התקדם אל רוז והושיט לה את ידו כדי שרוז תלחץ אותה אבל היא רק התרחקה יותר מפחד. דרק לא הבין את הרמז וחשב שהיא מזמינה אותו לשבת לידה וזה מה שהוא עשה. אף פעם לא היה גבר על המיטה של רוז. למעשה, אף אחד לא היה על המיטה של רוז חוץ מרוז. "הלחצתי אותך? אני מצטער…" הוא ירד מן המיטה כשהבחין בכך שרוז הופכת לאדומה מלחץ. עוד שתיקה מביכה נוצרה. "טוב… אז אני צריך לחזור חזרה למטה… אנחנו עוד ניפגש… מתישהו…" דרק אמר נבוך ויצא מן החדר. רוז הצליחה להבריח עוד מישהו מהחדר שלה. רוז הרביצה לעצמה עם הספר בראשה. "איך יכולת לדפוק את זה רוז?" היא אמרה לעצמה בתחושת החמצה. כולם ידעו שרוז יפיפייה ולא מעט ניסו להתחיל איתה למקומות שהייתה הולכת עם הוריה כי הם הכריחו אותה. אבל הבעיה האמתית הייתה לקוות שהיא תענה, לגרום לה לדבר. השיחה הזאת היא הייתה השיחה בה רוז דיברה הכי הרבה עם מישהו שפגשה. רוז שכבה על מיטתה, זורקת את הספר ממיטתה בעדינות ועוצמת את עיניה עדיין מקשיבה לשירים ובסופו של דבר היא נרדמה כשהשירים מתנגנים באוזניה.