"כי אינני יכול בלעדייך" – סיפורי ערסים – פרק שני

פרק 2 – דביל

כשקמתי בבוקר, מיד ידעתי שהולך להיות לי יום נוראי.
קמתי באיטיות עצלה מהמיטה והתחלתי להתקדם לכיוון המקלחת הפרטית שבחדרי. שטפתי את פניי בזריזות וחזרתי לחדרי.
לבשתי את אותו הג'ינס הרחב שאני כה מתעבת, וחולצת בית ספר עוד יותר רחבה במימדיה.
לקחתי את תיקי ותליתי אותו על הכתפי.
ירדתי במדרגות, ואמי, כאופייני לה, לא הייתה בבית.
לקחתי מהמקרר שקית שוקו ויצאתי מהבית.
♛~♕~♛~♕~♛~♕~♛
"בוקר טוב תלמידים, והיום, יש לנו תלמידה חדשה בכיתה." המורה חייכה חיוך רחב שהיה נראה צבוע בעיניי, ופנתה להביט בי.
"תספרי קצת על עצמך, יקירה." היא אמרה ברשמיות. אני נעתי במקומי בחוסר נוחות. אף פעם לא הרגשתי בנוח לעמוד מול קהל. לא שכיתה של תיכוניסטים חרמנים זה 'קהל' אבל… טוב, הם יותר ביקורתיים מקהל נורמלי.
"אני יובל אהרון, בת שש עשרה, ו… אה… זהו…" מלמלתי במבוכה, אצבעותיי משחקות זו בזו כאקט של חוסר נוחות.
"תספרי לנו מה המשקל שלך!" פרחה מאחת השורות צעקה לעברי. המשפט שאמרה, למרות שהוא היה כל כך מפגר, שלא הייתי אמורה לייחס לו חשיבות, פגע בי.
"תסתמי כבר, שיר!" הנערה שישבה לצידה השתיקה אותה בגסות.
ואז נזכרתי.
זאת אותה הנערה שעזרה לי אתמול.
"שיר, תעברי לשבת ליד דן, ויובל, יקירה, שבי ליד נטלי, הנערה הבלונדינית." היא הצביעה על אותה האחת שכבר הכרתי מאתמול. הנהנתי והתחלתי להתקדם למקומי החדש, אשר היה ממוקם בסוף הכיתה, ממש כיף.
שיר, לעומתי, רטנה בזעם ועשתה הצגה אחת שלמה.
"איזה זין… לפחות היו מביאים לנו כוסית…" שמעתי נער אחד אומר כשחלפתי על פניי השולחן שלו. העיניים שלי צרבו, אך התעלמתי מכך ונחזפתי להתיישב לצד נטלי.
"שלום לך!" נטלי חייכה כשהתיישבתי לצידה. אני לא הייתי בקטע של חיוכים באותו הרגע.
הוצאתי את הקלמר שלי מהתיק, וגם מחברת שורות אחת.
"היי, את בסדר?" שמעתי קול גברי שלא הכרתי, ולפתע הרגשתי יד חמה וגדולה מונחת על זרועי.
הסטתי את ראשי במהירות לכיוון הקול, ועיניי החומות פגשו בעיניים כחולות ומדהימות.
"ה…הו אני…? בטח!" שיקרתי וחייכתי חיוך קטן.
הוא היה מדהים. הוא היה נראה כל כך טוב, והוא דיבר איתי! פאקינג איתי!
"אני רוי," הוא חייך חיוך כל כך זוהר…
הכל מושלם בו!
"אה…יובל. אתה יודע את זה כבר…" גיחכתי והסמקתי. לא הייתי רגילה לדבר עם בנים כל כך יפים. או עם בנים בכלל.
"נתראה, יובל." הוא חייך והלך למקומו, שבין השולחנות הראשונים בכיתה.
רוי…
אני יכולה להתרגל לשם הזה.
"פשש, השמנה מתרגשת! מה, פעם ראשונה שבן מדבר איתך?" שמעתי קול גברי ומחוספס מאחוריי.
הסתובבתי לראות במי מדובר, והצטערתי על כך בשניה שעיניי פגשו בעיניו הירוקות.
ערס.
"תסתום." ירקתי בקור, והפתעתי את עצמי. בחיים לא השתקתי מישהו.
"תסתובבי, בטטה." הוא צחק כאילו סיפר את בדיחת השניה, וכך גם הפרחה שישבה לצידו.
סובבתי את גבי אליו.
דביל.