"כי את, את כל מה שיש לי.."- פרק רביעי

-נטע-
"רק רגע!"
קראתי לכיוון הדלת והתקדמתי אליה בצעדים מהירים.
"מה אתה עושה כאן?"
שאלתי את בן שעמד בפתח הדלת עם ידיו תחובות בכיסיי מכנסיו והרים אליי את מבטו.
"אני רוצה שנדבר"
הוא אמר והוציא את ידיו מכיסיי מכנסיו בעוד אני נאנחתי בקולניות.
"אמרת את כל מה שצריך, בן"
אמרתי בשקט אך בתקיפות והנפתי את הדלת בכדי לטרוק אותה עליו, אך הוא עצר אותה עם רגלו והתחמק פנימה כשהוא טורק את הדלת אחריו.
"תקשיבי נטע..מה שהיה היה, בסדר? זה לא היה בסדר ולא התכוונו שזה יקרה ואנחנו לא נוכל לחזור אחורה,"
או, אני התכוונתי שזה יקרה. אתה לא יודע כמה.
"ואני רוצה שנחזור להיות כמו שהיינו, אני רוצה לשכוח מזה ולהמשיך להיות חברים טובים,"
הוא אחז בפניי ברכות והתקרב אליי.
"טוב, אם לדייק, חברים שרבים כל הזמן"
הוא ציחקק ואני אילצתי חיוך.
"אז הכל בסדר?"
"בסדר"
הנהנתי והוא קירב את גופי אליו ועטף אותו בזרועותיו.
"אני שמח שהכל חזר לכמו שהיה מקודם"
הוא חייך אליי לאחר החיבוק והתרחק ממני מעט.
"אתה צריך ללכת להספיק להתארגן להיום. זוכר?"
שאלתי בחיוך שלא יראה כאילו אני מעיפה אותו מהבית שלי, למרות שאני כן.
"כן כן אני זוכר, היום בשמונה אצל מיתר"
הוא קרץ לי והסתובב אל הדלת, פותח אותה ומסובב את ראשו אליי.
הוא הניח את שפתיו הרכות לנשיקה נעימה על הלחי שלי, זרק לי חיוך אחרון וסגר את הדלת אחריו.
התקדמתי במהירות אל המטבח, ממלאה לעצמי כוס מים קרים כדי להרגיע את הצבע האדום העז שעל לחיי.
מה אם אני לא יכולה לשכוח?
מה אם אני לא רוצה?
-מיתר-
השענתי את הגיטרה על צידה של הספה השחורה ונשמתי עמוקות.
אני כל כך אוהבת להיות כאן, זה כל כך מרגיע אותי.
הצצתי בשעוני, רואה שהשעה כבר שבע בערב.
קמתי מהספה בחוסר רצון ולקחתי מבט אחרון של הנוף וחרטתי אותו במוחי, נשמתי נשימה עמוקה של האוויר הנקי והצלול וכבר התקדמתי אל דלת היציאה.
ירדתי בגרם המדרגות הקטן ולחצתי על כפתור המעלית העגול.
לאחר דקה שחיכיתי דלתות המעלית נפתחו ולא עמד שם אחר מאשר, דין.
"דין"
"מיתר"
אמרנו ביחד.
"מה קורה?"
הוא שאל אותי ולקח צעד החוצה מהמעלית בעודי עושה צעד פנימה לתוכה.
"הכל..בסדר"
לא ידעתי מה לומר ולא היה לי נעים לסגור לו את הדלתות של המעלית בפרצוף.
"אתם באים לארוחה אצלנו מחר, לא?"
אמרתי את הדבר הראשון שעלה במוחי אך הדלתות החלו להיסגר ואני מיהרתי ללחוץ על הכפתור ששומר אותן פתוחות והדלתות נפתחו חזרה.
"כן, נראה לי"
הוא גירד בעורפו במבוכה.
"בן ונטע אמורים להגיע ו.."
"כן גם אמורים להגיע אליי חברים אז.."
הוא אמר אחריי במידיות ואני הנהנתי בהבנה.
"אז נתראה"
אמרתי ועזבתי את הכפתור בעוד הדלתות התחילו להיסגר.
"נקווה שלא"
הוא מילמל בשקט ולפני שהספקתי להגיב הדלתות נסגרו לגמרי והמעלית התחילה לרדת לקומה שלי.
נקווה שלא?
או, אתה כל כך הולך לשלם על זה.
-גיא-
"נו כבר.."
מילמלתי בשקט לכיוון הסל כשהרמתי את ידיי מעלה.
התנשפתי קלות וזרקתי את הכדור הכתום אל הסל, הכדור פגע בחישוק הכחול שעליה נתלתה הרשת אך לא נכנס לתוכה, בפעם עשירית ברציפות לא הצלחתי לקלוע.
"לעזאזל"
לחשתי ורצתי אחריי הכדור שקיפץ במגרש.
"תנסה להוריד טיפה את היד השמאלית"
קול נשי אמר ואני הסתובבתי אל מקור הקול.
"מה את עושה פה?"
גיחכתי לכיוונה ובדיוק תפסתי את הכדור בין ידיי.
"אני חושבת ששוב הלכתי לאיבוד"
היא אמרה בחיוך נבוך והסיתה קבוצת שיערות בלונדיניות אל מאחוריי אוזנה.
"בכל מקרה, תנסה להוריד את היד השמאלית קצת"
היא חזרה על המשפט ממקודם והתקדמה לכיווני כמה צעדים.
"למה את מתכוונת?"
שאלתי ונעמדתי אל מול הסל והרגשתי את צעדיה קרובים יותר.
"תעמוד רגע כמו שעשית מקודם"
קולה היה קרוב יותר, ממש מאחוריי.
נעמדתי באותה צורה, כשאני מכוון את ידיי אותו דבר כמו שהיו ממקודם, וליבי דופק חזק יותר.
"את היד השמאלית, אתה צריך להוריד טיפה למטה"
היא לחשה באוזני ואני נטרפתי מבפנים.
הרגשתי את ידה העדינה תופסת במרפקי ובתנועה כמעט בלתי מורגשת, היא הוריד את זרועי קצת למטה.
"תנסה עכשיו לקלוע"
היא אמרה ועזבה את זרועי, ובתנועה מהירה נעמדת לידי, מביטה בסל.
זרקתי את הכדור לכיוון הסל והוא נכנס פנימה, זריקה מושלמת,כמו קשת.
"אמרתי לך"
היא חייכה חיוך מנצח וסובבה את מבטה אליי.
"מה..איך.. איך ידעת?"
פלטתי לבסוף ורצתי אחריי הכדור שקפץ על רצפת המגרש.
"כשהייתי קטנה, אבא שלי לימד אותי קצת כדורסל"
היא אמרה בקצרה והסתובבה לכיוון היציאה.
"אה ו..נוי?"
שאלתי והיא סובבה את כל גופה אליי.
"תודה"
אמרתי בחיוך חושף שיניים והיא רק חייכה חצי חיוך והמשיכה להתקדם לכיוון היציאה.
שמעתי את הדלת האולם נפתחת ובדיוק כשהתכוונתי לזרוק את הכדור בדרך החדשה שהיא לימדה אותי,היא קראה בשמי.
"ו..גיא?"
הסתובבתי אליה.
"בבקשה"
היא חייכה אליי חיוך אחרון ויצאה מהאולם בעודי מרגיש את הלב שלי נמס.