Noa2000
אז הרבה זמן לא העלתי סיפור.. קצת שכחתי מהאתר והייתי עסוקה בדברים אחרים אבל חזרתי ועכשיו אני מקווה לעלות פרק פעמיים בשבוע, את הימים הקבועים אני אודיע בפעם הבאה שהעלה פרק שרני מקווה שתיהיה במוצש. מקווה שתקראו ותאהבו ☆

"כי את, את כל מה שיש לי.."-פרק שני

Noa2000 22/07/2015 1198 צפיות אין תגובות
אז הרבה זמן לא העלתי סיפור.. קצת שכחתי מהאתר והייתי עסוקה בדברים אחרים אבל חזרתי ועכשיו אני מקווה לעלות פרק פעמיים בשבוע, את הימים הקבועים אני אודיע בפעם הבאה שהעלה פרק שרני מקווה שתיהיה במוצש. מקווה שתקראו ותאהבו ☆

"לאן זה?"
עצרתי ונאנחתי כשקולו של גיא אמר בחשדנות.
כמעט חשבתי שאצליח לצאת בשקט מבלי שישים לב וימשיך להיתקע מול מסך הטלפון שלו.
"לנטע"
הסתובבתי ואמרתי כשאני מודה לעצמי על התי
"אני אקפיץ אותך"
קבע וקפץ מהספה כשאני מצמצת את עיניי,מנסה לא לפלוט קללה.
"לא צריך,אני אלך ברגל. אני צריכה קצת אוויר"
אמרתי ונשמתי עמוק כהוכחה בצורך שלי לאוויר צח והוא משך בכתפיו,אך התקדם לדלת בכל זאת.
"לאן אתה הולך?"
שאלתי וזזתי קצת מהדלת כדי שיוכל לפתוח אותה.
"דין עובר היום לדירה ליד, אני הולך לעזור"
אמר ואני נאנחתי בשקט.
"שיר!אנחנו יוצאים!"
קראתי לעבר המסדרון והנחתי שהיא עדיין נעולה בחדרה עם אוזניות בווליום גבוה.
"היא כבר תבין שיצאנו"
גיא אמר ומיהר לצאת מהדלת לפני שאני אוכל לפלוט מילה.
ברגע שגיא שם לב שנעצרתי הוא הסתובב אליי,
"שכחתי את..הנייד שלי. אתה יכול ללכת. ביי גיאצ'וק"
פתחתי את הדלת של הכניסה ולפני שטרקתי אותה אחריי שמעתי אותו קורא,
"תפסיקי לי לקרוא לי ככה!"
-דין-
יצאתי מהמכונית ומתחתי את שריריי במהירות שנשארו תפוסים במשך כל הנסיעה.
"דאמט אני עייף"
רן פיהק והשחיל את המפתחות לכיסו כשהוא מוציא את הטלפון מכיסו האחורי ובודק אותו בשיעמום.
"רן,המשאית אמורה להגיע עוד כמה דקות. תישאר כאן וכשהם יגיעו תגיד להם לאיזו דירה.
דין, תעלה איתי לדירה, לראות שהכל מוכן לכל הרהיטים"
ברגע שאמי יצאה מהאוטו היא חילקה פקודות אנחנו מילאנו את הוראותיה כשרן פלט אנחה קטנה והתיישב על ספסל קרוב לצד הביניין.
נכנסנו אל תוך קומת הקרקע הריקה של הביניין כשאני בוחן אותה בתשומת לב.
הקומה הייתה בצבעי שמנת ולבן, כשמעלית גדולה ואפורה שכנה מצד שמאל ומולה מראה גדולה שהתפרסה על הקיר ממול.
כמה עציצים מפלסטיק היו בפינות הקומה, והשקט והניקיון הם אלה ששלטו בה.
התקדמנו אל המעלית וברגע שקירבתי את ידי אל כפתור המעלית נשמעה קריאה שהקפיצה אותי מעט במקומי.
"רונה!"
אני ואמי הסתובבנו אל מקור הקריאה.
אישה מוכרת בערך בשנות הארבעים לחייה עמדה כמה מטרים מאיתנו כשעל פנייה חיוך נרגש ועייניה החומות הבהירות נפקחו כשהיא בוחנת את שנינו.
שערה הבלונדיני הגיע עד קצת אחרי כתפייה ונראה בריא ומלא ועל גופה בגדים רשמיים.
"דניאלה!"
אמי קראתה באושר ורצה אליה בזרועות פתוחות,והאישה, דניאלה כנראה, התקדמה מהר עד כמה שיכלה עם העקבים השחורים והגבוהים על רגלייה.
הן התחבקו וחייכו אחת אל השנייה כשהן ממלמלות כמה מילות שלום.
"תודה לאל שחזרת, כמעט השתגעתי בלעדייך"
האישה אמרה לה בנימת הקלה ואמי חייכה חיוך רחב.
"דין, אתה זוכר את.."
אמי פנתה אליי אך דניאלה קטעה את דבריה.
"דין! איך גדלת!, אני זוכרת אותך יותר קטן והרבה פחות חתיך"
היא אמרה לי וקרצה בסוף המשפט כשאני צוחק בקלילות.
"רונה, הילד שלך הפך לגבר,בטוח יש לך מישהי, נכון?"
שאלה בחיוך משועשע ואני חייכתי ואמרתי,
"הגעתי לארץ לפני יומיים, עוד לא הספקתי להכיר אף אחת חדשה"
אמרתי בחיוך קל.
"או, אני בטוחה שתסתדר"
היא קרצה לי ופנתה אל אמי בחזרה.
"יש לנו כל כך הרבה להשלים"
אמרה לה ואמי הנהנה,
"הייתי שמחה אבל המובילים אמורים להגיע והדירה.."
"זה בסדר אמא, אני ורן נדאג להכל. גם גיא אמר שיקפוץ לעזור לנו"
קטעתי אותה ודניאלה פקחה את עיניה.
"גיא? הבן שלי, גיא? הוא יעזור למישהו במשהו?"
היא שאלה בהפתעה לאחר שהנהנתי בשעשוע וחיוך עלה על פנייה,
"אני כל כך שמחה שחזרתם!"

פשפשתי בכיסי אחר המפתח הכסוף של הדירה שביינתיים הספקתי להכיר רק את הדלת הלבנה והקשיחה שעמדה בכניסה.
לפתע צלילים של מנגינה מוכרת הגיעו לאוזניי ואני כיווצתי את עיניי ובחנתי את הקומה החמישית בבניין, כשלפתע אני מבחין בדלת חומה ומעליה שלט קטן באותיות אדומות 'יציאה'.
רגליי התקדמו אל הדלת באיטיות כשהצלילים מתחזקים מעט מרגע לרגע.
פתחתי את הדלת הכבדה באיטיות מגלה אל מול פני גרם מדרגות קטן שבסופו אור קטן מבצבץ.
התחלתי לעלות את גרם המדרגות שלמנגינה החלשה שהחלה להתחזק התווסף גם קול של בחורה שהיה מדהים.
הוא היה רך ונעים כמו משי שהתנגן אל תוך אוזניי ברכות שהתלוותה לו גם צרידות קלה ונעימה.
"כי את, את כל מה שיש לי,את..
כי את, את כל מה שיש לי,את.."
הבטתי בה בהלם, והיא אפילו לא שמה לב אליי, שקועה בעולם משלה.
כפות ידיה העדינות פרטו על המיתרים בעדינות ובריכוז שבאותו הרגע זה היה נראה כל כך קל.
"וקצת שקט מידי אולי תדליקי את הרדיו, אולי נקשיב לעוד זמר שתכף נעלם.
ואת תגידי שהבנת בדיוק מה שקרה לו,"
החלטתי להפסיק להסתכן בכך שהיא תראה אותי מאזין לה, אבל לא יכולתי.
לא יכולתי להפסיק לשמוע את הקול הזה שלה, הקול המיוחד הזה.
התיישבתי במדרגה הראשונה מאחורי הקיר כך שהיא לא תוכל לראות אותי.
"הוא יעשה הכל רק שנזכור שהוא קיים,"
לחשתי בשקט את השורה הבאה ומאותו הרגע הייתי קשוב רק לקולה המרגיע והנעים.
-גיא-
"איפה לשים את זה?"
שאלתי בתקווה שאחד מהם יענה לי במהירות, לפני שהכורסה הגדולה והכבדה תיפול מידיי שהתחילו להזיע מעט.
"תניח אותה כאן, ליד הספה"
רן, אחיו הגדול של דין,הסתובב עליי במהירות והצביע על נקודה מסוימת ליד הספה.
התקדמתי לעברה כמה צעדים גדולים והנחתי אותה שם כשאני נאנח בהקלה ומנער קלות את ידיי.
"וואו! סידרתם כאן נחמד יחסית לשלושה בחורים שאף פעם לא עזרו לאמא שלהם לסדר את הבית"
רונה, אמם של רן ודין נכנסה פנימה ובחנה את הבית בעיניים פעורות.
"ומה עם גיא? כמה זמן אתם מעבידים אותו כאן מבלי להציע לו לשתות?"
שאלה והפנתה את האצבע שלה לכיווני.
"אהה.. בדיוק התכוונו להציע לו"
דין התקרב אליי ותפח על כתפי, גורם לי לצחוק בקלילות.
"בוא גיא,אני אביא לך משהו קר"
רונה אמרה לי בחיוך והתקדמה אל המטבח כשהיא מסמנת לי להתקדם אחריה.
"מה איתנו?"
רן קרא אל גבה.
"אתם תמזגו לעצמכם! איך שניכם יצאתם לי.."
מילמלה לעצמה את המשפט האחרון ולפני שנעלמנו אל המטבח שמעתי את דין אומר בשעשוע,
"אני צריך להזכיר לך מאיפה?"


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך