כי לא נשאר דבר – פרק 25

פרק 25 –
– "משעמם לי." הוא אמר ושם את ראשו על הכתף שלי.
"גם לי." אמרתי ושחררתי חיוך קטן, הצחוק מקודם כבר התפוגג ונשאר רק החיוך…
ישבתי על הספה שמול הטלוויזיה בסלון הבית, השעה הייתה לפנות בוקר ורק אני ואריאל היינו בבית. אבא נסע שוב לחו"ל ואמא הצטרפה אליו, ככה שאני הייתי המבוגרת האחראית והירשתי לאביתר לישון אצל חבר. האורות היו כבויים וגם הטלוויזיה, היה חשוך. בקושי וראיתי משהו חוץ מהדברים הקרובים אליי וכמובן שאת אריאל…
– "יש לי רעיון." פתאום אריאל קפץ מהספה, בחיי שהוא הבהיל אותי.
"מה יש לך מפגר?" אמרתי והחזקתי בלב.
– "רעיון." הוא אמר.
צחקתי, לא סתם אמרתי שהוא מפגר…
"נו בוא נשמע." אמרתי ושילבתי ידיים על החזה.
– "תביאי שמיכה ושימי איזה טרנינג." הוא אמר לי והקים אותי בכוח מהספה.
"נו לא, אין לי כוח." נעצרתי במדרגה הראשונה ושוב שילבתי ידיים.
– "אין אין לי כוח."
"יש."
– "אין."
"יש."
– "סבבה אבישג בואי נשב כל היום ונתווכח עד שבאמת לא יהיה כוח."
"סבבה." חייכתי והתיישבתי על המדרגה הראשונה.
– "אוי בורא עולם שבשמיים." הוא מלמל לעצמו ושם יד על הפנים.
החיוך שלי הפך לצחוק, לא הפסקתי. היה כל כך מצחיק לראות את הפרצוף המיואש שלו באותו הרגע שאי-אפשר שלא לצחוק.
אחרי דקה הרגשתי שאני מתרוממת ומישהו חם נגע בי, בלי להרים את הראש הבנתי שאין לו כוח לשטויות שלי ואם אני לא אעלה למעלה, הוא יעלה אותי.
אריאל זרק אותי על המיטה שלי ויצא כדי לתת לי להתלבש. החלטתי שמרחתי אותו מספיק ושאני אלך איתו. בסך-הכל בשעות האחרונות לא היה לי כל כך רע… לא הפסקנו לצחוק, אחד על השניה, אחד עם השניה, פשוט לא הפסקנו. ובזמן שהתלבשתי הבנתי מה בעצם מצאתי בו, הבנתי מה משך אותי להיות לידו כל הזמן. הדבר הראשון היה שהוא הזכיר לי את אור בצורה מטורפת, גם במראה וגם באופי. אני זוכרת את אור ככה כשרק הכרנו, כזה שובב ושטותי, עושה מהכל צחוק, לא לוקח ברצינות. אבל זה בעצם מה שגרה לי להתאהב בו… והרגשתי שאותו הדבר קורה לי עם אריאל.
התאהבתי באריאל אין ספק, העניין היה שלא ידעתי אם ההתאהבות הזו הפכה לאהבה, לא ידעתי להבדיל בין שני הדברים, למרות ההבדל העצום.
עמדתי מול המראה וסדרתי את החולצה השחורה שלי, מצאתי את עצמי מסדרת אותה כמה דקות ופשוט בוהה בי במראה כשבראש שלי יש רק מחשבות, כמו תמיד.
יכול להיות שהרשיתי לעצמי יותר מדי? יכול להיות שההתאהבות הזו הופכת באמת לאהבה אמיתית?
– "אבישג זה רק אני, את לא צריכה כל כך להשקיע." שמעתי דפיקות מבעד לדלת.
התעוררתי מהמחשבות שהייתי שקועה בהן ונעלתי מהר את הנעליים שהיו מונחות בפינת החדר.
"אני יוצאת." אמרתי וניגשתי לארון, מוציאה מהמגירה שמיכה כמו שאריאל ביקש.
– "מוכנה?" הוא שאל כשפתחתי את הדלת.
"מוכנה." אישרתי בחיוך.

–

"נו לאן את לוקח אותי?" שאלתי, סליחה… חפרתי לאריאל כל הדרך.
– "אני מתחיל להצטער שחשבתי על זה בכלל." הוא אמר ושם יד על העיניים מייאוש.
"אני מבינה שאתה רוצה לעשות תאונה היום." אמרתי והורדתי את ידו מפניו.
– "אם זה יפסיק את החפירות, בכיף." חייך.
"ידיים על ההגה, עיניים על הכביש ושקט." חייכתי חזרה.
– "ראית פעם זריחה?" אריאל שאל אחרי שקט ארוך ומצחיק.
הנדתי בראשי לשלילה.
– "מה? את צוחקת עלי נכון?" הוא שאל והיה ניראה שהוא די בהלם.
"אתה יודע… זו רק זריחה."
– "עדיין, זה בין הדברים הכי אמיתיים שיש."
"אמיתיים?" לא הבנתי.
– "כן, נו."
"אריאל, אני לא מכירה את הצד הזה בך." חייכתי.
– "יש הרבה צדדים שאת לא מכירה בי." הוא צחק.
"שקרן, אתה כמו ספר פתוח אתה."
– "זה רק נראה ככה."
"כן, בטח," צחקתי, והצחוק שלו העיד שאני צודקת.
אחרי כמה דקות המכונית נעצרה, לא יכולתי לראות איפה אנחנו כי היו המון צמחים שהסתירו את מה שיש מאחוריהם וגם היה חושך.
– "יאלה, מוכנה?"
הנהנתי לחיוב ופתחתי את הדלת. לפי משוב הרוח החזק הבנתי שאנחנו במקום גבוה. הלכתי על האדמה בין הצמחים הבודדים עד שהגעתי לשיחים, ושם כבר אריאל עזר לי לעבור בינהם.
ואז… אז ראיתי את הדבר הכי יפה בעולם, הכי אמיתי שיש, בדיוק כמו שהוא תיאר.
כשהשמש יוצאת לאט-לאט מסופו של הים והקרניים שלה עולות בין החושך… הצבעים היו מדהימים והאווירה כל-כך טובה ופשוטה.
"צדקת." אמרתי ועלה לי חיוך קטנטן על השפתיים.
– "מה?"
"זה באמת מדהים."
לא באמת היה צריך להגיד שום-דבר, רק להסתכל קדימה והנוף עושה את כל העבודה.